בסרט "הברוטליסט" המועמד לפרסי האוסקר מגלם אדריאן ברודי את דמותו הבדיונית של אדריכל יהודי בשם לאסלו טות', בוגר בית הספר באוהאוס, שמהגר מבודפשט לארצות הברית, אחרי ששרד את מלחמת העולם השנייה ואת השואה. זו דרכם של היוצרים לשקף לא רק את ההתנהגות האנושית אלא גם את אחד מזרמי האדריכלות ששינו את העת המודרנית - הברוטליזם המסיבי, החף מקישוטים. על פני שלוש שעות וחצי, כולל הפסקה מובנית, הסרט נע בין אסתטיקה ויופי מפעים של הסביבה הבנויה, ובין כיעור ועוולות החברה שחיה בה.
העלילה מגוללת כי בארצות הברית מגיע טות' לחנות רהיטים בפילדלפיה, בבעלותו בן דודו. הרהיטים עוברים עיצוב מחדש על פי התפיסות המודרניות שהביא עימו מאירופה וזוכים לדעות חלוקות הנעות בין קבלה לדחייה, ניגודיות שמשקפת גם את היחס כלפיו כאל מהגר זר. "העלילה מתארת את השלכותיהם של מחנות הריכוז על חיי השורדים לאורך השנים. יש הרבה אלימות פיזית ורגשית בסרט, אבל השילוב בין האלימות ובין האנושיות הוא שמשך אותי לסרט", אמרה השחקנית פליסיטי ג'ונס.
בעוד כשבועיים ייצא להקרנה ברחבי הארץ הסרט בבימויו של בריידי קורבט ובכיכובם של זוכה האוסקר ברודי ("הפסנתרן"), ג'ונס ("התיאוריה של הכל") וגאי פירס ("ממנטו"). לאחר שקיבל את הוקרתם של פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים וגרף זכייה משולשת בטקס גלובוס הזהב בפרסי השחקן, הבמאי וסרט הדרמה הטובים ביותר, הוא קיבל עשר מועמדויות לפרסי האוסקר לשנת 2025, לטקס שייערך בחודש מרץ.
live
"הברוטליסט" - טריילר
(קרדיט: A24)
החלום האמריקאי לאדריכל המזרח אירופאי
הסרט מתחיל עם דימוי של פסל החירות שרואה טות' מיד עם הגעתו לארצות הברית בספינה. זוויות הצילום כלפי הסמל מביאות לידי ביטוי את תפיסתו של הגיבור כלפי החלום האמריקאי ומרמז על העתיד לבוא. דרך עבודתו בחנות הרהיטים הוא זוכה לקבל עבודת תכנון ראשונה בארצות הברית – ספרייה בבית אחוזה של איש העסקים, האריסון לי ואן ביורן, בגילומו של גאי פירס.
חלל הספרייה בביתו הפרטי של ואן ביורן זוכה להצלחה בשיקוף הרוח המודרנית החדשה שלאחר המלחמה. בעקבות זאת ואן ביורן שוכר את שירותיו של טות' לתכנון מרכז קהילתי בעיירה - מרכז בראש גבעה שיכלול אודיטוריום, ספרייה, חדר כושר וקפלה פרוטסטנטית. מאז קבלת הפרויקט ובמשך 30 שנים, הצופים מלווים את האדריכל ואת המבנה שיצר.
הגבולות והמשטר שאפיינו את התקופה שאותה הוא שרד לאורך המלחמה ושהובילו לפרידה שלו מאשתו וממשפחתו, מלווים אותו גם בארצות הברית. התמודדותו עם הבירוקרטיה ומעמדו בגבולות החדשים יובילו לאיחוד משפחתו, לפריחתו המחודשת של מקצועו וגם למפלתו.
6 צפייה בגלריה
מאפייני הברוטליזם שהופיע לאחר מלחמת העולם ה-2 נגלים גם דרך העלילה
(צילום באדיבות Tulip Entertainment)
6 צפייה בגלריה
במשך 30 שנים הצופים מלווים את האדריכל ואת המבנה שיצר
(צילום באדיבות Tulip Entertainment)
"עיצוב אכזרי ואותנטי"
כשם הסרט, מאפייני הברוטליזם שהופיע לאחר מלחמת העולם השנייה נגלים גם דרך העלילה וחשיפת הדמויות, וגם דרך מבנה ההנצחה המונומנטלי שמתכנן טות'. לאורך הסרט הוא מלווה את בנייתו ויציקתו של המבנה, ותוך כדי התהליך מתגלה אדריכלות חסרת פשרות עשויה בטון חשוף עם קונסטרוקציה מודגשת.
בתגובה לביקורת על עיצוב המבנה בסרט, טות' מציג מודלים ושרטוטים המדגימים את תכנון אופן כניסת האור למבנה. כך, בשעת הצהריים תופיע על המזבח צורת צלב, כזה שמזכיר במידה רבה את הצלב שמופיע בכנסיית האור המינימליסטית שתכנן טדאו אנדו (Ando) ביפן בשנת 1989, או את בתי התפילה שתכנן אלוורו סיזה (Siza) בפורטוגל – כנסיית סנטה מריה וקפלת סנט אובידיו בתחילת שנות ה־2000.
מעצבת ההפקה, ג'ודי בקר (Becker), שהייתה אמונה על עיצוב ותכנון המבנה שמסמל את מאבקו של טות', סיפרה: "זה עיצוב אכזרי ואותנטי שגם היה צריך להביא בחשבון את הכשרתו של טות' בבאוהאוס". מהות הסרט, על פי בקר, הם האתגרים שעולים במהלך תכנון המבנה, ובהם שכנוע תושבי העיירה והרשויות, עלויות הבנייה ופרטי הביצוע. אך יותר מכול, עוסק הסרט ביחס העדין בשליטה שיש למי שמממן את החזון של האדריכל.
כדי לעצב את המבנה, בקר חקרה אדריכלות מודרנית וברוטליסטית, ובאופן ספציפי גם אדריכלות של מחנות ריכוז. כל זאת כדי לייצר את המכלול שעליו היה עשוי להתבסס טות' ביצירתו. עוד היא סיפרה לעיתונות כי עיצוב הצלב שמתנוסס מעל מבנה ההנצחה בסרט מבוסס על בית הכנסת המקומי בעיר הולדתה, ניו יורק. בית הכנסת תוכנן בצורת מגן דוד שאותו אי אפשר לראות ממפלס הרחוב מחוץ לבית הכנסת. באותו אופן, בכנסייתו של טות', הצלב נוצר על ידי הרווח שבין שני צריחי הבטון. צריחים המזכירים גם את הבונקרים במחנות הריכוז.
על מי מבוססת דמות האדריכל?
הסיפור אולי בדיוני אבל זרם האדריכלות ממש לא. הברוטליזם הופיע אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנות ה־50 של המאה ה־20. טכנולוגיות שהתפתחו במהירות כחלק מהמאמץ המלחמתי שירתו, אחרי סיומה, תפיסה אידיאולוגית וחברתת לבנות בצורה מהירה ויעילה. כך, גם הבטון החשוף ששימש לבניית בונקרים ומפקדות הפך לחומר הבנייה הנפוץ ביותר לבנייה אזרחית.
קורבט כתב את התסריט יחד עם מונה פסטוולד (Fastvold) והשניים חקרו את הברוטליזם בעיקר בגלל התהודה הפיזית והפסיכולוגית שהותיר במחצית השנייה של המאה ה־20. באמצעות הסרט הם מבקשים להביא לידי ביטוי את הקשר בין הפסיכולוגיה שלאחר המלחמה ובין האדריכלות שנוצרה באותה תקופה. כך, 30 שנים של טראומה מקבלות ביטוי פיזי במבנה.
במהלך המחקר והעבודה על הסרט התייעצו התסריטאים עם ההיסטוריון הבכיר וחוקר האדריכלות של המאה ה־20, ז'אן לואי כהן. הם רצו תחילה לבסס את דמותו של טות' על סיפור היסטורי שהתרחש באותה תקופה, אך כהן לא ידע להצביע על אדריכל ממזרח או ממרכז אירופה ששרד את זוועות השואה והיגר. האדריכל ההונגרי מרסל ברויאר תפס בכל זאת את תשומת לבם, בעיקר בגלל יחסיו עם אשתו והיחסים ההפכפכים שלו עם מבקריו. בדומה לתהליך שעוברת בסרט דמותו של טות', גם ברויאר, שנחשב היום לאחד הסמלים של אדריכלות המאה ה־20, לא קיבל הערכה רבה בסוף חייו.
אדריכל בולט נוסף שהיווה השראה לדמותו של טות' הוא לואיס קאן, שהיה ידוע גם בעיסוק עם הייעוד של החומר שמרכיב את המבנה, עיסוק שהוביל לציטוט ידוע שבו הוא שואל לבנה (Brick) מה היא רוצה להיות. העיסוק בחומר ובצורה האדריכלית בסרט מודגש במעין פרפרזה לקאן, במהלך הסבר של טות' לאיש העסקים על הבחירה שלו באדריכלות כמקצוע. תשובתו הייתה: "מה מגדיר את הקובייה טוב יותר מאשר הצורה שלה?".
"יחד עם לואיס קאן אפשר למנות אדריכלים יהודים רבים שלהם היה תפקיד מעניין בהתפתחות התנועה הברוטליסטית. יחד עם קאן, היגרו לארצות הברית גם פרנק גארי, דניאל ליבסקינד ופיטר אייזנמן, שהפכו לחוד החנית בכל הקשור לפרקטיקה ולתיאוריה אדריכלית. בישראל היו, בין היתר, זאב רכטר, דב כרמי ואריה שרון, שהניחו את היסודות האידיאולוגיים והאדריכליים לברוטליזם כפי שהתממש בישראל", מספר האדריכל ירמי הופמן, מנהל מחלקת שימור מבנים בעיריית תל אביב־יפו ומחבר הספר שעוסק בנושא "אפוריה: ארכיטקטורה של עצמאות" (יחד עם הדס נבו־גולדברשט; הוצאת הטכניון - מרכז המחקר למורשת הארכיטקטורה והנוף).
הזווית המקומית: מענה מהיר לצורך תקופתי
אותה שחיקה שעימה מתמודדים בהצלחה מבניו של טות', מהווה אתגר יומיומי גדול עבור המבנים הברוטליסטיים הרבים המצויים ברחבי הארץ, ובהם בניין מרכז הנגב ובניין העירייה בבאר שבע, בית ההבראה "מבטחים" בזכרון יעקב שהיום משמש כמלון אלמא, מלון הילטון תל אביב ובית המשפט בתל אביב.
"הצורך להקים ערים חדשות ולייצר פתרונות דיור לאנשים רבים שנותרו חסרי כול אחרי המלחמה הוביל במידה רבה להתפשטות הברוטליזם כחלק ממפעל ההתיישבות בארץ", מסביר הופמן. או במילותיו של צבי אפרת מתוך ספרו "הפרויקט הישראלי" (בהוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות): "'האדריכלות האפורה' של שנות ה־50 וה־60 היא שלד סולידי של פרויקט בנייה המוני, חסר כל תקדים היסטורי בהיקפו היחסי, בתנאי הגשמתו ובקצב צמיחתו. למרות אלימותו כלפי האוכלוסייה וכלפי חברת המהגרים, הפרויקט הזה ראוי למבט קרוב ואמפתי".
הופמן מוסיף: "מבני השיכונים ועיירות הפיתוח שהוקמו בשנים האלו יצרו פערים בחברה הישראלית ולא תמיד הצליחו לתת מענה לכל צורכי האוכלוסייה. אך החלופה לפרויקט הברוטליסטי באותה תקופה הייתה מחנות פליטים. למרות מגרעותיהם, צריך לזכור כי אותם מבנים ברוטליסטיים סיפקו תנאים מינימליים של מים, חשמל וקורת גג.
"היום יש תפיסה דיכוטומית כלפי האדריכלות הברוטליסטית. הביקורת הנוקבת ביותר מגיעה בדרך כלל מהאוכלוסייה שחיה בתוך אותה אדריכלות והדיון על שימור צריך לכלול את כל השאלות הפסיכולוגיות של אוכלוסייה שגדלה והתגוררה בה, כיוון שהתמודדות עם השאלות הללו עשוי להוות גם תהליך של ריפוי קהילתי, חברתי ועירוני חשוב. ערכה של האדריכלות הברוטליסטית טמון ביכולת להתבונן דרכה על התקופה שבה התפתחנו כחברה ובאילו אמצעים השתמשנו כדי להקים את המדינה ומוסדותיה", הוא מדגיש. "קיומה ממחיש את שקרה באופן פיזי ומוחשי", כך שגם אם האסתטיקה או הערכים שעליהם התבססה בזמן הקמתה שנויים במחלוקת - ייתכן כי עדיין יש מה ללמוד ממנה.
יותר מכול, הניגוד שמאפיין כל כך את הברוטליזם עומד גם בבסיס הסרט: ניגוד בין יופי לכיעור, בין החדש לקודם, בין הזר למקומי, בין אלימות לאנושיות ובין היצירה והחזון לכוחות השוק והמוסכמות התרבותיות המקומיות, גם בהיבט האדריכלי וגם בזה החברתי. המילים המסכמות את הסרט ביחס למפעל חייו של טות': "הם (המבנים) לא מייצגים דבר ולא מסמלים דבר, הם פשוט ישנם".
