במרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית נמצאים באופן קבוע במלחמה נגד הזמן. הם מתעדים, מקטלגים וחוקרים אובייקטים אמנותיים ואדריכליים יהודיים מכל רחבי העולם ומכל התקופות, מתוך ההבנה שחלקים מהם עשויים להימחק מעל לפני האדמה בכל רגע.
"מלחמות כמו זו שבאוקראינה מלמדות אותנו כמה חשוב לתעד כל מה שניתן כל עוד הדברים קיימים", מסביר ד"ר ולדימיר לוין, מנהל המרכז, בראיון ל-ynet. ואכן, נראה שאחת ממשימות התיעוד המשמעותיות שמתרחשת במרכז, שהפכה בשנה האחרונה לרלוונטית במיוחד עקב הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא של בתי הכנסת העתיקים של המדינה המותקפת. "אנחנו מבינים שלא יהיה ניתן לשמור על הכל פיזית, אבל אנחנו בהחלט יכולים לשמור על הדברים בצורת תיעוד. אנחנו מודדים, מתעדים ומשמרים הכל באופן וירטואלי כדי שהחומרים יוכלו לשמש למחקר גם בעתיד, גם אם המבנים הפיזיים ייהרסו".
14 צפייה בגלריה
בית הכנסת הגדול באוסטרה נבנה ב-1627, לפני השיפוץ ובסכנת קריסה
(בצילום: ולדימיר לוין, באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
ואכן התיעוד של המרכז משמש כר פורה למחקרים על ההיסטוריה של התרבות היהודית על כל גווניה. לוין, לדוגמה, נשען במחקריו על אוסף התיעוד של בתי הכנסת במזרח אירופה, אוסף שהוא עצמו היה שותף ביצירתו במסעות תיעוד רבים, שדרכו הוא חוקר את התפקידים החברתיים של מבני בתי הכנסת – כיצד הם פעלו, אילו דינמיקות חברתיות הם יצרו בתוכם, ומה הם סימנו לקהל שמתבונן בהם מבחוץ. בשבוע הבא (23 בינואר) הוא צפוי להרצות על אדריכלות ושימור בתי הכנסת של אוקראינה על רקע המלחמה הנוכחית, במסגרת סדרת הרצאות חדשות שמקדיש "אנו - מוזיאון העם היהודי", לתרבות יהודי אוקראינה.
"בשטחה העכשווי של הרפובליקה האוקראינית חיו הרבה מאוד יהודים, שני מיליון בערך", הוא מסביר בריאיון. "צריך לזכור גם שמבחינה היסטורית אוקראינה היא ארץ מאוד מסובכת, ובעצם בגבולותיה של היום היא קיימת רק מ-1954, כשצירפו אליה את קרים. עד אז היא תמיד הייתה מחולקת בין כמה מדינות. במאה ה-19 לדוגמה, חלק מאוקראינה היה באימפריה הרוסית, חלק היה באימפריה האוסטרית וחלק נוסף היה הונגרי – אז בעצם מדובר באזורים שונים עם היסטוריה שונה מאוד".
בהתאם לכמותם הגדולה של היהודים בה, המרחב האוקראיני היה משובץ בהמוני בתי כנסת, כ-3,700 כידוע כיום, עד שנת 1900 לערך. בתי הכנסת היו תופעה של מרחבים עירוניים – ניתן היה למצוא אותם בערים או בעיירות, אך לא בכפרים. "לא היו ריכוזים יהודיים מספיקים להקמה של בתי כנסת בכפרים ולכן בתי כנסת הם למעשה תופעה עירונית", מסביר לוין.
אדריכלות כראי החברה
במחקריו, מבקש לוין ללמוד על תמורות שחלו בחברה היהודית – מבפנים וכלפי האוכלוסייה הכללית שסביבה – באמצעות השינויים האדריכליים שחלו בבית הכנסת לאורך השנים. כך למשל הוא מצביע במחקריו על שכלול הדרגתי במעמד האישה בקהילה היהודית דרך שינויים במרחב עזרת הנשים: מתוספות כעורות בבתי הכנסת המסורתיים הפכו המרחבים הללו לגלריות אינטגרליות תחת אותה תקרה. שינוי נוסף ניכר גם ביחסם של בתי הכנסת לרחוב, במידת הפומביות של חזיתות המבנים. בהקשר זה לוין מתאר מעבר מבתי כנסת נסתרים ופנימיים בתוככי הרובע היהודי ועד להצבתם בבולטות ברחובות מרכזיים.
14 צפייה בגלריה
בית הכנסת הגדול באוסטרה בשנת 2012
(צילום: ולדימיר לוין, באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
14 צפייה בגלריה
תוכנית בית הכנסת הגדול באוסטרה. הבימה במרכז
(באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
תמורה נוספת ומרתקת בארגון המרחבי של בתי הכנסת מצביעה על שינויים עמוקים שעברו היהודים ביחס לשכניהם הנוצרים. "במאה ה-17 וה-18 בתי כנסת נבנו בצורה מאוד שונה מכנסיות. האדריכלות של בתי הכנסת התבססה על ארון הקודש בקיר המזרחי ועל הבימה במרכז. המבנים האלה היו מאוד ריכוזיים, כמעט מרובעים, והבימה במרכז הודגשה באמצעות ארבעה עמודים גדולים שתומכים בתקרה, ולפעמים ממש משולבים בה".
14 צפייה בגלריה
בית הכנסת הגדול באודסה, במיקום בולט ברחוב
(באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
14 צפייה בגלריה
תוכנית בית הכנסת הגדול באודסה, האדריכלות משתנה בהתאם לתפיסות אירופאיות כנסייתיות
(באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
לעומת זאת, במאה ה-19, היהודים החלו להתקרב לתרבות האירופאית ורצו להתאים את אופן הפולחן שלהם לתפישות אירופאיות מקובלות. "הצעד החשוב ביותר היה הזזה של הבימה ממרכז האולם אל ארון הקודש, ואז נוצר מזבח, כמו בכנסייה, וכבר אין יותר שני קטבים. כך אפשר לבנות בניין יותר ארוך ואפשר להושיב את האנשים כמו בתיאטרון, שבו יושבים ומסתכלים עם הפנים לכיוון ארון הקודש, וכל דבר חשוב שמתרחש קורה רק במקום אחד. ברוסיה קראו לזה בתי כנסת כוראליים (מלשון מקהלה, א"ק). אפילו המקהלות היהודיות שרו לפי חוקי המוזיקה המודרניים של המאה ה-19, עם חזנות שהייתה שונה מהחזנות המסורתית. במצב כזה, כשיש מקהלה, אתה רוצה שהיא והחזן ישירו את התפילות ולא הקהל".
14 צפייה בגלריה
בית הכנסת ברודי באודסה, שנבנה ב-1863 ומבקש למשוך את תשומת ליבם של העוברים והשבים - יהודים ולא יהודים
(באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
המעבר למבנה דמוי כנסייה שינה באופן עמוק את הדינמיקה גם בתוך בתי הכנסת. "בעצם ממבנה מאוד פעיל עם בימה באמצע, שהיה מותאם להשתתפות אישית של כל אחד בפולחן, מבנה שנועד לאי-סדר שכולם מסתובבים בתוכו, ומוציאים ספר תורה שכולם באים לנשק אותו, עברו לבתי כנסת כוראליים שעובדים יותר כמו תיאטרון, שאתה בא והשתתפות שלך היא בזה שאתה יושב ומקשיב למה שהמומחים כביכול, המקהלה והחזן, עושים".
הרס סובייטי, הרס נאצי, וגם – הרס יהודי
הסיפור של תהליכי השימור וההרס של בתי הכנסת האוקראיניים מעניין לא פחות מבתי הכנסת עצמם. מתוך אותם 3,700 בתי כנסת שהיו קיימים בשטח אוקראינה בראשית המאה ה-20, נותרו כיום כ-400 בלבד, שמתוכם רק כ-60 משמשים כבתי כנסת פעילים. לוין מסביר שהסיבות להיעלמותם מהמרחב מגוונות, ובקיצור, הוא אומר - "זה לא רק בגלל השואה".
"באוקראינה הרבה מאוד מבתי הכנסת המסורתיים היו בנויים מעץ והם פשוט היו נשרפים כשהיו שריפות בעיר, כמו שאר המבנים. אם זה לא נשרף זה היה פלא. גורם שני זה מלחמת העולם הראשונה. גם שם, בקרבות, הרבה בתי כנסת נשרפו יחד עם הערים. אחרי זה, בין שתי מלחמות העולם, אוקראינה הייתה מחולקת בין פולין ובין ברית המועצות. בפולין הקהילות המשיכו להתקיים והתפללו בבתי הכנסת, ואילו בצד הסובייטי נעשתה מלחמה נגד כל הדתות בשנות ה-20, כך שבשנות ה-30 כבר סגרו והרסו כנסיות, בתי כנסת ומסגדים כאחד. לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה כמעט שלא נשארו בתי כנסת פעילים. אחר כך באה השואה – וכשהנאצים תקפו את ברית המועצות הם מיד התחילו ברצח טוטאלי של היהודים, ולא היה להם כל כך עניין בבניינים".
14 צפייה בגלריה
בית הכנסת הגדול באוסטרה. התמונה צולמה בין שתי מלחמות העולם
(באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
14 צפייה בגלריה
בית הכנסת הגדול באוסטרה אחרי השיפוץ שהוביל יהודי מקומי
(צילום: אווה מריה קרייס. באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
במילים אחרות, מסביר לוין, השלטון הנאצי לא ראה צורך בביצוע "רצח סימבולי" של מבנים יהודיים, כמו למשל בליל הבדולח, פשוט כי במקרה של ברית המועצות הרצח היה, באופן מיידי, הלכה למעשה של היהודים עצמם. "לבסוף בתקופה הסובייטית, אחרי מלחמת העולם השנייה, אנחנו לא יכולים לומר בוודאות שהשלטונות הסובייטים הרסו בתי כנסת בכוונה. לפעמים זה אכן ככה ולפעמים לא. הם פשוט לא כל כך התעניינו במורשת היהודית. גם ההגדרות שלהם למה ראוי לשימור לא כלל מבנים מהמאה ה-19, אלא בעיקר בניינים מהמאה ה-17 וה-18".
המשך הסיפור נשמע חיובי ומבטיח, אולם התגלה כמאכזב במיוחד: "אוקראינה הפכה למדינה עצמאית ב-1991, והיחס שלה למורשת הבנויה של היהודים היה יחס מזלזל - המשך של היחס הסובייטי. בעצם הקהילות הדתיות, גם היהודיות וגם הנוצריות, קיבלו אפשרות לקבל את הבניינים שלהן בחזרה אחרי שהשלטון הסובייטי סגר אותם. בזה העניין של המדינה האוקראינית במורשת היהודית נגמר. לעומת זאת, מדינות אחרות בברית המועצות לשעבר, כמו ליטא, לטביה ואסטוניה, אלה שהלכו יותר לכיוון האירופי, אימצו די מהר את הגישה האירופית המודרנית שההיסטוריה היהודית היא חלק מההיסטוריה המקומית, וככזו יש לטפל בה כחלק מהמורשת ומהנוף התרבותי".
14 צפייה בגלריה
שרידי בית הכנסת גולדנה רוזה בלביב, העתיק ביותר באוקראינה, שנבנה ב- 1582
(אווה מריה קרייס, באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
14 צפייה בגלריה
הריסות בית הכנסת גולדנה רוזה הפכו לאנדרטה בהובלת הרשויות
(צילום: SLashuk / Shutterstock)
לעומת זאת, בבלרוס, רוסיה ואוקראינה, התהליך של אימוץ המורשת היהודית אל תוך המורשת האירופאית לא התרחש. "למיטב ידיעתי יש מקרה יחיד ובודד שבו החברה והשלטון האוקראיניים אימצו מקום של מורשת יהודית כשלהם וטיפלו בו. זה קרה בבית הכנסת העתיק ביותר בשטחה של אוקראינה, בעיר לביב, שנבנה ב-1582 ונקרא גולדנה רוזה (שושנת הזהב, א"ק). את ההריסות שלו והכיכר סביבו הפכו לאנדרטה, וזה נעשה ביוזמה של אוקראינים מקומיים ונתמך על ידי רשות העיר. לביב היא אמנם מקום מאוד לאומני-ימני, אבל היא במערב אוקראינה והכי נתונה להשפעות אירופאיות".
14 צפייה בגלריה
שימור הריסות בית הכנסת גולדנה רוזה בלביב
(צילום: אווה מריה קרייס, באדיבות המרכז לאמנות יהודית)
"באים חסידים ודורשים את בית הכנסת ואז משפצים אותו לפי ההבנה החסידית של איך זה צריך להיראות. באירופה התפתחו עקרונות מאוד ברורים ומדעיים של שימור, והחבר'ה החרדים, אני לא יודע אם הם שמעו על זה בכלל"
עם הקמת אוקראינה, כאמור, יהודים דרשו בחזרה את בעלותם על בתי הכנסת, אך שימור המבנים כפי שהם לא עמד בראש סדר העדיפויות. "הבעיה היא שפעם זו הייתה קהילה של כמה עשרות אלפי יהודים והיום זה קהילה של מאה איש, אז מן הסתם הם לא צריכים את אותו בניין באותה מתכונת, ולכן הם מתחילים לשנות אותו לצרכים החדשים שלהם, מבלי להתחשב בחשיבותו ההיסטורית והאדריכלית. באים חסידים ודורשים אותו ואז משפצים אותו לפי ההבנה החסידית של איך זה צריך להיראות. באירופה התפתחו עקרונות מאוד ברורים ומדעיים של שימור, והחבר'ה החרדים, אני לא יודע אם הם שמעו על זה בכלל. הם מחשיבים את עצמם כממשיכי היהודים שבנו את בתי הכנסת באוקראינה, ולמיטב ידיעתם הם רשאים לעשות עם הבניינים האלה כל מה שהם רואים לנכון".
14 צפייה בגלריה
בית הכנסת הגדול בסאטניב, נבנה בתחילת המאה ה-17
(באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
14 צפייה בגלריה
שיפוץ פרטי ולא שימור: בית הכנסת הגדול בסאטניב ב-2014
(צילום: ולדימיר לוין, באדיבות המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית)
אפשר להקביל זאת למבנים היסטוריים של קהילות חרדיות בישראל?
"בהחלט, זו בדיוק אותה הגישה. לפי מה שאנחנו רואים, העולם החרדי לא חשוף לתפישות השימור המודרניות. נקודת המוצא שלהם טובה, הם רוצים שזה יהיה יפה, אבל מה זה יפה? למשל, בית הקברות היהודי הכי חשוב ומעניין לדעתי בכל מזרח אירופה, בסטניב, היה מקום נהדר עם מצבות וגילופים מדהימים מהמאה ה-17 וה-18. זה היה אתר ממש אותנטי, והוא השתמר היטב, ואז הארגון החרדי הישראלי שיושב באוקראינה ומטפל שם בקברי הצדיקים החליט לשפץ את כל בית הקברות. הם הוציאו את כל המצבות ושמו אותן ביציקות בטון בשורות. מדובר בהרס של ממש ובטשטוש של צורת הקבורה. אבנים ששקועות בבטון לא יחזיקו לאורך זמן. זה היה אתר אותנטי ואמיתי שניתן היה לטפל בו. אחרי השיפוץ - מבחינתי בית הקברות הזה נגמר".
העלייה של זלנסקי לשלטון, כיהודי, לא שינתה משהו בגישה למורשת היהודית במדינה?
"לא. בסופו של דבר לזלנסקי אין זהות יהודית מובהקת, כפי שניתן היה לחשוב. יש לו זהות יהודית סובייטית מאוד קלה, הוא בעיקר תושב אוקראינה. והמקרה היחיד של שימור כיכר בתי הכנסת בלביב קרה הרבה לפני שהוא עלה לשלטון".
"הדבר האחרון שיעניין את החברה האוקראינית"
בחזרה למלחמה הנוכחית. לפחות בהקשר היהודי - נראה כרגע כי אין מסה משמעותית של אתרים יהודיים שניזוקו במלחמה, מלבד מספר בתי כנסת באזור חרקיב. "בתור היסטוריון של בתי כנסת, ההרס כרגע לא באמת מעניין. אנשים מתים בכמויות כאלה גדולות, ערים שלמות נהרסות, וחיים של אנשים נלקחים", הוא מדגיש. "מעבר לזה, לא נראה שלרוסים יש סיבה מיוחדת לפגוע בבתי כנסת. לא מדובר במבנים סימבוליים עבור הרוסים וגם לא עבור האוקראיניים. זלנסקי עשה כל כך הרבה רעש כשמשהו נפל על באבי יאר (בראשית המלחמה, א"ק), אבל ברור שהרוסים בכלל כיוונו למגדל הטלוויזיה הסמוך. גם צריך לזכור שרוב מבני בתי הכנסת שהשתמרו נמצאים במערב אוקראינה, והמלחמה מתרחשת במזרח".
לסיכום, מסביר לוין שלמרבה הצער, ייתכן שתיעוד המבנים יהיה הדרך היחידה לשמר אותם בעתיד הקרוב. "כמובן שאנחנו לא יודעים מה יקרה אחרי המלחמה, אבל להערכתי, והלוואי שאני טועה, החברה האוקראינית לא תתעניין במורשת יהודית ובמה שקרה לפני מאה שנה, כי יהיו לה מספיק פצעים לטפל בהם מהשנה הזאת, וכל עניין שימור המורשת היהודית ייעלם. הם יצטרכו לבנות מחדש את הערים האוקראיניות. אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים, אבל זה יהיה הדבר האחרון שיעניין את החברה האוקראינית אחרי המלחמה, שהלוואי שכבר תיגמר".
ההרצאה של ד"ר ולדימיר לוין בנושא "בתי הכנסת באוקראינה: אדריכלות, קהילה, שימור" תתקיים ב-23 בינואר, 16:15, "אנו - מוזיאון העם היהודי", בקמפוס אוניברסיטת תל אביב
