היום (23 בינואר) מציין יגב בוכשב יום הולדת 35 עצוב בשבי בעזה. "אני לא יודע לצעוק, לא אוהב לדבר מול קהל או מול מצלמות", אומר אחיו, אמן העץ, יובל בוכשטב, "אז אני מנסה לתרום למאבק להשבת החטופים בדרך שלי". מאז ה-7 באוקטובר, היצירות בסדנה שלו בכפר־ויתקין משקפות את המצב שבו נתונה משפחתו ומשפחות של חטופים אחרים. אגרטלי העץ במראה השרוף שהוא יוצר הם למען המאבק להשבת החטופים ומהדהדות את האירועים שקרו.
יובל, בן 27, הוא במקור מקיבוץ נירים שבעוטף עזה, ובו גדל עם הוריו אסתר ואורן ועם אחיו הבכור יגב ואחותו נופר. ערב המלחמה, ב־6 באוקטובר, הוא היה אמור להיות עם משפחתו בקיבוץ, אבל עקב אילוצים בחר להישאר עם בת זוגו בביתם שבכפר־ויתקין, בעוד שהוריו, סבתו, יגב ואשתו רימון קירשט־בוכשטב נשארו בקיבוץ.
"התעוררתי בבהלה בשעה שבע בבוקר כשסבתי התקשרה לספר שהיו אזעקות והיא בממ"ד. מעבר לאזעקות התחלנו לקבל דיווחים על ירי בקיבוץ ובסביבה. הירי הגיע גם לביתם של יגב ורימון. כדורים חדרו דרך חלון המטבח שדרכו מגיעים לממ"ד, מה שאילץ אותם למצוא מחבוא מתחת למיטה בחדר השינה. בשמונה וחצי בבוקר התקבלה ההודעה האחרונה מהם, ובה כתבו שהם שומעים מחבלים ויריות בחוץ. מאז נותק הקשר איתם".
8 צפייה בגלריה
יגב בוכשטב ורימון קירשט-בוכשטב, לא נפרדו בשבי עד חזרתה
(צילום: פטל הפקות, באדיבות המשפחה)
האמנים נרתמו למאבק להשבת החטופים
כשהתגלה שיגב ורימון נחטפו לעזה, התאחדו בני המשפחה כדי לעשות כל שביכולתם לדאוג להחזרתם מהשבי. הוא מספר כי לראשונה בחייהם נאלצו להתמודד עם חשיפה תקשורתית רבה. "החיבוק שקיבלנו היה מקיר לקיר", אומר יובל. החיבוק והתמיכה הורגשו לא רק בקרב הציבור הרחב, אלא גם בקרב קהילת האמנים, שהוא גדל לתוכה, בדגש על קהילת בעלי המלאכה והמעצבים, שכבר בחודש הראשון הרימו אירוע של מכירות למימון המאבק. האמנים הציעו יצירות קרמיקה, טקסטיל, עץ, ציור ופיסול וכל ההכנסות נתרמו למאבק המשפחתי להחזרת יגב ורימון.
"כשאמרו לרימון שהיא משתחררת היא לא רצתה ללכת. מחבלי החמאס לא השאירו לה ברירה והיא חזרה בפעימה החמישית. רימון סיפרה שהיא ויגב היו יחד במנהרות ושמצבו היה טוב, אבל מאז עבר זמן ולכן אנחנו במרוץ לנסות להחזירו מהר ובחיים", מספר יובל.
"קורים עכשיו מלא דברים מטורפים", הוא משתף ומתכוון למשלחת של משפחות החטופים לגרמניה שיצאה לשם באמצע ינואר. שם הם שהו יומיים לפגישות עם אנשי ממשל וביטחון ובראשם הפגישה עם נשיא גרמניה.
צפו בווידאו
(צילום: מיטל כץ)
בנוסף לנסיעת המשלחת לגרמניה, ממקד יובל מאמצים להעלאת המודעות לקשיים של תושבי העוטף ושל משפחות החטופים. מ־18 בינואר מוצגת תערוכה שלו ושל הצייר חן חפץ בשם "הולכים בשדות", העוסקת בקיבוץ נירים ובקיבוץ כפר עזה. 50% מהכנסותיה ייתרמו לשיקומם. התערוכה מוצגת ב"מקום לאומנות" בקריית המלאכה בתל־אביב.
יובל בחר להציג איורים של השדות השרופים על נייר ועץ, אלו מתארים את היופי והאסתטיקה של השדות באזור, אל מול הקושי, הכאב, האובדן והגעגוע לאחיו יגב ולבית בקיבוץ. לדבריו, האיורים הם תולדה של רצון לעשות משהו אמנותי שישקף את החוויה שלו. בשלב הראשון הוא פתח גוגל מפות. המפות צולמו טרום המלחמה וזה גרם לו "לטייל" בעבר ולייצר סוג של אופטימיות. לאחר מכן הוא נזכר בטכניקת שריפה שפיתח בעזרת לייזר לא מפוקס. "הקווים של השדות והקווים של המכונה התחברו לי", משתף יובל בהארה.
"במשך שנים, זה היה הדבר שלנו"
החיבור המיוחד בין האחים יגב ויובל היה בעיקר סביב בניית כלי מוזיקה. "בסביבות גיל 13 כשהתחלתי לנגן בגיטרה, יגב היה אחרי צבא והתעסק בתיקון גיטרות, כך שהחדר שלו היה מלא בגיטרות מפורקות. שאלתי אותו 'אם אני בונה את הגוף, תוכל לגרום לו גם לנגן?' התשובה שלו הייתה כן, ומאז במשך שנים, זה היה הדבר שלנו. רוב הפרויקטים התחילו כשיגב רצה לבנות כלי מיוחד. אני עשיתי את עבודת העץ והוא חיבר את האלקטרוניקה", מספר יובל, "יגב הוא סוג של גאון, אוטודידקט ומוזיקאי שניגן בהמון כלים. בהמשך למד טכנאות סאונד ואהב לבנות כלי נגינה מוזרים". הגיטרות החשמליות שבנו האחים יחד היו גם החיבור הראשון של יובל למלאכת העץ, שבהמשך גרמה לו להירשם לבצלאל וללמוד במחלקה לעיצוב תעשייתי.
לפני כשנתיים סיים את לימודיו, ומאז הוא עוסק ביצירת פריטים שימושיים העשויים מעצים מקומיים - חומר גלם שהוא מלקט בעצמו תוך שהוא עוסק בחקר עצים ישראליים. לאחרונה בנה סדנה במבנה ישן ששימש בעבר הרחוק כרפת, ובשנים האחרונות כמחסן חקלאי בנחלה המשפחתית של בת זוגו. "מאז החטיפה העסק משותק מבחינה מסחרית, העשייה הרפטטיבית מאוד עוזרת לי ומאפשרת לי לקחת פסק זמן לעצמי. כיוון שהעבודה שלי היא מעצים מקומיים, אני צריך להתחשב בחומר הגלם שמצאתי, במה שהוא יכול להיות ובמה שהוא הכי מתאים לו, זאת תוך מתן כבוד לטבע.
"מה שהכי מרגש הוא חוסר הוודאות בליצור עם עץ טרי שאני רק חלק בשרשרת שלו. אני אוסף משהו שנפל או נזרק וגורם לו להיות מוצר שאנשים ייהנו ממנו". יובל לא צובע את הכלים שהוא יוצר ומשתדל להשאיר מאפיינים טבעיים. חשוב לו שאנשים יעריכו את הטבע בישראל. "יש חומר גלם מדהים ובשפע, אף על פי שמדובר במדינה צעירה יחסית, ולכן אין סיבה לקנות עץ", הוא מסביר.
8 צפייה בגלריה
האגרטלים והכלים שיוצר יובל. העשייה הרפטטיבית עוזרת להתמודד עם התקופה
(צילום: יאיר שגיא)
"כשיגב יחזור אני מתכנן שנחזור לבנות יחד כלי נגינה ובכלל, לבלות ביחד. חשוב לי להקל עליו ולעזור לו לצלוח את התקופה. התפללתי שזה יקרה לפני יום הולדתו ה־35. לקראת יום ההולדת יצרה המשפחה מיזם מרגש, שבו אנחנו מזמינים אנשים לתרום עוגות לכבודו והעוגות ייתרמו לעמותות שונות שנבחרו מראש", הוא מוסיף.
"מבחינה אישית זו תקופה בלי חלומות, התחושה היא שהכול כבוי. עד 7 באוקטובר היו לי הרבה חלומות, בדיוק חיפשתי עבודה בעיצוב תעשייתי, אבל המצב בעט אותי חזרה, למקום מוכר של יצירה ללא תלות כלכלית. זה די מטורף שכמעצב כביכול הייתי אמור להיות בשיא עכשיו, כל כך הרבה דברים מדהימים בקריירה, שת"פ עם טולמנ'ס (האגרטלים והכלים שלו נמכרים באתר החברה – מ"כ), תערוכות וכתבות, אבל אני מרגיש שזה כמו למלא כוס עם חור".
