כבכל שנה כבר אלפי שנים, יתכנסו בקרוב משפחות יהודיות ברחבי העולם כדי לציין את ליל הסדר וחג הפסח. סביב שולחן הסעודה המפואר, כמיטב המסורת, יוצבו כיסא ריק ומולו כוס יין מלאה עבור אליהו הנביא, מסורת שמסמלת תקווה ואמונה בגאולה. בפסח הקרוב, הכיסא הריק לא יזכיר רק את אליהו הנביא, אלא גם 133 חטופים בשבי חמאס שעדיין לא חזרו הביתה - ואת התקווה שלנו לשובם במהרה.
דימוי הכיסא הריק חוזר פעם אחר פעם באמנות הישראלית כסמל לחוסר, לאובדן או לציפייה לנעדר שישוב. לאחר 7 באוקטובר החלו מיצבי שולחנות החטופים והכיסאות הריקים להתפשט בארץ ובעולם ועוררו מודעות לאסון החטופים והשבויים. הפעם, מיצבי השולחנות הריקים הם לא "לזכר" אלא מדובר ביוזמות אמנות אקטיביסטית, שמנסה ליצור שינוי של מציאות מתגלגלת שעדיין מתרחשת סביבנו וסופה לא נראה באופק. אחד מהם מוצב בימים אלו בכיכר החטופים – כיכר מוזיאון תל אביב לאמנות – ובמסגרתה מחולק שולחן ארוך מאוד לחלק חגיגי שמסמל את החטופים שחזרו ולעומתו חלק המדמה ארוחה במנהרה בשבי בעזה.
שולחן סדר הפסח הריק ביוזמת המטה של משפחות החטופים בבריטניה
(צילום: שירית גל )
"איפה אתם בחג?" זו יוזמה אזרחית ספונטנית שנולדה בימים האחרונים על רקע המבוי הסתום בעסקה מול חמאס. מוביליה מבקשים מכולנו להוסיף כיסא ריק בליל הסדר הקרוב, לציון סמלי את התקווה לשובם של החטופים והחטופות. "המהלך נולד מתוך הכאב והפער הבלתי נתפס בין ימי חודש ניסן המסמלים במסורת היהודית את היציאה מעבדות לחירות, לבין המציאות שבה כל כך הרבה מאחינו ואחיותינו לכודים בשבי אכזרי", אומרת הפעילה החברתית יטבת פייראיזן וייל. "הוספת הכיסא הריק בכל בית ובית היא צעד סמלי וקטן של הזדהות ותקווה, אך מלא משמעות של אחדות וסולידריות".
הדס סבתו, השותפה ליוזמה, מוסיפה: "הרגע הזה, שבו ביד אחד אני מחזיקה תמונה של כפיר ביבס וביד השנייה את צורי שלום, התינוק שלי, טלטל אותי. והרגע הזה השביע אותי לעשות את הצעד הקטן שלי כדי להיות שותפה עם המשפחות".
"הכיסא הריק הוא אמצעי להנכחת האובדן"
לצד עיסוק בינלאומי בכיסאות בשדה העיצוב והאמנות, כפי שמובא בהמשך, יש לכיסא מקום של כבוד ושל משמעות עמוקה בתרבות הישראלית. בשנת 1991, תערוכת "הנעדר הנוכח - הכיסא הריק באמנות הישראלית" באוניברסיטת תל־אביב, עסקה בדימוי ונפתחה בכיסא אליהו שהכין המעצב התעשייתי זאב רבן ב־1925 בבצלאל. זהו הכיסא הריק הראשון שהופיע באמנות הישראלית. כיסא אליהו שוחזר שוב ושוב על ידי אמנים ומעצבים ישראלים בתקופות שונות. הוא שילב עבודת עץ, טוויית שטיחים, צורפות, רקמה, תבליט ועוד, כלומר, שילב מגוון מיומנויות וסגנונות. כיום, נמצא הכיסא באוסף מוזיאון ישראל.
"כיסא אליהו מהווה סמל של תקווה בתרבות היהודית, ותקווה זו נטענת לתוך המיצבים של שולחנות ארוחת החג או שבת הארוכים המוצגים בכיכרות ערים בארץ ובעולם - מיצבים שבהם כל כיסא ריק מייצג חטוף שמייחלים לחזרתו, והלוואי ובמהרה", אומרת מירב רהט, אוצרת וחוקרת אמנות, אלמנת צה"ל בעצמה, שעוסקת בקשר שבין אמנות ושכול, אובדן והנצחה. "בו־זמנית קשה להתעלם מהמשמעות הדומיננטית והשימוש בדימוי הכיסא הריק כייצוג של מי שמת – זה שכבר לא איתנו אך לתמיד נוכח ברוחו בחיינו, אובייקטים המשמרים נוכחות ואנרגיה של מי שלכאורה ישב עליהם ולא עוד. בכל העבודות האלו, ממשיך הכיסא הריק לעלות כאמצעי להנכחת שכול ואובדן, שלצערנו כה שכיחים במדינת ישראל. הדימוי הזה הפך ביטוי ויזואלי למושג החלל - זה שנפל בקרב, ובו־זמנית החלל הפיזי והרגשי שנפער כשאדם יקר לנו נעלם מחיינו".
עוד בנושא:
פסל לישיבה
כל סטודנט לעיצוב תעשייתי בארץ ובעולם כנראה זוכר את אחד התרגילים המיתולוגיים של שנה א' - לעצב כיסא, משימה שהיא פשוטה ומורכבת בו־זמנית, שבבסיסה הבקשה להמציא מחדש את אחד הרהיטים החשובים והשימושיים ביותר בחברה האנושית, בוודאי זו המערבית. בעולם העיצוב העכשווי הכיסא הוא עדיין גולת הכותרת, היהלום שבכתר, זה שמגדיר מעצב מוצלח או פיצוח חדש לרהיט שנחשב סטנדרטי. כשמסתכלים על 100 השנים האחרונות אפשר לראות זאת בבירור: לכל עשור יש את הכיסא שלו, שדרכו אפשר ללמוד על הסגנון ששלט בתקופה ועל הפונקציה הבולטת ביותר שהכיסא שימש בה, מכיסא ברצלונה, דרך כיסא איימס לאונג' או כיסא הנמלה של האדריכל והמעצב הדני ארנה יאקובסן ועד כיסא רוח הרפאים השקוף של פיליפ סטארק. ולנו יש גם את כיסא כתר פלסטיק שכה מזוהה עם החברה הישראלית ונדמה שאין בית או מוסד שאין בו לפחות אחד כזה, לרוב ערימה.
10 צפייה בגלריה
כיסאות טוליפ שעיצב ארו סארנן. הפך לקלאסיקה מודרנית בשל היחס לכיסא סטנדרטי עם 4 רגליים
(צילום: Dream_Light, shutterstock)
10 צפייה בגלריה
כיסאות "רוח רפאים" השקופים שעיצב פיליפ טארק. נמצא ונפקד
(צילום: Ground Picture, shutterstock)
בשנים האחרונות, מצליח הכיסא לפרוץ את גבולות חללי העיצוב והופך לפריט אמנותי שנמצא בגלריות ובמוזיאונים בעולם. אם במשך שנים המבקרים והאוצרים דאגו לייצר הפרדה מוחלטת בין "אמנות" ובין "עיצוב" בחלל המוזיאון, הרי שבשנים האחרונות אמנים ומעצבים רבים מורדים בהפרדה הזאת, ומונחים כמו "אמנות שימושית" או "עיצוב קונספטואלי" מערערים את הכללים המקובלים ואת הקטגוריזציה בעולמות העיצוב והאמנות גם יחד. תערוכות כאלה מבקשות לטשטש את הגבולות – כי מה בעצם ההבדל בין רהיט ובין פסל?
דמיינו אובייקט שטוח מעץ, בעל ארבע רגליים, המכופף בזווית 90 מעלות למעלה. באולם תצוגה או בחנות רהיטים הייתם קוראים לו כיסא. אבל איך הייתם קוראים לו בגלריה לאמנות? לפי גלריית הענק החדשה שנפתחה לפני כמה חודשים בברוקלין, ניו יורק, International Objects, זה לא ממש משנה. בחלל מפואר המשקיף על קו האופק של מנהטן מוצגות תערוכות ששמות את הרהיטים במרכז, ממש כמו עבודות אמנות.
בעלי הגלריה הם שני אמנים ושני מעצבים הפועלים בניו יורק, שהבחינו בשינוי שנוצר בשנים האחרונות בקרב הקהילה האמנותית של העיר. "כמעט כל אמן שדיברנו איתו ב־15 השנים האחרונות עסק בדרך כזו או אחרת בעיצוב, בין אם הוא הבין את זה ובין אם לא", אמר מאט טאבר, אחד מבעלי הגלריה, בריאיון לניו יורק טיימס עם השקת הגלריה.
התערוכות במקום מנסות להראות עד כמה ההפרדה בין עיצוב ואמנות יכולה להיות מלאכותית. כך למשל עבודתו של האמן והמעצב זאקרי בסנר, "ארבעה כיסאות אלומיניום מנופחים", מציגה ארבעה אובייקטים מלבניים עם יריעות אלומיניום המחוברות לגבן ונראות קצת כמו מפזר חום. כשהם מוצבים יחד, הכיסאות נראים כמו פסל כמעט סוריאליסטי, אולם הם בנויים לישיבה ובאופן קצת מפתיע הם גם די נוחים.
לעומת זאת, עבודתו של האמן והמעצב ג'ררדו מאדרה, Walled Garden Model 1, יכולה לעבור במבט ראשון כמעגל של מעין כיסאות חומים נמוכים, אבל בעצם מדובר בפסל, ואסור לשבת עליהם. מעגל הכיסאות הזה הוא רפרנס לכיסאות קוקפייטינג (Cockfighting), אחד הכיסאות האייקוניים בהיסטוריה של העיצוב, שנוצר לראשונה במאה ה־18 באנגליה ככיסא קריאה עבור גברים אריסטוקרטים. הכיסא קיבל את כינויו לאחר שתועד בלא מעט איורים מהתקופה בקרבות תרנגולים, דווקא בצד השני של העולם – אמריקה הלטינית. גרסתו של מאדרה עשויה מקמח יוקה, עץ, אבקת בטון, נוצות וחוטי תיל וללא ספק לא מיועדת לשימוש.
שבירת מוסכמות, שבירת גבולות
הדיון על הגבול שבין אמנות ועיצוב הוא לא חדש. ובכל זאת, נדמה שהוא צף מחדש כל כמה חודשים עם תערוכות שמבקשות לערער על המוסכמות האלו. בשנים האחרונות לוקחים הגלריות המסחריות והמוזיאונים חלק פעיל בשבירה של המוסכמות האלה ומביאים את הרהיטים לקדמת הבמה – בין אם כמוצג אמנותי או כמוצר מסחרי לכל דבר. גלריית העל דייוויד זווירנר למשל, שלה סניפים בניו יורק, לונדון, פריז והונג־קונג ושמייצגת כמה מהאמנים המצליחים כעת, מציעה לצד התצוגות בחללים גם ספות, כיסאות ומתלי מעילים שימושיים של האמן והמעצב פרנץ ווסט המיוצג בגלריה, במחירים המתחילים ב־12 אלף דולר. באותה נשימה, מציגה הגלריה את עבודותיו של ווסט בתערוכות אמנות מסורתיות - פסלים לצד כיסאות.
10 צפייה בגלריה
הגבול המטושטש בין עיצוב לאמנות בא לידי ביטוי בתערוכה Installation view, Franz West: Echolalia, David Zwirner, New York, March 9-April 15, 2023
(Courtesy of David Zwirner)
במוזיאונים הגדולים יותר בעולם עדיין שולטת הפרדת רשויות ברוב המקרים, למרות שבמרביתם יש מחלקה המוקדשת לעיצוב ואדריכלות. האמנות היא זו שתופסת את מרכז הבמה ובדרך כלל, תערוכות העיצוב נדחקות לשוליים. אולם במוזיאון האמנות של סן־פרנסיסקו (SFMoMa) מוצגת תערוכה ייחודית ששמה את הריהוט במעמד זהה לאוסף האמנות המרשים של המוזיאון. בתערוכה Conversation Pieces, מוצגים יותר מ־40 כיסאות, כולם נבחרו מתוך אוסף המוזיאון. הפעם, התערוכה לא מוחבאת בשולי המוזיאון, אלא נמצאת במיקום מרכזי ולוקחת חלק מהותי במאמצי השיווק של המוזיאון למשיכת מבקרים.
מטרתה היא לאתגר את מה שאנחנו בדרך כלל חושבים על פסלים ורהיטים ולראות מה קורה כשמערבבים אותם יחד באותו החלל. בין העבודות הכלולות בתערוכה: מעין ספסל מכוסה הדפסים צבעוניים בעיצובה של האמנית והמעצבת הצרפתייה נטלי דו פסקייה, כיסא עשוי מ״אצות״ מלאכותיות של גייטנו פשה, וכיסא עשוי מסרקים ענקיים של ג'רמיין בארנס.
10 צפייה בגלריה
כיסא עשוי מסרקי ענק. Germane Barnes, Uneasy Lies the Head that Wears the Crown, 2020; collection SFMOMA, Accessions Committee Fund purchase
(צילום: Germane Barnes)
נשאלת השאלה המתבקשת - האם מדובר במגמה או בעוד תערוכות מיוחדות שאולי מרעננות, משמחות ומבדרות את המבקרים, אבל לא בהכרח מצביעות על שינוי אמיתי בתעשייה? עולם האמנות והעיצוב חובב קטגוריזציה. לקטגוריזציה יש תפקיד מסחרי לכל דבר: כדי לתמחר אובייקט – בין אם מדובר בשולחן עץ או פסל ברונזה – צריך לדעת להגדיר אותו, למקם אותו על מדד ערך מסוים.
נראה שגם כאן, לב הדיון האמיתי הוא המסחריות הגוברת של אמנות ועיצוב בעולם. הגלריה אולי מנסה לטשטש את העולם החיצון כשהיא מציגה אמנות גבוהה בתוך קובייה לבנה, אבל צריך לזכור שגם ציורים ופסלים בתערוכות רגילות לא נמצאים שם להנאת הקהל בלבד, גם הם מוצרים למכירה. כמו הכיסאות והשולחנות, גם הם אובייקטים שמטרתם להגיע ללחיצת ידיים ולגיהוץ אשראי.
ומהצד השני, בעולם ריהוט שהולך והופך מתועש יותר, שבו אפשר לקנות כיסאות באליאקספרס ושולחנות במקס סטוק, אולי הדרך היחידה של מעצבים להילחם בייצור המהיר היא דווקא באמצעות יצירתיות. הליכה לכיוון שהוא יותר ויותר ריהוט ייחודי, עם יד אמן שלא ניתנת לשחזור ושלא בהכרח כל בית יכול להכיל. כשמכניסים למשוואה הזאת את הבינה המלאכותית ואת השינויים שהיא מביאה לעולם העיצוב, נראה כי הכיוון הוא בלתי נמנע. כדי להתבלט, המעצבים יצטרכו לשים במרכז את היצירתיות האנושית שלהם.
