היא נחשבת לאחת האדריכליות החשובות ביותר היום בעולם, אבל היא בכלל לא מתכננת בניינים; היא אחראית למהפכה בדרך שבה סטודנטים לומדים את מקצוע האדריכלות ויתכננו את ערי העתיד; ובשנה שעברה היא אצרה את הביאנלה לאדריכלות בוונציה – אחת תערוכות האדריכלות החשובות והיוקרתיות בעולם. אם כל זה לא מספיק, בשבוע שעבר זכתה האדריכלית, אשת האקדמיה והסופרת הגאנית־סקוטית, לזלי לוקו, במדליית הזהב המלכותית לאדריכלות של המכון המלכותי הבריטי (RIBA), שהוא הפרס השני בחשיבותו בעולם האדריכלות העולמי. לוקו היא האישה החמישית בלבד שזכתה בפרס והאישה האפריקאית-שחורה הראשונה.
"הזכייה באה לי בהפתעה", אמרה לוקו לתקשורת לאחר ההודעה על הזכייה בפרס. "אני שמחה להיות לצד כמה מזוכי העבר הגדולים במדליית הזהב המלכותית. אף על פי שזהו פרס אישי, זה לא רק ניצחון אישי שלי, זו עדות לאנשים ולארגונים רבים שעבדתי איתם וחולקים את המטרות שלי. אני נכנסתי לתחום האדריכלות בחיפוש אחר ודאות ומציאת תשובות. במקום זאת מצאתי שאלות ואפשרויות רבות, הרבה יותר עשירות, מסקרנות ואמפתיות כדי לפרש ולעצב את העולם. האדריכלות נתנה לי שפה על כל צורותיה – ויזואלית, כתובה, בנויה, ביצועית – והשפה הזו נתנה לי בחזרה תקווה גדולה".
עוד בנושא:
מייצגת את יבשת אפריקה
הביוגרפיה של לוקו כוללת הוראה בכמה מבתי הספר לאדריכלות הטובים בעולם, כתיבת מאמרים וספרים והשתתפות בהרצאות ובכנסים. לוקו נולדה בסקוטלנד בשנת 1964 לאם יהודייה-סקוטית ולאב מגאנה, אבל גדלה עד גיל 17 באקרה שבגאנה. את התואר הראשון והשני היא למדה בבית הספר לאדריכלות בארטלט בלונדון, ולאחר מכן המשיכה לדוקטורט באוניברסיטת לונדון. כבר כסטודנטית לתואר ראשון החלה לוקו להגדיר את תחומי העניין שלה הן בקריירה האקדמית והן בכתיבה הספרותית שלה, כשהקשר בין גזע לסביבה הבנויה היה הנושא המרכזי. בהמשך העסיקו אותה גם נושאים הקשורים לאדריכלות ולחברה האנושית, שאלות של גזע ופוליטיקת זהויות, תרבות, עירוניות ועוד. לוקו מתארת את עצמה כ"מייצגת היבשת הצעירה בעולם", הלא היא אפריקה. מאז ומתמיד היא נעה על הקו שבין אפריקה ובין אירופה, ולאחרונה אף חזרה להתגורר ולעבוד באקרה, בירת גאנה. היא נחשבת לאחת הדמויות החשובות בתחומה באפריקה בכלל, ובגאנה בפרט.
קשר הדוק בין קולוניאליזם ובין משבר האקלים
בשנה שעברה אצרה לוקו את המהדורה ה-18 של הביאנלה לאדריכלות בוונציה תחת הכותרת "מעבדת העתיד" (The Laboratory of the Future). לראשונה בהיסטוריה של הביאנלה התמקדה התערוכה ביבשת אחת – אפריקה – ועסקה בין היתר באדריכלות אפריקאית עכשווית, בהתחממות הגלובלית ובמשבר האקלים, בסוגיות פוליטיות של תכנון ופערים חברתיים בין מדינות הצפון הגלובלי למדינות אפריקה והדרום הגלובלי. שני המונחים המרכזיים שלוקו בחרה לעסוק בהם בתערוכה הם תהליך הדה־קולוניזציה, שהחל באפריקה לאחר מלחמת העולם השנייה והוביל בהדרגה לסיום שליטתן של האימפריות הקולוניאליות, ותהליך הדה־קרבוניזציה, המתייחס לצורך בהפחתת הפליטות המזהמות במטרה להגיע למצב של ניטרליות אקלימית. לוקו תיארה את שני הנושאים האלה כ"מונחים רבי עוצמה במהלך שני העשורים האחרונים, שהם גלובליים ומקומיים בו־זמנית". היא מסבירה שיש קשר הדוק בין הקולוניאליזם למשבר האקלים, וטוענת ששוויון גזעי וצדק אקלימי הם למעשה שני צדדים של אותו המטבע. בתערוכה המרכזית השתתפו כ-89 אדריכלים ואדריכליות, מחציתם נשים ומחציתם גברים, ויותר ממחציתם ממדינות אפריקה או ממוצא אפריקאי. התערוכה נסגרה בנובמבר האחרון ונחשבת להצלחה במובנים רבים.
לוקו, כאמור, היא לא אדריכלית טיפוסית. היא אמנם למדה אדריכלות ועסקה בפרקטיקה האדריכלית בעברה, אבל לעומת אדריכלי-על (Starchitect) שבונים פרויקטים מרשימים בכל העולם וזוכים בפרסים, לוקו מגיעה מהצד האקדמי, המחקרי והחינוכי. בהודעה על הזכייה בפרס אמר נשיא המכון המלכותי הבריטי לאדריכלות, האדריכל מויווה אוקי, על עבודתה: "הגישה הפרוגרסיבית של לוקו לחינוך לאדריכלות, שדוגלת בהוגנות והכלה בכל היבטי החיים ומציעה תקווה לעתיד – מקצוע המקבל בברכה את כל תחומי החיים, מתחשב בצרכים של הסביבה ומכיר במגוון הרחב של תרבויות ונקודות מבט. לזלי הקדישה את חייה לקידום ערכים אלה לא רק באמצעות מאמצים אקדמיים, אלא באמצעות עבודתה כסופרת ואוצרת. היא נותרה כוח מהפכני וצנוע, כשהשאפתנות והאופטימיות שלה חורטים חותם משמעותי על הבמה האדריכלית העולמית".
4 צפייה בגלריה
הביאנלה התמקדה ביבשת אחת – אפריקה – ועסקה בין היתר באדריכלות אפריקאית עכשווית
(צילום: Festus Jackson-Davis)
"מנהיגה אמיצה ומלאת אמונה"
מי שמכירה את לוקו מקרוב היא האדריכלית הישראלית גנית מייזליץ כסיף, שהייתה המרצה של לוקו בתחילת שנות ה-90 כשהיא לימדה בבית הספר לאדריכלות בארטלט בלונדון. "לזלי הייתה סטודנטית של ג'ונתן היל ושלי כשהתחלנו ללמד יחד. מהרגע הראשון היא בלטה מאוד במקוריות המחשבה שלה וביצירתיות. היא למדה עם כל הלב והנשמה, וכבר אז היה ברור שהיא מנהיגה אמיצה ומלאת אמונה", אומרת לנו מייזליץ כסיף. לאחר שהיא חזרה לארץ ופתחה את משרדה, החליפה אותה לוקו ולימדה יחד עם ג'ונתן היל את הקורס "יחידה 12", סטודיו עם מוניטין של מצוינות ונועזות שפועל בבארטלט עד היום.
"לזלי היא קודם כול אשת חינוך", אומרת מייזליץ כסיף ומסבירה על הקריירה של לוקו: "במשך שנים היא יצרה גוף ידע ופרקטיקה של חינוך ולימוד אדריכלות, ועל זה היא מקבלת את הפרס. היא לקחה את המקום של לימודי אדריכלות לכיוון ניסויי ששם את הדמיון, את הקול האישי, את היכולת לספר סיפור חדש כחלק אינטגרלי מהמקצוע של האדריכלות. לוקו, בעשייה שלה, מובילה מהפכה בדרך שבה אנחנו לומדים אדריכלות, והיא למעשה מרחיבה את סוגי ידע הנדרשים לתכנן ולבנות בעולם. הביקורתיות האקדמית מקבלת אצל לוקו תפנית מקסימה כשהיא נותנת לדמיון, לרגש, לגוף, לחוויה ולפואטיקה להפוך לחלק אינטגרלי מהדרך שבה אנחנו חוקרים את המרחב ויוצרים אדריכלות. מה שכל כך משמח אותי בכך שלזלי זכתה בפרס הוא העובדה שהוא משקף את הצורך שלנו במחקר ובפיתוח רחב, אקספרימנטלי ורדיקלי, שמחובר למה שמניע אותנו, לאכפתיות העמוקה שאנחנו נדרשים לה כיוצרים שבונים בעולם. החיבור שלוקו עושה בין האישי ובין הפוליטי בתוך לימודי האדריכלות הוא מאוד קריטי לתכנון המרחב שלנו".
אחד הפרויקטים החשובים של לזלי מהשנים האחרונות הוא הקמתו של המכון לעתיד אפריקה (African Futures Institute). מדובר במוסד אקדמי-חינוכי שנוסד ב-2021 באקרה במטרה להוות מודל חדש של חינוך, מחקר ודיאלוג ציבורי בתחום מדעי הרוח והאדריכלות. המכון דוגל בהוראה מתקדמת ובמחקר בינלאומי, בין היתר בשביל להתמודד עם האתגרים העכשוויים סביב גזע, צדק סביבתי וצורות חדשות של עירוניות. המשימה העיקרית של המכון היא לשנות את הסביבות הבנויות של אפריקה על ידי חינוך דור חדש של אדריכלים, מעצבים, מתכנני ערים וקובעי מדיניות אפריקאים ולהוביל את השיח העולמי סביב שוויון חברתי וסביבתי. "אני מאמינה שאיכות הסביבה הבנויה שלנו תלויה מאוד בדרך שבה אנחנו לומדים אדריכלות", אומרת מייזליץ כסיף. "לאקדמיה טובה יש תפקיד קריטי במקצוע שלנו. מה שאנחנו עושים בבתי הספר לאדריכלות יכול וצריך להניע את הפרקטיקה למחוזות חדשים. לזלי מנסה שנים לפרוץ את הגבולות של אופן הלימוד והיצירה של האדריכלות, באופן שפותח הרבה דרכים לדמיין את העתיד ומייצר מגוון קולות שונים וחזקים המייצרים בסופו של דבר אדריכלות יותר טובה שמגיבה למציאות המורכבת שאנחנו בונים בה עכשיו".
הפרס היוקרתי מוענק מדי שנה מאז 1848, ועד לפני עשור זכו בפרס אדריכלים גברים, בעיקר לבנים, בלבד. האישה הראשונה שזכתה בפרס היא האדריכלית הבריטית ממוצא עיראקי, זאהה חדיד, שקיבלה את הפרס בשנת 2016, חודש בלבד לפני שהלכה לעולמה. בשנה שעברה זכתה בפרס האדריכלית והאקטיביסטית הפקיסטנית, יסמין לארי, הידועה בכינוי ה"אדריכלית של העניים" בזכות הפרויקטים שלה לפיתוח בנייה עצמית ובת-קיימא בקרב אוכלוסיות עניות ונפגעי אסונות טבע בארצה.
