בית המשתלב על צלע הר באחת הוואדיות עוצרות הנשימה בדרום הכרמל, גג רעפים ירוק שמשתלב בנוף המרהיב ובתוכו חללים פתוחים, מספר כיווני אוויר, תקרות גבוהות מכוסות קש ושטיחי טאטאמי. זהו ביתם של שיר ונובויה יאמאגוצ'י, הממוקם בלב כפר האמנים עין הוד ומהווה גשר בין התרבות הישראלית לבין התרבות היפנית.
גולת הכותרת בביתם יוצא הדופן היא ככל הנראה חדר התה שבחלל הציבורי, המעוצב כולו על פי חוקי העיצוב היפני המסורתי. הוא ממוקם בתוך חדר מוגבה, סמוך לסלון, ובו חלונות ענק, גזע עץ טבעי שכמו יוצא מהרצפה וטוקונומה - גומחה קישוטית, שבה מציגים לרוב סידור פרחים, מגילות עם קליגרפיה וחפצים אמנותיים. בחדר המואר עורכת שיר טקסי תה מסורתיים, בהתאם לכל הכללים, ומאפשרת הצצה מקרוב למנהגים יפניים, כולל לבישת קימונו, קיפול אוריגמי והגשת תה ירוק ומוקצף תוך התבוננות פנימית.
את כללי הטקס למדה שיר (58) במהלך שהותה ביפן בשנות ה-80, שם שהתה כשנה במנזר זן. כיום היא משמשת כאוצרת עצמאית ואוצרת מוזיאון וילפריד לאמנות המזרח בקיבוץ הזורע. בן זוגה, נובויה (60), הוא אמן ברזל ומוזיקאי, המשלב בין פיסול ויצירת כלי נגינה ייחודיים, שבהם הוא משתמש ליצירת אווירה מדיטטיבית. השניים הכירו בשנת 1985, כששיר שטיילה ביפן עם חברתה ופגשה את נובויה, שהתנדב להראות להן את האזורים הכפריים והמסורתיים במדינה. משם הם המשיכו לטרק בהימלאיה שארך שלושה חודשים, שאחריו הבינו שמה שיש ביניהם הוא עמוק מידידות. "היו הרבה דברים שחיברו בינינו, כמו אהבה משותפת לאמנות, לטבע ולמדיטציה", הם מעידים, "הרגשנו טוב זה עם זה".
בשנת 1991 הם נישאו, והחליטו לחזור ארצה ולהשתקע ביישוב עין הוד, שהזכיר להם את הנופים ביפן. הם הביאו לעולם שני ילדים, רועי וסומי, ועבור בניית בית המשפחה בחרו באדריכל טוני ברטר, המתמחה באדריכלות ואסתטיקה יפנית. "הבית הזה שתכננו ביחד איתו, נבנה כדי להרגיש שאנחנו גם ביפן וגם בישראל, באותו זמן. הייתה מחשבה על הרוח שנכנסת ויוצאת מהבית, אז לא צריך כאן מזגן כמעט כל השנה. את בתוך הבית אבל מרגישה גם בחוץ".
הבתים בעין הוד הם למעשה בתים עם אופי מקומי-ערבי. איך הצלחתם להפוך את זה למשהו מרגיש כמו מובלעה יפנית?
"במרכז הכפר יש חוקים יותר מוקפדים וסגנון בניה באבן, אבל אנחנו, שרחוקים מהמרכז, היינו יותר חופשיים בעיצוב. רצינו מאוד לקשר לוואדי ולנוף היפה, ולכן הבית נבנה כמה שיותר נמוך בדירוג ההררי. כשישבנו על סלע בכניסה להר ואמרנו 'פה יהיה הבית שלנו', ידענו שאנחנו רוצים להיכנס ולראות את ההר, שהבית לא יפריע לנוף ובמקביל גם ישתלב איתו. זה מאד פוצע כשרואים מבנה מאוד בולט, שלא מתחבר. לכן גם הרעפים של הבית ירוקים".
מה מאפיין את העיצוב היפני?
שיר: "בית הוא מרחב שאת מתקיימת בתוכו, ולכן צריך להרגיש בו בנוח. השתמשנו בהרבה חומרים טבעיים. עץ, נייר, במבוק. התפיסה היפנית של עיצוב מקדשת ניקיון ומינימליזם, והתחושה היא שאפשר להעביר את הדברים ממקום למקום, לכן הרהיטים לא כבדים וקבועים. יש שאיפה לניקיון גם בעין".
נובויה: "הסגנון היפני הוא למעשה מודולארי, הכל זז. זה נראה כמו חלל אחד, אבל אפשר לסגור החדר בעזרת דלת הזזה המשמשת במידת הצורך כמו קיר. בבית של סבתא שלי ביפן יש גג גבוה מקש, ואנחנו תכננו דבר דומה כאן. אצלנו זה לא בדיוק קש, אלא במבוק, ורואים בכוונה את קורות העץ. זה נותן לנו בית עם חום, כמו בתוך גוף חי".
מקום שקט
הבית הנוכחי של משפחת יאמאגוצ'י הוא לא הבית המקורי שבנו באמצע שנות ה-90, שכן המבנה המקורי שבנו נשרף כליל בשריפה הגדולה בכרמל בשנת 1998. בני הזוג מספרים שבזמן שביתם עלה בלהבות, הם שהו ביפן. "הקהילה מסביב התגייסה כולה לעזור לשפץ ולהקים מחדש", הם מספרים, "בנינו את הבית שוב מחומרים דליקים, מעץ, מבמבוק ומהרבה חומרים טבעיים, כי אנחנו אוהבים את זה, אז נקווה שלא תהיה עוד שריפה בעין הוד".
אחד מהדברים החשובים ביותר לשיר לשחזר בבית המחודש הוא החדר המסורתי, שנבנה בעזרתו של נגר יפני, ללא מסמרים, רק עם החיבורים של עץ. שם, על מחצלות הטאטאמי פותחים היא ונובויה כל יום במדיטציה, יוגה, וכמובן בטקס תה. "טקסי תה התחילו במאה ה-16 ביפן", היא מספרת. "זה התחיל כאחת מאומנויות הזן, וביפנית זה לא נקרא טקס, אלא דרך. זו סוג של מדיטציה שלמדתי, כשהייתי במנזר הזן, ולמעשה זו דרך להכין תה בתשומת לב, שמכניסה שקט, הרמוניה וכבוד. כשאני פה, אני כאילו עוברת ונכנסת ליפן. לא צריכה כרטיס טיסה".
איזה איכות חיים מתקבלת מחיים בבית כזה?
"יש שקט מאוד גדול והרגשה טובה להיות כאן. גם אנשים שבאים אלינו שואלים אם אפשר לקחת קצת שקט הביתה. אנחנו מאוד ברי מזל".
