לחיות בברלין ולעקוב מקרוב אחרי החדשות בארץ – האם זו המציאות הישראלית אחרי 7 באוקטובר? בפרויקט הגמר "אובייקטים של הגירה" בבית הספר לארכיטקטורה בבצלאל, יסף אוחנה, בן 27, במקור מקיבוץ גבים שבעוטף עזה, מציף מעל פני השטח את המחשבות על הבית שהיה ואינו עוד. סיפור ההגירה הפרטי של סבתו, שעלתה לישראל ממרוקו ב-1956, כשהבית במרקש כבר לא היה בטוח, משמש תשתית מדומיינת למסע הגירה שמעסיק כעת רבים, ברבדים שונים, אך בכיוון ההפוך – מישראל לחו"ל.
"המקרה של קיבוץ גבים דומה לסיפור של קיבוץ ניר-עם במובן מסוים", מספר אוחנה. "הקיבוץ ניצל בזכות הרבש"ץ וכיתת הכוננות שהצליחו להדוף את כל המחבלים מלהיכנס לקיבוץ אחרי עימות. אבל הנוף שהכרתי ואהבתי חרב באותם ימים. בינתיים הקיבוץ השתקם וחזר לחיים, גם המשפחה שלי חזרה אליו ארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. אני לא מסוגל לחזור למקום הזה. חזרתי לשם בכוח רק פעמיים, ולא כי רציתי".
אובייקטים של הגירה - פרויקט הגמר במחלקה לאדריכלות בבצלאל
(צילום: יסף אוחנה)
מה היחס שלך למושג בית?
"בשלושת החודשים הראשונים למלחמה לא היה לי בית לחזור אליו. אין בית, אין קהילה, המלחמה ערערה את המקום הכי בטוח שלי. ואז התחילה שנת הלימודים", מספר אוחנה. "היה לי רעיון אחר לפרויקט, אבל הבנתי שזה לא יכול לקרות אחרת. ההורים שלי מפונים, עקורים בארצם, והוודאות נעלמה. האובדן של הבית הוא משהו שאני עדיין מתמודד איתו. המשפחה נפוצה לכל עבר – הדודים, ההורים, סבא וסבתא – כולם מפוזרים".
הטראומה הלאומית, שמיתרגמת לאינספור סיפורים אנושיים ופרטיים, היא זו שעומדת במרכז הפרויקט של אוחנה בתערוכת הבוגרים של "בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים" (שתוצג עד 21 באוגוסט, זמורה 1 ירושלים). ממנה עולה בהכרח שאלה תיאורטית על הגירה ועל נדודים מכורח או מבחירה, ועל תנועה מתמדת ובלתי נמנעת, שהיא בעצם סיפור בין-דורי, ויותר מזה – גלובלי. הבסיס המחקרי לפרויקט מאוגד לספר שמציג תופעות בתרבות ובפוליטיקה הגלובלית, מניסיון ההתנקשות בטראמפ וסיפורי הטביעה הטרגיים של מהגרים ופליטים בסירות הגומי בים בין בריטניה לצרפת, ועד המקרה הפרטי שבו עוסק הפרויקט כשאלה אדריכלית. העבודה נעשתה בהנחיית דן חסון, רחל גוטסמן ואיתן שאג.
"ניסיתי לדמיין עולם שבו אני עוזב את ישראל"
הפרויקט, שנקרא "אובייקטים של הגירה", מורכב משכבה אחת המבוססת על הזיכרון של סבתו מהמסע, שתומצת לארבעה מרחבים אדריכליים, ובהם משלב אוחנה רובד פנטסטי – הבית במרוקו, הסירה שהביאה אותה למרסיי, מחנה גרנד של הסוכנות היהודית שבו שהתה לזמן מה והשיכון בקריית-גת שהוא התחנה הסופית במסע. בהמשך, על סמך השיחות עם סבתו, הביוגרפיה המשפחתית, התמונות וההיסטוריה של מדינת ישראל הצעירה, אוחנה שואל פרגמנטים אדריכליים בהשראת הסיפור המשפחתי.
כך, הוא מרכיב מסע הגירה הפוך ומדומיין משלו שמבוסס על זה של סבתו. נקודת ההתחלה היא עזיבת הבית בישראל, עובר בנמל יפו, דרך העגינה במחנה נוודים דמיוני בהמבורג ועד ה"שיכון" בברלין, שהוא למעשה בית טבע גמיש, שמאפשר קונפיגורציות משתנות של דירות בהתאם לצרכים, בניגוד לשיכון הנוקשה בקריית-גת. פעם אחת הוא משתמש בעמודים הקונסטרוקטיביים של השיכון, ובפעם אחרת בסירה שהיא בעצם ספינה שמתפקדת כרציף המגשר בין מסע הגירה אחד לאחר. "יש כאן פער בין-דורי", הוא מספר, "אבל כזה שאפשר לקחת גם אל המאקרו – הגעה לארץ אחרת בתקווה ואמונה לחיים בטוחים. אבל האם חיים במדינה אחרת באמת יבטיחו את הכמיהה הזאת לחיים שקטים במנותק מהמצב הישראלי?". כל אחד מהמבנים שתכנן מבטא תחושות של אי-ודאות, עקירה וחיפוש אחר בית בטוח.
"ברמה האדריכלית-קונספטואלית, כדי לתכנן את המבנים שלי לקחתי חלקי בנייה של מרחבים אדריכליים שהיא עברה בהם ושתלתי במסע ההגירה שלי. מידלתי ותכננתי את הסירה מהזיכרון שלה ומהדברים שסיפרה לי, ומתוכם כמעט כמו נגר גילפתי חלקי בנייה מהמהות האדריכלית והמרחבית שהיו בהם, ונעשו חלקי בנייה ששתלתי במסע שלי. שכבה של זיכרון ומעליה שכבה של דמיון, שזו השכבה שלי. ברמה של המטא, הדבר מבטא פער בין-דורי – בין דור שברח אל ישראל ובין דור ששואל מה העתיד של המקום הזה", מסביר אוחנה.
"זה סיפור של כמעט כל ישראלי, כל יהודי", הוא ממשיך. "שאלתי את עצמי את אותה השאלה – האם אני צריך לעזוב את הבית שלי כי הוא גם לא בטוח יותר? אולי הסיפור שסיפרו לנו, שישראל היא הבית היחיד, לא עובד? אולי הפנטזיה לחיות בעיר אחרת תפתור את הכול? ניסיתי לדמיין עולם שבו אני עוזב את ישראל".
בתערוכה, שמוצגת בגלריה קלור בבניין בצלאל החדש בירושלים, בקומה שהוקדשה לפרויקטים שעוסקים במלחמה, מוצג סרט המתעד את המסע התיאורטי בתוך גבולות הפרויקט של אוחנה, כשברקע נשמעות השיחות עם סבתא סביב שאלת ההגירה. "אני מספר לסבתא שלי שאני רוצה לעבור לברלין. היא לא מבינה, הרי רק בנינו את הארץ, היא כאן – איך אפשר לוותר עליה ככה? בסופו של דבר, אני לא באמת אומר שאני עוזב את הארץ ממקום בטוח, אני רוצה להעלות את השאלות, התהיות והמחשבות על המצב שנקלענו אליו ב-7 באוקטובר. גם אני לא מוותר על הארץ לרגע, אבל אני חושב שהאקדמיה היא המקום להעלות את השאלות האלה ולהתנסות".
לתכנן את הבית בעוטף עזה מחדש – מבט אופטימי אל העתיד
המסע של אוחנה מסתיים בבית שייבנה (אולי) בעוטף עזה. כאן, השיכון בברלין מתפרק לחלקים שמקבלים פרשנות נוספת במציאות הנוכחית של עוטף עזה. "היה משהו ב-7 באוקטובר שהפך גם את הסגור ביותר למשהו פתוח. הבית האחרון, זה שייבנה או לא ייבנה בעוטף עזה, מורכב מקומה שקופה וקומה אטומה. העמודים הקונסטרוקטיביים בשיכון של ברלין עוברים אדפטציה למציאות שלנו. בברלין אין ממ"ד. כאן, עמוד אחד הופך לשירותים והשני מכיל ממ"ד בקומה הראשונה. הם עטופים במסגרת זכוכית אופטימית. הקומה השנייה אטומה לגמרי. אולי זה מסר אופטימי שדווקא כן רואה את הפוטנציאל של המקום הזה להשתנות, יום אחד", הוא אומר לסיום.
עוד 4 עבודות גמר בבצלאל: מנשים בעורף דרך חבישת צלקות ועד אימוג'ים של נסראללה
בתחילת המלחמה, אחיה של עלמה קלמס, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, גויס למילואים בעזה. מתוך הפחד, האהבה והכעס, היא חשבה על החוויה הנשית בתוך המלחמה, חוויה שלעתים קרובות מדי נדחקת לשולי השיח. עבור פרויקט הגמר שלה ראיינה שמונה נשים, בהן אחיות, בנות זוג ואמהות של אנשי מילואים, לגבי החוויה שלהן מחודשי המלחמה. את ראיונות אלה איגדה לספר בשם "שלומי קשור בחוט" הכולל דימויים שמתייחסים לאותו הניגוד, בין שדה הקרב האמיתי, ובין שדה הקרב שבבית, של אותן הנשים המחכות לאהוביהן. זאת, בניסיון לתת במה לסיפוריהן ולחוויותיהן מאז שבעה באוקטובר.
"בכל פעם לפני שהוא חוזר למילואים אני אומרת שהוא נתן מספיק. זה לא פשוט, זה קשה לי וקשה לה, ושישקול... ואין עם מי לדבר. זה ממש לא אופציה. אני כועסת. זה ברור שהוא לא מתכוון לזה, אבל מתחת לפני השטח או איך שאני מפרשת את זה – את לא מספיק חשובה. או – המלחמה הזאת חשובה יותר ממך, המלחמה הזאת חשובה יותר ממנה" – מתוך ספרה של קלמס.
11 צפייה בגלריה
החוויה הנשית בתוך המלחמה נדחקת לרוב לשוליים. מתוך עבודת הגמר של עלמה קלמס
(צילום: נעם דבל)
מאז ומתמיד חלק נרחב מהעיסוק במחלקות לעיצוב תעשייתי היה קשור לעולמות הרפואה והשיקום. חידושים כמו פרוטזות המודפסות בתלת-ממד או מסיכות מעוצבות להתגוננות מפני נגיף הקורונה הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מתערוכות הבוגרים. בפרויקט פאצ' עוסקת מיכל הרכבי בסוגיית השיקום, אך ממקום קצת אחר: צלקות.
סדרת התחבושות המותאמות אישית שעיצבה הרכבי נועדו לסייע בשיפור מראה הצלקות ובתפקודן. מדובר בתחבושות המודפסות בחומר ביו-רפואי המורכב מחלק סיליקוני שמספק לחות לאזור החבוש, וחבישת לחץ שנועדה להשטחת התחבושת על גבי העור. הפאצ' שומר על הצלקת, מגן מקרני השמש, משטיח, מגמיש, מבהיר. לצד זאת, התחבושת עוצבה תוך מחשבה מחדש גם על הסוגייה האסתטית של הצטלקות. התחבושות בתערוכה הודפסו בצבעי גוף סולידיים לצד צבעים בוהקים כמו ירוק או ורוד. כך, הן מאפשרות ללובש לשמור על פרטיות, או לחילופין להיחשף או אפילו להתגאות בצלקות הגוף.
11 צפייה בגלריה
לטשטש או דווקא להבליט צלקות? פאצ', עבודת הגמר של מיכל הרכבי
(צילום: קליה ג'יזל ליטמן כהן)
אימוג'ים מהווים חלק ניכר מהתקשורת שלנו, הם עוזרים לבטא רגשות ותחושות ומוסיפים למילים הכתובות את מה שהן לא תמיד מצליחות לבטא – תחושה או מצב המגולמים בדימוי. בפרויקט ישראמוג'י בחנו בוגרות המחלקה לתקשורת חזותית הדר מיניי ודניאלה פרידמן את תופעת האימוג'י ברשת החברתית x (לשעבר טוויטר) על ידי ניתוח פוסטים שפורסמו בעת האחרונה בישראל. זאת, בניסיון להבין כיצד האימוג'ים מבטאים ויזואלית את הלכי הרוח של התקופה.
כך למשל, בעבודה הבוחנת את התגובות ברשת לחזית בלבנון, הן מיפו את האימוג'ים הנפוצים ביותר בפרסומים בנושא, כמו: 30% דגל ישראל, 15% לב שבור, 11% טיל, 7% ידיים בתפילה ו-7% זרוע נטויה. 55% מהרגשות שהובעו על ידי האימוג'ים סביב הנושא היו, באופן אולי מפתיע מעט, חיוביים ולא שליליים. לאחר מכן יצרו מיניי ופרידמן דימויים חדשים המורכבים מאותם אימוג'ים, במקרה זה דיוקן של חסן נסראללה.
11 צפייה בגלריה
נסראללה כאימוג'י צבעוני. עבודת הגמר של הדר מיניי ודניאלה פרידמן
(צילום: הדר מיניי ודניאלה פרידמן)
העבודה האחרונה לא עוסקת במצב המלחמה, אלא באיכות הסביבה בהקשר של עיצוב פנים. עודפי הענק ממפעלי ים המלח מגיעים לכ-20 מיליון טון מדי שנה. בפרויקט שלה ניסתה בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי נויה אהרונסון לחשוב כיצד אפשר לנצל את עודפי המלח ובכך לחסוך בפסולת ולהציע חומרים חלופיים לענף הבנייה. הפרויקט SaltBrick מציע פתרון פנים אדריכלי לסוגייה על ידי הכנסת המלח ומשמעותו התרבותית, הבריאותית והאסתטית לתוך המרחב הביתי.
במסגרת הפרויקט שנוצר בשיתוף מעבדת החומרים של פרופ' דניאל מנדלר מהאוניברסיטה העברית, עיצבה אהרונסון לבנים בטכניקת כבישה של עודפי מלח שעובדו לתרכובת הידרופובית. בכך, הופכות הלבנים פסולת תעשייתית למשאב יקר ערך ומייצרות סביבה אנטי-בקטריאלית עם ריכוז מלח באוויר, התורמת בין השאר לחיזוק המערכת החיסונית ולטיפול בבעיות במערכת הנשימה. הפרויקט מדגים כיצד אפשר לגשר בין אסתטיקה לפונקציונליות ובין צורכי האדם לצורכי הסביבה.
שיקום בארי כפרויקט גמר
מי שעוד מתייחסת בעבודת הגמר שלה לשאלות של שיקום הבית היא שקד חיון בן אליעזר מהחוג לארכיטקטורה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. הפרויקט העוסק בשיקום קיבוץ בארי נקרא "95% גן עדן" ומציע טיפול לחלקו הצפוני-מערבי של הקיבוץ, שחווה את הפגיעה המשמעותית ביותר. הפתרון, איך לא, משלב הסתכלות חדשה על פתרונות המיגון הקיימים, במטרה לחזק את תחושת הביטחון והקהילתיות ולאפשר שגרת קיבוץ וחיים המותאמת להווה. התערוכה תוצג עד 28 באוגוסט בקמפוס המושבה (הגנים 21 חיפה).
ההצעה האדריכלית של חיון בן אליעזר מבוססת על חקר של ערכי הקיבוץ, מרכיבי תחושת הביטחון בחברה הישראלית ובעוטף ישראל בפרט וסבב ראיונות אישיים עם חברי קיבוצים מהנגב המערבי כדי להבין מה הם חושבים ורוצים שיהיה ביום שאחרי.
11 צפייה בגלריה
פרויקט 95 אחוז גן עדן של שקד חיון בן אליעזר, שיקום קיבוץ בארי
(צילום: שקד חיון בן אליעזר)
ציטוטים מרכזיים בראיונות תורגמו לסקיצות שהיוו עקרונות מרכזיים לתכנון. "למשל, תושב מקיבוץ בארי סיפר בריאיון: 'אני לא רוצה את אותו הבית כי בממ"ד הזה אשתי נהרגה לי בידיים'. תושב אחר שיתף כי לא יוכל לחזור לאותו בית כי 'בחדר הזה הבן שלי חטף כדור בראש'. כך גם לגבי תכנון הנוף של השכונה, תכנון החוץ, המדרכות, המדשאות. גם שם היו מוטלות גופות לאורך ולרוחב. דגם אחר, תכנון אחר, תכנון מחדש לאזורים שנפגעו", אומרת חיון בן אליעזר. מתוך חלק זה בריאיון נגזרו שתי משמעויות: ראשית, התהווה עקרון התכנון "דגם חדש של נוף ומגורים". שנית, בתכנון הדירה המפורט הוחלט על הוצאת הממ"דים מהבתים בשל תחושה אל-ביתית שהם מייצרים כעת, ובמקומם מוצע פתרון מיגון חדש בצורת "הבית הכולל".
"בנוסף, הפרויקט מציע להשתמש בהשראה מהסביבה הקרובה ככלי לחיזוק תחושת הביטחון ומתוך הבנה שאחד הגורמים המשמעותיים התורמים לחוסן התושבים באזור הוא הסביבה המקיפה אותם. 'בתרונות בארי' היא תופעת טבע ייחודית לאזור ולקיבוץ בארי בפרט, ובפרויקט אני משתמשת בה כהשראה לבניית 'מגורי בתרונות' בחלקו הצפוני-מערבי של הקיבוץ. מבנה מגורים ששומר על איכויות בית המגורים הבודד בקיבוץ אך מציע חיים קהילתיים, פתרונות מיגון חדשים וערכים ביו-אקלימיים בהתאם לסביבת הנגב המערבי", מסבירה חיון בן אליעזר.
"הפרויקט הוא הניסיון שלי לתרום ולסייע בעזרת האדריכלות למציאות המורכבת שבה תושבי בארי חיים. אני מציגה דרך חדשה להתבוננות בכל הנוגע לשגרת החיים בישראל תחת איום מתמיד, תוך שימור ערכי הקהילה והתרבות הישראלית. לדעתי, כל עוד פעולת התכנון והשיקום של היישובים בעוטף ישראל לא יביאו בחשבון יציאה מהקופסה, לא נצליח לצאת מהקונספציה, להתקדם ולהיבנות הלאה כחברה וכמדינה", היא אומרת לסיום.
מאיה למברג מציגה את עבודתה "איפה ענבר"
(צילום: דנה פרידמן)
לזכר אמנית הגרפיטי ענבר הימן שנרצחה בנובה
באי תערוכות הבוגרים בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה יפגשו בקיר המוקדש לענבר הימן, מיותם מעבודות, עם שלט קטן "ענבר הימן, סטודנטית מוכשרת ואהובה שהייתה אמורה לסיים את לימודיה בשנה זו. חייה נגדעו בשבעה באוקטובר. זכרה יישאר איתנו תמיד".
בנוסף, יצרו חבריה מהחוג לתקשורת חזותית על קיר בתערוכה קלסתרון של ענבר המורכב ממאות סרטים צהובים קטנים. מאיה למברג כתבה ואיירה ספר בשם "איפה ענבר" בכיכוב שתי ציפורים בצבעים אופטימיים.
