"אני מתכוון למות עם המכחול ביד, הכי מאוחר שהטבע ייתן לי", מצהיר בחיוך הקריקטוריסט והמאייר מישל קישקה (67). כבר ארבעה עשורים שיצירתו מלווה את החברה הישראלית – נוקבת, אוהבת, ביקורתית ומשעשעת. קריקטורות וקומיקס פרי עטו מלווים את חיי היומיום של מדינת ישראל, נצרבים בתודעה הלאומית, ואיוריו מעטרים את מיטב ספרי הילדים והנוער שיצאו כאן – החל בספריה של נירה הראל וכלה בספריו של א. ב. יהושע. "למות עם המכחול ביד", הוא מסביר, אינה אמירה דרמטית או סופנית, אלא פשוט הצהרת כוונות.
קישקה עלה לארץ מבלגיה ב-1974 כציוני נלהב וחדור מטרה מתנועת 'השומר הצעיר'. הוא השתקע בירושלים, למד בבצלאל, וחמש שנים אחרי שסיים את לימודיו – נקרא ללמד. ב-1992 הוא גם יזם את ההקמה של קורס הקומיקס באקדמיה לאמנויות, והחל בשנת הלימודים הקרובה יהיה זה הקורס היחיד שילמד שם. אחרי 38 שנה בבצלאל – קישקה לוקח צעד אחורה.
"כל חיי בארץ קשורים לבצלאל", הוא מספר. "בשנת 83' נקראתי לדגל כדי להתחיל ללמד, ומאז לא הפסקתי. הגעתי לגיל פרישה, אבל הפרישה היא לא מוחלטת. הציעו לי להמשיך להעביר את קורס הקומיקס, שזה קורס שיזמתי כשזה עוד לא היה קיים בכלל בארץ, ואני רואה בו סוג של בייבי שלי. אז תיהיה לי עוד חצי רגל בבצלאל.
16 צפייה בגלריה
מלווה את היומיום הישראלי כבר ארבעה עשורים. בקריקטורה: ארטיום דולגופיאט חוזר הביתה
(איור: מישל קישקה)
"האקדמיה גדלה, יש צורך במרצים בתחומים חדשים, ובמרצים מדור יותר צעיר. אולי עוד שנה שנתיים, יגידו לי 'תודה' יפה, ואני אלך. בינתיים כבר עשו לי מסיבת פרידה, כי היה נכון לעשות אותה כשאני עוד שם במאת האחוזים, עם סטודנטים שיש לי בפועל, ועם אנשי הסגל של המחלקה, ונשיא האקדמיה - שרובם היו סטודנטים שלי בשלב זה או אחר בעבר. היה ערב מאוד יפה, מרגש, שהרגיש יותר כמו הוקרה מפרידה. גיל ביולוגי נותן כל מיני הגדרות. אני אזרח ותיק, אני אוכלוסייה בסיכון, אבל ההרגשה שלי היא אחרת לחלוטין. כשתגיעי לגיל הזה תביני, סליחה שאני אומר", הוא צוחק, ומשלים: "אני מרגיש שאני בתנופה מתמדת".
"יש צורך במרצים בתחומים חדשים, ובמרצים מדור יותר צעיר. אולי עוד שנה שנתיים, יגידו לי 'תודה' יפה, ואני אלך
והוא אכן בתנופה. נוסף לקריקטורות ולקומיקס שהוא יוצר מדי יום סביב נושאי השעה, ולאיורי הספרים שהוא שוקד עליהם, קישקה עובד בימים אלה על שלל פרויקטים, שאחד מהם הוא ספר חדש – רומן גרפי, אוטוביוגרפי, השלישי במספר. את הרומן הגרפי הראשון שהוציא, "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא", הוא הוציא בגיל 55. "פלאפל עם חריף", שעוסק בישראליות ובאירועים היסטוריים במדינה מנקודת מבטו של קישקה כעולה חדש, יצא לאור בשנת 2018. כעת, הוא מספר, הגיע הזמן לסיבוב נוסף.
"כשסיימתי את הספר השני והוא יצא, העורכת שלי אמרה לי: 'עכשיו אתה תכתוב ספר שלישי, כי אנחנו רוצים בהוצאה טרילוגיה'. אז אני עובד על הספר השלישי", הוא פורץ בצחוק. "אני בדיוק מסיים את הכתיבה, מסכם את כל מה שכתבתי בשנתיים האחרונות. מרכז את כל הדברים הטובים ולוקח מסננת גסה, כדי שרק החלקים המעניינים יישארו לי. אני הולך לארגן אותם, ולהתחיל לצייר. עוד לא ציירתי פריים אחד".
"את רוצה לראות את הספר החדש שלי?", הוא צוחק שוב, ושולף מחברת עבה, כתובה בצרפתית בכתב יד צפוף. "זה חומר הגלם, הטקסט, ומשם – מתרחש הקסם. כשזה הופך להיות ספר מצויר ומסופר. אם יש דבר שאני אוהב בקומיקס, זה הקסם הזה. שבבוקר אני מול דף לבן, ובערב – יש עולם ומלואו שקורה שם. הספר הוא מין השלמה של שני הקודמים, והוא יותר מדבר על דרכי כאדם יוצר. אז כשהטרילוגיה הזו תהיה גמורה, לא יישאר לי מה לספר על עצמי, ואני אחפש חומרים אחרים".
אולי זה יהיה הרגע לכתוב ספר ילדים?
"יכול להיות, למה לא. יש לנו נכדים והם מאד אוהבים את הספרים שסבא מאייר. הם קוראים לי פאפי, לא סבא. ואין מנוס, אני אכתוב להם משהו".
16 צפייה בגלריה
"הנכדים קוראים לי פאפי, לא סבא. אין מנוס, אני אכתוב להם משהו"
(איור וכתיבה: מישל קישקה)
לאייר את ישראל עבור הישראלים
כשקישקה נשאל מדוע אדם שאייר למעלה מ-60 ספרי ילדים ויוצר קומיקס על בסיס יומי, מוציא ספרים משלו דווקא עכשיו, הוא שמח על השאלה. "זו שאלה טובה מאוד ולא חצופה, היא מהותית", הוא פוסק. "קודם כל, לפני כן היו השנים הכי אינטנסיביות בקריירה שלי. היו המון המון לקוחות קבועים בעבודות של פעם בשבוע, פעם בחודש, במגזינים, בעיתונים. לא היה לי זמן בכלל לחשוב על דברים שאני אעשה לעצמי – כי לא היה לי המרווח הזה. מה שעשיתי מאד סיפק אותי. זה היה מאוד מאתגר. לשבת בסטודיו שלי בירושלים ולקבל טלפון בבוקר מ'ידיעות אחרונות', שהם צריכים איור באופן דחוף לשעה 16:00, על כתבה שטרם נכתבה, והנושא הוא, נגיד, העלות של הקייטנות להורים.
"איתגר אותי שקיבלתי יד חופשית. התחלנו בעידן הטרום-אינטרנטי – אי אפשר היה לשלוח סקיצה בוואסטאפ, כך שתוך כדי השיחה עם העורך או העורכת, אם זה היה ל-'24 שעות', '7 ימים' או '7 לילות', הייתי אומר מה הרעיון שיש לי. והיו עונים לי: 'בסדר גמור', ומבקשים שזה יהיה מוכן ב-15:00, כי יבוא נהג מונית לקחת את העבודה לתל אביב. נורא אהבתי לעבוד באופן הזה. זה היה סוג של מרוץ נגד הזמן, להיות כל פעם במיטבי, ולדעת שכל מה שאני עושה מתפרסם – כי אין זמן לשינויים. כל זה היה מבוסס על סוג של אמון, ולעיתונים היה אמון מאוד גבוה בי ובעבודתי. אף פעם לא צונזרתי, למשל, והיו שנים ששלחו לי כתבות מאוד פיקנטיות". הוא נותן דוגמה: "נגיד, כשהיה עידן ששיחות מין בטלפון היה טרנד – ידעו שקישקה יידע לאייר את זה. שאדע גם להיות על הגבול קצת, ולא לעבור אותו. הרי מכיוון שזה לא עיתון מגזרי, הקוראים הם עם ישראל. ויש שם גם דתיים וגם לא דתיים, וכאלה ואחרים, ומשכילים ופחות משכילים, אז בעצם, העבודה הזו, האיור לעיתונות – הייתה מבחינתי התכתבות כל הזמן עם החברה הישראלית".
"כשהיה עידן ששיחות מין בטלפון היה טרנד - ידעו שקישקה ידע לאייר את זה. שאדע גם להיות על הגבול קצת, ולא לעבור אותו"
הוא מסתכל מעבר לכתפו, ומצביע על שידת מגירות ארוכה שניצבת בסטודיו שלו. "לא מזמן סידרתי את 12 המגירות שמאחוריי וכל מיני תיקים שהסתובבו לי בבית", הוא משתף. "אפשר לספר על החברה הישראלית המון אם ישימו ברצף את כל האיורים שעשיתי לעיתונות. הם מספרים איך פעם ישראלים יצאו לחופש, איך הייתה החברה הישראלית בתחומים של צרכנות, של תרבות, של מלחמה. איירתי גם במילואים בעיתון 'במחנה' במשך 20 שנה. ובאמת, אפשר למלא חדר גדול באיורים שהם איך אנחנו נראינו בעיניי – אבל גם בעיני עצמנו. אני שיקפתי, בתוספת של חוש הומור וביקורת אוהבת, את הישראלי בעיני הישראלי. את הישראלי המצוי. אני בעצם איירתי את החברה הישראלית מאז שאני בארץ. ואני כל הזמן מסתכל על החברה כאינסיידר, ומצייר אותה כאאוטסיידר. כי כדי לצייר אני מתבודד בסטודיו, ואני גם מפעיל את הדמיון, ואת חוש ההומור".
זו לא אפשרות שיש לכל אחד. אפשר להבין למה לא חיפשת דרך יצירה אחרת.
"זה לא שהייתי מרוצה כמו שזה מילא אותי במשמעות במה שאני עושה. בעצם, בכל איור אני מספר סיפור. האיור הוא בשבילי לא רק אימג' יפה. והוא גם לא חייב להיות אימג' יפה. הוא צריך להיות מעניין, לפני שהוא יפה. ואם הוא יכול להיות מעניין ויפה, זה מדליית זהב. אבל גם כסף לא רע, וארד לא רע. בשלב ההוא, לא היה לי צורך וזמן לרצות לכתוב. וגם כשאיירתי ספרי ילדים, הרגשתי שאולי יום אחד אכתוב ספרי ילדים, אבל בינתיים עבדתי עם סופרי על, וזה היה טוב ומעניין. הייתה לי תחושה שאני פעיל בתרבות הישראלית. היה לי טוב, והסתפקתי בזה".
"רוצה להיות צופה מופתע בהקרנת הבכורה"
בימים אלה מעובד ספרו הראשון, "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא", לסרט אנימציה באורך מלא בצרפת. קישקה אישר את התסריט ומלווה את עשיית הסרט מרחוק. "הספר הראשון שלי הגיע מהצורך לחלוק את חוויית הדור השני שלי. הרגשתי מספיק בשל, אז בגיל 55, לשים את זה על השולחן ולהתמודד עם זה. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שכתבתי, והכתיבה הייתה מבחינתי תגלית מדהימה. גם כשעשיתי קומיקסים בעיתוני ילדים, למשל ב'עיניים', הייתי כותב את הסיפורים, אבל הם היו אפיזודות קצרות. זה לא היה ספר, כן? והם היו דברים נחמדים, ככה, נעימים. ביטאתי גם דעות פה ושם, אבל פתאום הדבר הזה הוא אוטוביוגרפיה, זה דורש התבוננות פנימית מאוד עמוקה, כנות מאוד גדולה, ותעוזה – אומץ לומר את הדברים. יכול להיות שהייתי צריך לחכות עד הגיל הזה כדי שהכל יתחבר, וזה התחבר בצורה כזו שהרגשתי שאני לא יכול לדחות את הפרויקט הזה יותר, שאם אני לא אעשה אותו עכשיו, אולי לעולם לא אעשה אותו.
"הייתה לי כתיבה שהצטברה במשך שנים במגירות, ולא עשיתי מזה משהו, כי המעמד די הפחיד. עבדתי על הספר בעוד אבא שלי בחיים – הוא נפטר באפריל 2020 מקורונה בבלגיה, בדיור מוגן, והספר היה סוג של חשבון נפש עם איך אנחנו, ארבעת הילדים (לקישקה אח ואחות בבלגיה, ואחות אחת שעלתה לפניו ונפטרה בישראל בשנת 2006, ד"מ), גדלנו בצל השואה של ההורים. איך אני מגדיר את עצמי כדור שני".
16 צפייה בגלריה
"יש לדור השני סוג של מכנה משותף. זה דירבן אותי לספר את הסיפור"
(צילום: אוהד צויגנברג)
"מי שהכיר אותי, הכיר את הפנים המחויכות שלי, ואת האיורים הצבעוניים והעליזים שלי. את הסיפור שלי, חוץ מאשתי וילדי – אף אחד לא הכיר. כבר צברתי לא מעט שנים בארץ כשעשיתי את הספר הראשון, וזכיתי בכל השנים להכיר אנשי דור שני שכמוני יוצרים מתחומים שונים, ולהבין שיש לדור הזה סוג של מכנה משותף. זה דירבן אותי לספר את הסיפור כי הרגשתי שזה יהיה קול לא רק לי, אלא לאנשים רבים סביבי. אז הכתיבה הייתה חוויה של חדוות יצירה בלתי-רגילה. גיליתי שאני יכול, ויודע קצת, ונהנה מאוד. ואחר כך, לעבד את הטקסט לקומיקס היה תהליך מדהים מבחינתי, מעצים בצורה בלתי רגילה.
"סיפרתי לאבא שלי שאני עובד על הספר, אבל הוא לא ראה שום דבר מהספר עד שהוא יצא. כשהוא יצא, אשתי והילדים מאוד אהבו והתרגשו, וזה מילא אותי אושר. אבא שלי בסופו של דבר קיבל את זה במאת האחוזים, אבל בואו נגיד שבקריאה הראשונה, זה לא היה לו פשוט. אני חושף שם דברים שלא דיברנו עליהם – לא בפומבי וגם לא בינינו, אף פעם. גם אמי לא הייתה בחיים – היא נפטרה ב-2001, כלומר, היה לי רק אותו לספר לו איך אנחנו חיינו סביבם כילדים. מה אנחנו הבנו שמסתתר מאחורי השתיקות. וכיצד החיים המשפחתיים הושפעו מהעבר שלהם. כיצד זה עיצב אותי. בסופו של דבר אבא שלי השלים ומאוד אהב את הספר.
איך זה מרגיש, לתת לאחרים לעבד את החוויות הפרטיות האלה לסרט?
"הספר היה בשוק בצרפת כמה חודשים, וישר במאית קולנוע רצתה לקנות את הזכויות כדי לעשות אדפטציה בסרט אנימציה. הבנתי שיש לי שתי אופציות: או להסכים, או לא להסכים. וזה כל כך הפתיע אותי שאמרתי כן. כשהסרט ייצא זה יהיה עשר שנים אחרי שסיימתי לכתוב אותו. והשנים – זה עוזר לי טיפה לשחרר. בהתחלה זה היה כמו בייבי שלי, בשר מבשרי, והיה הרבה יותר קשה שייגעו לי בסיפור. אבל אני סומך עליהם: הם עושים את זה מתוך אהבה גדולה לסיפור שסיפרתי, ורצון לעשות סרט טוב. לי זה מספיק. אני רוצה להיות צופה מופתע בהקרנת הבכורה".
"הספר היה בשוק בצרפת כמה חודשים וישר במאית קולנוע רצתה לקנות את הזכויות כדי לעשות אדפטציה בסרט אנימציה. זה כל כך הפתיע אותי שאמרתי כן"
לאייר מהבטן
אנחנו פונים לדבר על האיור שיצר לראשונה עבור פסטיבל אאוטליין הירושלמי, שעוסק במה שמלווה את קישקה כבר שנים – החיבור שבין איור לבין כתיבה. התערוכה בפסטיבל שבה הוא משתתף, 'לאין שיעור', עוסקת בהשפעה של תקופת הקורונה על בתי הספר, ומחברת בין שירי משוררים שנכתבו על הנושא לבין מיטב המאיירים בישראל.
"קיבלתי רשימה של הרבה מאוד משתתפים ומשתתפות, רובם הרבה יותר צעירים ממני, חלקם גם למדו אצלי בבצלאל, ונורא איתגר אותי לשתף פעולה עם זה. אאוטליין זה מאיירים ירושלמים או מהאזור הגיאוגרפי הזה, והתחושה שיש פה קהיליית מאיירים מאוד שמחה אותי. אמרתי לעצמי, 'למה שלא אשתתף? כי הייתי מורה של חלקם אז אסור לי?' אז הסכמתי. קראתי את השירים שנשלחו לנו, ופסלתי את השירים שהם שירי בית ספר מובהקים, שמזמינים איור של כיתה ומורה עם תלמידים. דיברתי על ימי בית הספר שלי גם בשני הספרים שהוצאתי, וגם במגזין 'עיניים' ציירתי זיכרונות מימיי כתלמיד, ורציתי לעשות משהו אחר", הוא מסביר.
"כשקראתי את השיר של טל ניצן, הוא היה מוזר ומשונה לי. הוא נראה כמו שיר שאי אפשר לאייר אותו, ורציתי לראות איך אני מתמודד עם זה. מכיוון שהוא מתחיל בנהר סוער שנראה כמו ים, ובספינה טרופה, נזכרתי בדימוי של הוקוסאי (אמן יפני איקוני בן המאה ה-19, ד"מ). הייתה לי הזדמנות לעשות מחווה לאחד מהאמנים האהובים עליי מכל הזמנים, אז ציירתי את הוקוסאי ואותי לצידו באונייה הקדמית, ובאונייה השנייה, ארבעה מהציירים האהובים עליי, שזה ברויגל הזקן, ואן גוך, דומיה, גדול הקריקטוריסטים הצרפתים, וטומי אונגרר (סופר, מאייר וקריקטוריסט צרפתי, ד"מ) שזכיתי להכיר שנתיים לפני מותו ולהציג במוזיאון שלו בעיר שטרסבורג. עם זה אני בעצם נמנע מהחלק הכבד של השיר, כי אנחנו מבינים שהם לא יצאו מהגל הזה בחיים", הוא אומר.
"לשיר יש סוף עגום – וזה כל כך לא אני! החלטתי שאני עושה איור שלא מתכתב אחד לאחד עם הטקסט. ובזה אני אומר משהו שהוא חיובי, למרות שהשיר לוקח אותך כלפי מטה, למצולות – אני החלטתי שאני מרים אותו למעלה. אני חושב שפרשנות באיור היא לפעמים לעשות קונטרה לטקסט, ולא בהכרח לזרום איתו. גם קונטרה זה סוג של לזרום איתו – אבל בהפוכה. הבחירה הייתה אינטואיטיבית. כבר בקריאה הראשונה זה הצטייר לי בראש, ואם יש דבר שלמדתי מהניסיון – זה שב-95% מהמקרים, האינטואיציה הראשונית היא הכי טובה. כשמישהו מזמין אצל מאייר או מאיירת ספציפי איור, זה מתוך ציפייה: איזה רעיון הוא יוציא לי? איזו פרשנות הוא יוציא לי על מה שכתבתי? ובשביל זה גם מוכנים לשלם לך. התוכנה המתקדמת ביותר בשילוב של האינטליגנציה המלאכותית המשוכללת ביותר, לא תיתן לך קונספט. היא תיתן לך דימוי. הקונספט זה אתה. ואתה, זה הראש, הרגש, הבטן והלב. ואת זה – אין במחשב".
"רוח רעה של פוליטיקלי קורקט"
האפשרות העתידנית של איבוד משרת המאייר לטובת מחשבים אמנם לא מטרידה אותו, אך האופן שבו מקצועות האיור, הקומיקס והקריקטורה מתקבלים בעידן הדיגיטלי עמוס הרשתות החברתיות – דווקא כן. בתחומים האלה, החשש הוא ממשי – שכן הצגה של קריקטורות שמבקרות סמלי דת ומדינה כבר הובילה למקרי רצח ואלימות קשים וקיצוניים בעבר.
"המאה ה-21 הציפה בעיות בהתנגשות חזיתית קשה ומדממת בעקבות הקריקטורות של הנביא מוחמד שפורסמו בדנמרק ב-2006, ואחריהן הטבח במערכת העיתון שארלי הבדו. אנחנו רואים קריקטוריסטים שמועפים מעיתונים, שמצונזרים, שמאוימים; יש בצרפת קריקטוריסטים שהם מטרה פוטנציאלית לטרוריסטים וזוכים להגנה יומיומית מהמשטרה", הוא מספר. "זה חלק מהעולם המשתנה, וגורם השינוי הגדול הוא האינטרנט והרשתות החברתיות. הרי אם הקריקטורות של מוחמד היו מתפרסמות בעיתון דני ב-1995, העולם לא היה יודע עליהן. מכיוון שזה פורסם בעת שהעיתונות הייתה מקוונת, זה פורסם בן-רגע סביב כדור הארץ, והגיע לאנשים שאין להם את התרבות, שלא מבינים את הניואנסים.
"אפשר לעשות לך לינץ' באינטרנט על ציור שעשית. אבל הלינץ' הזה, גם אם הוא רק אינטרנטי, יכול להוביל מישהו אליך הביתה עם חרב שיערוף לך את הראש"
"המונח 'חופש הביטוי' חוזר כמעט בכל יום, כי יש גם צנזורה מטעם המדינה, לא רק בדיקטטורות, לצערי. יש צנזורה גם ברשתות החברתיות. אפשר לעשות לך לינץ' באינטרנט על ציור שעשית. אבל הלינץ' הזה, גם אם הוא רק אינטרנטי, יכול להוביל מישהו אליך הביתה עם חרב שיערוף לך את הראש. זה קרה למורה לאזרחות סמואל פאטי בצרפת לפני שנתיים, אחרי שבסך הכל הציג קריקטורות בכיתה.
16 צפייה בגלריה
"השאלות שקריקטוריסטים צריכים להתמודד איתן כיום הן מה הם הגבולות של חופש הביטוי"
(איור: מישל קישקה)
"השאלות שקריקטוריסטים צריכים להתמודד איתן כיום הן מה הם הגבולות של חופש הביטוי, כמה אתה צריך לצנזר את עצמך, מה התפקיד של העיתונות בדמוקרטיה. אני לא מדבר על המדינות הלא-דמוקרטיות", הוא אומר בכאב, "אלא על רוח רעה של פוליטקלי קורקט. יש אי הבנה מאוד גדולה מה זאת קריקטורה ומה תפקידה. הקריקטורה התפתחה עם העיתונות, והיא צריכה להמשיך לחיות בעיתונות. מ-1906, למשל, יש בצרפת הפרדה בין דת ומדינה. דת היא כמו אידיאולוגיה וניתן לבקר אותה, כולל את המאמינים. כך כשהארגונים המוסלמים תבעו את 'שארלי הבדו' הם הפסידו. יש מדינות שבהן זה מקובל, ויש מדינות שבהן זה לא מקובל, וזה יוצר אי הבנות גדולות. הקריקטורה היום הפכה לשדה מאוד רגיש, אבל זאת עובדה שרק מדרבנת אותי להמשיך ולהמשיך".
