כשלירון אטיה (35), סולן להקת הפיל הכחול, נפצע לפני 16 שנה בתאונת סקי בחרמון והפך משותק בפלג גופו התחתון, הוא הבין שחייו השתנו לתמיד, בכל המובנים. במהלך השיקום בבית החולים הוא החל לכתוב את השירים הראשונים שהפכו בהמשך לחומרי הלהקה, שפרצה עם להיטים כמו "יסמין" ו-"שיר על הים".
"השיר הראשון מעולם לא נכתב בשום מקום. רוב השירים נכתבו בראש, כי לא יכולתי לכתוב", משתף אטיה בראיון ל-ynet בביתו שבאשקלון. "כשנפצעים ומאבדים את היכולת המוטורית, פחות מתייחסים לאובדן הכתיבה, גם בגלל שהיום בעקבות השינוי הטכנולוגי יש פתרונות דיגיטליים לכל דבר. ככלל, אנשים כבר בקושי כותבים בכתב ידם. אבל גם אם ניקח 40 שנה אחורה זה לא מה שאנשים היו אומרים - 'אוי הוא גם לא יכול לכתוב'. אף אחד לא היה נותן לזה משקל, כי זה בסך הכל תו, יש דברים יותר חשובים מזה".
ובכל זאת, מה שנראה היה בתחילה זניח בתוך שלל ההתמודדויות שנכנסו לחייו, נשאר בראשו של אטיה. זה מרצון הולך וגובר לראות שוב את כתב ידו, להיזכר בו, והמשיך אל תוך מסע שלם של חיפוש האותיות שאבדו לו, שמחזיקות בתוכן חלק ממי שהוא. "שאלתי את אמא שלי איפה המחברות שלי מבית הספר, אבל מאז התאונה עברנו המון דירות כי היינו צריכים בתים נגישים. כל מעבר משהו נזרק, ואף אחד לא חשב שנצטרך בעתיד את המחברות הישנות.
"במשך כמה שנים שכחתי מזה לחלוטין, עד שנזכרתי שלא סגרתי את המעגל הזה. זו הפכה למלחמה - החלטתי שאני חייב למצוא את הכתב", הוא משחזר. המשימה, מסתבר, לא הייתה פשוטה. אטיה פנה לבני המשפחה, לאחים, לחברים, וקיווה שתמצא איזה פתק, אולי ברכה ישנה שכתב, אבל כלום. לא היה לו זכר. "התבאסתי ממש. איך לא שמרתי על זה? זה נראה כמו משהו שלא יכול ללכת לאיבוד, זה הכתב שלי!".
"זום-אאוט על החיים"
נקודת האור הראשונה לשובו של כתב היד שלו, הגיעה מחברת ילדות שלמדה איתו בבית הספר, שבזמן שסידרה את הארון מצאה התכתבות שלהם משיעור ספרות בתיכון. לא מודעת לאוצר שבידיה, היא שלחה לאטיה הודעה על המכתב - כמה שורות בודדות שבהן כל אותיות האל"ף בי"ת. "זה מצחיק כי אף פעם לא חשבתי על זה יותר מדי, כמה כתב היד הוא חלק ממני. רק כשבאמת מצאתי אחרי כל כך הרבה שנים את המכתב, זה היה כאילו אני רואה את עצמי בעבר. זה הזכיר לי הרבה ממני. הסתכלתי על כל אות, כולי בהתפעלות של 'יואו נכון! ככה הייתי כותב למשל גימ"ל, זה ממש ריגש אותי", הוא מספר.
באותו הזמן אטיה הוציא שיר חדש בשם לווייתן, וחיפש עבורו רעיון לקליפ. חזרתו של הכתב ידו לחייו הפך להזדמנות - כמי שעבודתו המרכזית בשנים האחרונות היא בעלים של חברה לעריכת וידיאו, קליפים ופרסומות בשם Look & listen (יחד עם שותפו רועי מישר), הוא ישב עם תוכנת הפוטושופ, חתך אות אות, ובעזרתה התחיל להרכיב מילים.
"כשראיתי את המשפט הראשון של השיר החדש, עם הכתב הישן, בכיתי", הוא משחזר. "זה עשה לי מן זום-אאוט של כל החיים שלי. אני לא בוכה בדרך כלל, וזה לא היה בכי עצוב. התרגשתי ואז התחלתי לצחוק, אני לבד עם עצמי, מול המחשב בלילה. זה כמו שאקום בבוקר עם איבר חדש בגוף, כי חשבתי שזהו, שזה מת".
מחקר כתב היד
הקליפ של לוויתן עלה לאוויר עם המילים שאטיה הרכיב בעזרת המכתב הבודד מהתיכון. בפוסט פייסבוק, הוא שיתף על הסיפור שעומד מאחוריו ועל הזמן שבילה בלחפש את כבד ידו האבוד. בעזרת מכרה משותפת, הגיע פוסט הפייסבוק למעצב הפונטים אלרון בוקאי, שמתמחה בעיסוקו בטיפוגרפיה ובבעלותו אתר "הפונטון". המכרה המשותפת הציעה לבוקאי להרים את הכפפה ולצלול אל פרויקט מורכב - להקים לחיים את כתב היד של אטיה בצורת פונט.
"אני מאמין שלאותיות יש רגש, ושלפונטים יש אישיות", מספר בוקאי. "בתור מעצב גרפי, כשראיתי את המלאכה הסיזיפית, ידעתי שפונט יפתור את הבעיה הזו בצורה ממש טובה ולירון לא יצטרך לעבוד כל כך קשה בשביל ליצור שוב. כל כך התרגשתי מהקליפ, השיר וההסבר שהוא כתב, ואמרתי שאני חייב למצוא דרך לרגש אותו בחזרה". הוא פנה לאטיה, ובין השניים החלה התכתבות ארוכה ותהליך איתור אותיות, עד לרמת הפסיקים והנקודות. בעקבות הפוסט ההוא הגיע מכתב נוסף מתקופת בית הספר, שהשלים את החסר.
אלרון, איך נעשתה העבודה בפועל?
"לא נפגשנו בכלל בכל תהליך היצירה, הכל היה באמצעות התכתבויות במסנג'ר של הפייסבוק. משהו שבחיים לא חשבתי שאתקל בו בתור מי שמעצב פונטים זה לקרוא מכתבים אישיים שאנשים כותבים אחד לשני בבית הספר. זה כמו לפתוח יומן אישי של מישהו. היינו במחסור של תווים, חלק מהם חיפשנו ממש בפינצטה. איפה יש צד"י סופית, היה לנו מרתון בעקבות הפ"א הסופית, הפכנו את העולם, בסוף מצאנו".
מה היה האתגר הכי גדול?
"אחד האתגרים המשמעותיים היה שבמכתבים של לירון לא היו את כל הסימנים שיש בדרך כלל בפונט. למשל אמפרסנד, הסימן של & באנגלית, או של ריזרבד שזה האות C מוקפת בעיגול של כל הזכויות שמורות. הייתי צריך להמציא משהו שהוא דומה, שמרגיש מאותו אופי. כאן נכנסת האמנות של לקחת כתב של בן אדם ולהבין את החוקיות שלו, בעצם לנסות לשחזר אותה בתווים שלא קיימים".
איך הצלחת לשמור על המראה "הטבעי" של הכתב?
"בגלל שלא רציתי לאבד מהאותנטיות, השתמשתי בפיצ'ר שקוראים לו ליגטורה ("קשר" בלועזית, ק"נ). למשל יש כל מיני אנשים שמחברים אותיות יחד כמו שי"ן עם האות ל"מד. הפיצ'ר הזה מאפשר לחיבור הזה להתבצע במחשב, למרות שזו כתיבה דיגיטלית. בפונט הכנסתי גם אותיות חלופיות, שבהן עשיתי בחירות עיצוביות כמו איזו אות תבוא מתי, או שילוב של כל מיני צמדי אותיות. מבחינת תווים, יש כאן הרבה יותר מ-27 האותיות של האל"ף בי"ת, כולל הסופיות. אפשרויות הכתיבה מכפילות את עצמן באלפי אופציות, כי גם כשכותבים, בכל פעם זה נראה שונה".
איזה פיצ'רים נוספים הכנסת?
"מה שאני ממש אוהב בפונט זה שאפשר להקליד כמה פעמים סימני קריאה וזה מתחלף. גם יש פרצופים חמודים, הוספתי בהמשך ניקוד ואת התו של לירון שמנכיח נגישות. זה תו שמופיע כשמקלידים את המילה 'נגיש'. המטרה היא שמקומות נגישים לנכים יוכלו להוסיף אותו, בדומה לסימון שיש למקומות ומוצרים ידידותיים לטבעונים, למשל".
"הדבר היחיד שאיבדתי ומצאתי"
אחרי עשרות שעות עבודה שכולן רצון טוב אל תוך הלילה, אלרון שלח את הפונט לאטיה, שביקש להפוך אותו לחינמי כדי לחלוק עם כולם. השם שניתן לו היה "פיל כחול" כמחווה ללהקה. עמוד מיוחד הוקם עבורו והוא נפתח לשימוש פרטי ומסחרי חופשי. שנתיים אחרי, נרשמו למעלה מ-3,000 הורדות לפונט, בעיקר של מעצבים גרפיים למיניהם שהשתמשו בו בעבודתם לאלפי עיצובים שונים.
תוכלו למצוא את הפונט על עטיפות של אלבומים של אמנים כמו דודו אהרון, עקיבא והאוסף של אריק איינשטיין וצבי שיסל; על כרזות של סרטים; כריכות של ספרים; הזמנות לחתונות ואירועים; ואפילו תפריטים של בתי קפה ומסעדות. "הדבר שהכי ריגש אותי", מספר אטיה, "זה שאיך שהפונט יצא, אנשים התחילו לשלוח לי תמונות של קעקועים עם ציטוטים משירים של הפיל הכחול, יחד עם הכתב שלי. זה משהו שאתה לא יכול להכיל. כי זה גם שיר שכתבתי שמישהו שם על הגוף שלו לנצח וגם עם הכתב שעד לא מזמן לא היה קיים".
איזה שימוש משמח אתה עשית בו?
"אני משתמש בו לדברים אישיים. למשל לשרה זוגתי היה יומולדת לפני כמה חודשים, אז הברכה הייתה בכתב שלי. הדפסתי את זה וזה נראה בדיוק כאילו אני כתבתי עם עט. זה לא מפסיק לרגש כל הזמן. אני חושב שזה הדבר היחיד שאיבדתי ומצאתי אחרי התאונה".
זה גרם לך להרגיש אחרת, שינה משהו בהתנהלות שלך?
"אני לא חושב שזה גרם לי לעשות פעולות מסוימות, אבל בתת מודע אני בטוח שזה שחרר בי משהו, כי הנה, ממש באותה השנה שהפונט יצא בה לאור הלהקה חזרה להופיע. אני מרגיש שזה פתח לי איזה שער שהיה סגור, בסגנון של 'דברים יכולים לקרות שוב, גם כשחשבת שזהו'. תשע שנים לא הופענו, בעיקר כי הפריע לי חוסר הנגישות לבמה. לפני שנה עשינו מופע חזרה ומאז הופענו המון גם עם חומרים ושירים חדשים (ההופעות הבאות הן ב-3.9 במועדון הצוללת הצהובה בירושלים, וב-24.9 בזאפה חיפה). משהו השתנה. הפעם אנחנו מופיעים יותר לנשמה, כי אנחנו נהנים מזה, פחות כדי להתפרנס או להתפרסם. אולי הפונט בין השאר הוא הסיבה שחזרנו להופיע. אני לא יודע. יכול להיות שהכתב הזה יותר גדול מהכל".
