"בניגוד לסברה הרווחת בעולם וגם בארץ, עד הכניסה הקרקעית שאחרי טבח 7 באוקטובר - בעזה היו מבנים מרשימים, בתי פאר, מלונות, קניונים, כיכרות, שדרות, שכונות ואדריכלות מעניינת. עכשיו הרוב הרוס", מספרים האדריכלים רון רוזן ואיתי ליננברג, שחזרו משדה הקרב ברצועת עזה והתבוננו עליה אחרת מרוב הלוחמים. השניים, שותפים במשרד הנושא את שמם, גויסו בראשית התמרון הקרקעי - לפני יותר מארבעה חודשים. רוזן שירת בתפקיד פיקודי וליננברג כקצין תיעוד באחת מיחידות הקצה, ומתוקף תפקידו צילם, הסריט והעלה על כתב בזמן אמת את מה שראו עיניו. שניהם, אגב, שירתו במקביל לבניהם, שעודם נלחמים בעומק הרצועה.
"בדומה למפקד מוכשר, גם אדריכל טוב מוצא פתרונות בכל מצב"
"אחרי פרוץ המלחמה ישבתי מול ערוץ נחל גרר היבש, בתום עוד יום של חיפושי נעדרים עם חברים טובים מ'אחים לנשק'", משחזר רוזן. "ואז הגיעה שיחה מחבר קרוב. בשנייה אחת הסכמתי לשוב ולהתגייס, כמעט עשור מאז ששוחררתי ממילואים: 'צריך אותך בתפקיד שאתה לא ממש מכיר', הוא הסביר ואני לא דאגתי לכלום, סמכתי על איתי, שותפי וחברי הטוב, שיתמודד עם היעדרותי מהרגע להרגע, בפועל ההיעדרות נמשכה ארבעה חודשים. בדיעבד, אולי חלק מהרצון לרוץ דרומה קשור לעובדה ששני בניי הגדולים גויסו בשבת השחורה. אמנם לא יכולנו להיות ממש יחד אבל הייתי בסביבה, ראיתי אותם במסכים של הכוחות ויכולתי לדעת בערך מה קורה איתם. החודשים שחלפו חידדו עבורי יותר מהכול את הקשר הסמלי בין תפקידי הפיקוד שביצעתי לאורך השנים במילואים, רובם הגדול בתנאי שטח, ובין התנהלותי כאדריכל, שמוביל צוותי תכנון, פיקוח וביצוע. בדומה למפקד מוכשר - גם אדריכל טוב נדרש למצוא, ואכן מוצא, פתרונות בכל מצב".
"זה היה כמו לחוות יקום מקביל", אומר ליננברג, "גויסתי בראשית התמרון הקרקעי, כחודש לאחר הבוקר ההוא ששינה הכול. בתקופת הביניים עד לגיוס, פעלתי במקביל בשלל התנדבויות - מאיתור נעדרים ועד מציאת דירות למפונים מצפון ומדרום. את כל זה עשיתי תוך כדי ניהול המשרד שלנו ודאגה לילד בן 20 שנע ונד בשדות הקטל. צורפתי כקצין תיעוד לאחת מיחידות הקצה שבה שירתי שנים לא מעטות, וכעת נטמעתי בין לוחמיה הסדירים. היינו אני והילדים הצעירים ממני בכמה עשורים. תפקידי בכוח היה לצלם, להסריט ולכתוב את שראיתי. לא יכולתי להתעלם מהכשרתי כאדריכל. בשלושת החודשים ששהיתי בעומק הרצועה בחנתי את המהלכים, הקרבות, הלוחמים, אבל גם את האדריכלות העזתית והמרחבים הנופיים של הרצועה".
"הם הקימו אחוזות, בתי מלון ומסעדות, חוות סוסים ובריכות שחייה. לא היה חסר להם דבר! וכמו שאמר אחד החיילים בפלוגה: 'אקזוטי. זה פאקינג אקזוטי!'"
מה ראית?
"המציאות בעזה מורכבת, כמעט סוריאליסטית. אבל אל מול התופת ניצבות השכונות שעל הים. הן שונות בתכלית מהשכונות שנבנו מזרחית להן, מקרינות אושר, נוף פתוח, אווירה, מרחבים וחופש כמו שיש ברוב מדינות העולם. עשירי העיר, מקורבים, פוליטיקאים, אנשי דת וכמובן בכירים בצבא הרשע, התגוררו ופעלו שם. הם הקימו אחוזות, בתי מלון ומסעדות, חוות סוסים ובריכות שחייה. לא היה חסר להם דבר. וכמו שאמר אחד החיילים בפלוגה: 'זה פאקינג אקזוטי'".
מה הפתיע אותך?
"הדיסוננס. ברקע שומעים רעש יריות ופיצוצים והמיית מנועי נמרים וטנקים. מנגד, הגלים והחוף, כמו מין סרט אילם למחצה שהדביקו לו קולות רקע בעריכה גרועה במיוחד, בלי סנכרון בין התמונה לסאונד. נתקלתי בפער הזה לא מעט לאורך הדרך וחזרתי נטול תשובות. אני כנראה בוחן זאת נוכח העיניים שלנו, עיניים אחרות, אולי כאלה שמאמינות בחופש ובשקט".
אילו עוד מוקדי אדריכלות מעניינים ראית בעזה?
"במוקד אחר ברצועה נגלית לה קסבה עתיקה, בנויה היטב באבני גזית מסותתות. קשתות עם אבני ראשה, דלתות עץ מגולפות. אדריכלות מרשימה, קסומה, אותנטית להפליא, במיוחד לאור העובדה שאין בעזה לא סלע ולא אבן. יש בה רק חול, מה שאומר שהביאו אבני גזית, ככל הנראה מאזור השומרון. בצידה של הקסבה ממוקם בית בד וארומת שמן הזית עדיין נישאת באוויר. כמה חריג הריח הזה בין שלל הריחות. בסמוך לו נמצא בוטיק לתיירים, המציע למכירה כדים ענקיים מחרס וחפצי חן קטנים מזכוכית חברון, הניצבים דוממים ואפילו לא מאובקים על מדפי עץ בנישות. היינו כחולמים.
"בלב המתחם בקסבה, בחצר הפנימית, יש דקל ענק שפל צמרת, סתור שיער, המשכשך שורשיו בבריכת מים שהיו עד לא מכבר חיים, ממש כמו שלימדו אותנו בפקולטה לאדריכלות בבצלאל על הבנייה האקלימית המוסלמית בשיא תפארתה. יקום מקביל, שאותו אני מכנה 'החיים עצמם'. בני אדם חיו כאן, עבדו כאן, אהבו את שיצרו. אני מבחין בעדויות לכך בכל פינה - המטבח מצויד היטב ודומה שבעליו היו חובבי בישול. תמונות על הקירות. צעצועי ילדים. סימני חיים רגילים, ממש כמו על שפת הים של עזה. על קיר סדוק במבנה שתיעדתי נותר השרטוט של מבנה המתחם, עם הפתחים, החלונות ונקודות הכשל. החיצים החדשים, שמסמלים את כוחות התקיפה, מסומנים בטוש שחור עבה - ממש שרטוט אדריכלי כפי שהיינו חורצים פעם על הנייר עם עפרון מכני. רק שעכשיו השרטוט מצויר על קיר, חורץ גורלות. אפשר כבר לראות פיסת שמיים בים ענני הברזל המשחירים".
השיבה הביתה
ליננברג מספר כי השתחרר משירות מילואים אחרי כשלושה חודשים בעזה. "אחרי השהות ביקום המקביל נחתי בחזרה לחיים, לעבודה, למשפחה ולתחביבים, אך חלפו כמה שבועות ואני עוד לא ממש כאן. המזל הגדול הוא שיש לנו את הדס מנהלת המשרד שעובדת איתנו כבר 17 שנה ואת צוות העובדים הנפלא שלנו", הוא אומר, "אני מכריח את עצמי להיכנס לאווירת ה־To Do, להשכמות המוקדמות, לספורט ולקריאת ספרים, למפגשים משפחתיים ואפילו לקצת בילויים, כל אלה לצד העבודה. במקביל נדמה שהמשק הפשיר מעט מקיפאונו. החיים ממשיכים על אף הצער, הכאב, הדמעות והדם. המשרד שלנו עובד - המנגינה חייבת להימשך, אך במקצב שונה. אנחנו עוסקים בתכנון פרויקטים אדריכליים בכל הארץ ולעתים אף בחו"ל, אבל אנחנו בימים אחרים. צוותי העבודה שבו להיפגש (בעיקר בזום), הרשויות החלו לפעול, אם כי לא במלוא המרץ ואם יש פועלים – הבנייה נמשכת. הפרויקטים ממשיכים להתקדם בקצב משתנה תחת שלל האירועים, בדיוק כמו גלי הים, שם בעזה. הימים חולפים, גם השבועות, הווה הופך למציאות. ואני? אני מנסה לשמור על שגרה".
רוזן מוסיף: "כולנו שונים מכפי שהיינו לפני אותה שבת. מחשבות חדשות על ניצול הזמן, על עיקר ותפל ועל תפקידה של האדריכלות בימים שכאלה: מצד אחד, הכול תלוי באוויר ומנגד, בלי תקווה אין איך לקום בבוקר. לשיטתנו תכנון בית חדש לאנשים שעוד אין להם אחד, זה עולם ומלואו".
איך חווית את מה שמתרחש בצפון הארץ?
"בהפוגה הראשונה יצאתי לכמה ימים הביתה", מספר רוזן, "הגעתי למשרד כמו לצידו השני של הירח וניצלתי את הזמן הקצוב לפגישות ולפיקוח באתרי הבנייה שמהם נעדרתי כחודשיים. בוקר אחד עליתי למצפה־הילה, לאתר בנייה בצלע ההר שפונה צפונה. ממול, בטווח של תשעה ק"מ, נשקף רכס הגבול שבימי שלום נראה כמו עוד רכס ירוק המתנשא מעל צוקי נחל כזיב. בדקנו את המידות של בריכת האינפיניטי הפונה אל הנוף הזה, כשעל הרכס בין הבתים של מושב זרעית הופיעו פטריות פיצוץ אפורות, שאותן רואים לפני ששומעים את הבום. לפני שהבנו מה קורה ממול נשמע פיצוץ אדיר של סוללות התותחים הישראליות משיבות אש, ונדמה שתחת רגלנו מתרחשת רעידת אדמה. הקבלן התנצל: 'הסוללה קרובה מאוד. ככה אנחנו חיים פה, תבינו'. המשכנו בפיקוח כאילו כלום לא קרה, אבל אני הבנתי שחיינו כבר לא יחזרו למה שהיו פעם".