יותר מ-20 ביצי יען מצוירות יוצגו החל ממחר (19.1) בספריית האיור שבאגף הנוער והחינוך שבמוזיאון ישראל בירושלים. כל אחת מהביצים, שמרכיבות יחד את התערוכה "מה קדם למה, הסיפור או הביצה?", מציגה סיפור דמיוני וצבעוני שבמרכזו דמויות ססגוניות שקשה להסיר מהן את המבט. מי שגדלו על ספרים כמו "נשיקה באף", "ככה זה בעברית" ו-"אגדה של אלף בית" או חוו אותם מחדש עם ילדיהם, יזהו את סגנון האיור הייחודי שעל הביצים כשייך למאיירת הילה חבקין (73) שאיירה למעלה מ-150 ספרי ילדים בשלושים השנים האחרונות.
14 צפייה בגלריה
מה קדם למה, הסיפור או הביצה? תערוכת הביצים המצוירות של הילה חבקין
(צילום: לורה לכמן, מוזיאון ישראל)
"אני מאוד אוהבת חפצים מוזרים ואלמנטים מהטבע", מספרת חבקין בריאיון ל-ynet לרגל פתיחת התערוכה. "לפני כחמש שנים קיבלתי ביצת יען במתנה מחברה, והחלטתי לשחק עם זה ולצייר עליה". חבקין מספרת כי התנסתה בביצה שקיבלה, ולאחר מכן רכשה עוד ארגז ביצים מקיבוץ שבו חוות יענים. את הביצים הלא מופרות ("אני כמובן לא ארצח שום חיה בשביל אמנות"), קיבלה כשהן נקיות ומרוקנות מתוכן, וביצעה ניסיונות רבים כדי "לפצח" כיצד לצייר על החומר העדין והשברירי.
"אני תמיד עושה משהו. גם כשאני לא עובדת, אני לא נחה. לפני כמה זמן מצאתי פיתה יבשה ששכחתי במיקרו. היא נראתה לי מאוד מעניינת ואיירתי עליה. נתתי לה את הכותרת 'זיקנה'", היא מספרת. "ניסיתי בעבר לצייר על ביצת תרנגולת, אך היא נשברה בקלות תוך כדי עבודה. ביצי היען אמנם קשיחות יותר, אבל לא פשוט לצייר עליהן בכלל. מלבד העובדה שהביצה לא עגולה וקשה לצייר עליה כמו שצריך, היא גם מצופה באמייל מהטבע וחלקלקה מאוד. כל משיכת מכחול גורמת לצבע לנזול, והוא לא נספג בקליפה".
כדי לצלוח את הקשיים, חבקין מספרת שניסתה לעבוד עם "דרמל", מקדחה קטנה שחורצת על הביצה, אך גילתה שזה מאוד מסובך. בשלב הבא, שייפה את הביצה עם נייר זכוכית. "שייפתי שעות כל ביצה עם נייר זכוכית כדי להוריד את השכבה העליונה, ואז קיבלתי שכבה שמזכירה קיר צבוע בסיד, דבר שאיפשר לי לצייר עם עפרונות צבעי מים במקום מכחולים שנוזלים על המשטח הלא ישר".
הטכניקה הזו פתרה את האתגרים?
"ממש לא. העבודה הרבה פעמים מאוד סיזיפית. המון פעמים ביטלתי, מחקתי, שייפתי שוב עם נייר זכוכית והתחלתי הכל מההתחלה".
מאדריכלית למאיירת
רבים לא יודעים זאת, אך בקורות החיים של מי שאיירה רבות מפניני ספרות הילדים הישראלית וזכתה בפרסים רבים בארץ ובעולם, ביניהם פרס מוזיאון ישראל לאיור ופרס "תחרות ספרי התמונות הבינלאומית של אושימה" (יפן), לא נרשמו לימודי איור או גרפיקה. "תמיד אהבתי לצייר, אבל רציתי להיות אדריכלית", היא אומרת. היא נרשמה ללימודי אדריכלות בטכניון בהיותה בת 20, אך לפני שקיבלה תשובה החליטה "לפרוש כנפיים" ולהתלוות לחברה שטסה ללמוד רפואה באיטליה, שם הוכשרה כאדריכלית בפוליטכניון של מילאנו.
באדריכלות היא עסקה שנים בודדות בשנות ה-70, ודווקא כשהתגוררה באנגליה קיבלה את ההצעה ששינתה את חייה. "האמן מיכל דרוקס שפועל באנגליה ואני היינו מיודדים, ויום אחד הוא פנה אליי וסיפר שחנוך לוין נתן לו סיפור קטן לאייר, והציע לי לנסות במקומו", היא מספרת. "הוקסמתי, ציירתי, והשאר היסטוריה. בעקבות הספר הזה, 'מסע הדוד מקס', פנו אליי עוד ועוד הוצאות ספרים וסופרים והציעו לי עבודה".
שם החלטת לזנוח קריירה באדריכלות ולהפוך למאיירת?
"זו לא הייתה החלטה מודעת. לא רציתי להיות משהו אחר, זה פשוט קרה והתאהבתי בזה. מעולם לא למדתי לאייר, אני לא עובדת עם מחשב, לא יודעת מה זה. מאז ומתמיד ציירתי במכחולים וצבעי מים. אני לא נמשכת לסוגים אחרים של צבע, וצבעי מים הם מדיום די קשה, יותר מאקריליק או שמן, אבל אני אוהבת אותם".
מכחול הקסם
בתחילת שנות ה-80, עם שובה לארץ, החלה להתמקד באיור ספרי ילדים. במקביל, יצרה גם איור מדעי, רפואי, זואולוגי ובוטני עבור אניברסיטת הליפקס שבנובה-סקוטיה, קנדה, ועבור הפקולטה לביולוגיה של אוניברסיטת תל אביב. ברבות השנים עמלה על כותרי ספרי הילדים הישראלים האהובים ביותר, עבדה עם סופרים ישראלים בולטים כמו דויד גרוסמן, חנוך לוין, נורית זרחי, דתיה בן-דור, שלומית כהן-אסיף ורבים אחרים.
טכניקת צבעי המים המדויקת והעדינה שלה הפכה לחתימת ידה, שגם ליוותה ספרי ילדים שהיא עצמה כתבה. איוריה ההומוריסטיים בעלי הטאץ' הנוסטלגי מספקים אוצר של דמויות ויצורים פנטסטיים שכמו שייכים למשפחה אחת ומפיחים חיים בטקסט. בעבר אף הוציאה קו איורים לחברת Artalic תחת השם Hillarious, עבורם יצרה כרטיסי ברכה, ניירות מכתבים ומוצרי נייר מגוונים ששווקו בארץ ובעולם.
איך ביצת היען האחת הפכה לתערוכה שלמה?
"התערוכה במוזיאון ישראל היא בעצם הפעם השנייה שבה הביצים מוצגות. אחרי שהצלחתי לצייר על הביצה הראשונה איירתי עוד ועוד, ופניתי לבית האמנים בתל אביב. האוצר הראשי ראה את הביצים וקבענו תאריך לתערוכה".
בתערוכה הראשונה שהוצגה לפני כשלוש שנים, נתלו הביצים על מנועים מהתקרה והסתובבו באיטיות, כדי להראות למבקרים את התמונה כולה מבלי שיאלצו להקיף את הביצים. בתקופת הקורונה היא חזרה לאייר על ביצים נוספות, והן הפכו לאוסף העכשווי. "זו תקופה שהייתה לי בה הרבה פחות עבודה", היא מספרת, "אז במקום לשקוע באומללות, בחרתי ליצור. ציירתי המון דברים שלא הצגתי מעולם ואולי יוצגו יום אחד. הוספתי עוד ביצים לאוסף, ואז נרקם הקשר עם מוזיאון ישראל".
בימת המאיירים
"איורים לא צריכים 'להתחבא' בתוך הספר", מספרת אוצרת התערוכה אורנה גרנות, שנשבתה בקסמן של הביצים המצוירות כשביקרה בביתה של המאיירת. "אמנים כמו דני קרמן, אלונה פרנקל, אורה אייל וכמובן הילה חבקין הם כוכבים אמיתיים, ולכן אנחנו נותנים להם את הבמה. יש לנו חדר ספרים נדירים שבו איורים מקוריים ואוספים מדהימים, ואנחנו משתדלים לטפח את תחום האיור כחלק מחינוך לאומנות, לא רק של ילדים אלא גם של מבוגרים".
לדבריה של גרנות, הפרויקטים השונים של חבקין לאורך השנים קשורים קשר הדוק לנושא התערוכה. "אחד מהספרים המרתקים והמעניינים שהילה איירה הוא 'התרנגולת שהלכה אחורה' של נורית זרחי. זה אחד מעשרות ספרים שעשו ביחד, כי הילה ונורית הן חברות טובות. זה ספר מצחיק על תרנגולת שלא רואה לאן היא הולכת ורק בסוף מגיעה לביצה. יש שם 'נונסנס' נורא חכם ששואל שאלות פילוסופיות.
"בתערוכה אנחנו שואלים מה קדם למה, הסיפור או הביצה, ואם מעמיקים בספרים שהילה איירה בעשור האחרון אפשר ממש לראות שיש לאיורים שלה תפקיד מוביל. היא צנועה מאוד, אבל רואים את המעורבות שלה. קשה לדעת מי נתן את הרעיון ומה קדם למה, גם בספרים", היא מסבירה.
לדבריה של גרנות, קיים דיאלוג מאוד פורה ומפרה בין סופרים למאיירים, שבא לידי ביטוי בתערוכה הנוכחית. "הביצים הן חפץ מרתק. הילה בראה בהן סיפורים בלי מילים. אלה סיפורים מסתובבים עם רצף אסוציאטיבי, כאלה שאין בהם צורך בעורך. היא עושה מה שבא לה, וזה לא פשוט", היא אומרת. "זה דבר מאוד קשה לצייר על משהו עגול. אני זוכרת שהילה סיפרה לי שאחד הדברים הקשים הוא לבחור היכן להתחיל לצייר על הביצה", היא מחייכת.
14 צפייה בגלריה
סיפור ללא מילים. אחת מעשרות הביצים המצוירות שמוצגות במוזיאון ישראל
(צילום: אלה צימר )
גרנות מקשרת גם את הספר הראשון שאיירה חבקין, "מסע הדוד מקס", לתערוכה הנוכחית. "הכתיבה של חנוך לוין השפיעה עליה עמוקות", היא אומרת. "בסוף הסיפור, הדוד מקס מגלה משהו על המסע האישי שלו, וזה 'זורק' אותך להתחלה. הרבה ספרים הם כאלה, ממחישים את המעגליות של החיים, של היצירה והדמיון. וזו בדיוק מהות התערוכה: איך מגיעים רעיונות לעולם ומהיכן באים הדמיונות והחזיונות", היא מסכמת.
מה קדם למה, הסיפור או הביצה? מוזיאון ישראל, ירושלים, 19 בינואר 2022 עד 30 באוגוסט
