אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרמתי רגליים על הספה בבית האהוב שלנו בתל־אביב כשסיימתי לפרוק את הארגז האחרון אחרי שהשלמנו חצי שנת בנייה (לא שיפוץ, בנייה!) מורטת עצבים. הבנייה כללה, בין שאר המצוקות הרגילות של תקופת שיפוץ, גם מעבר בין ארבעה פתרונות דיור זמניים תוך פחות משנה ותוך כדי לידה של ילד רביעי צמוד לשלישי. הרמתי את הרגליים וקראתי בקול רם כך שבן זוגי ישמע ויפנים: מכאן לא עוברים לפחות עשר שנים!
ידעתי למה אני מאמצת את הנימה האסרטיבית שלי. לאורך 16 שנות היכרותנו, ועל אף ארבעת ילדינו, איכשהו נסיבות חיינו ונטיות לבנו הביאו אותנו לעבור דירה כל שנתיים בממוצע. אבל הנה, הפעם הרגשתי שהמסר חלחל, התמסרנו, השתקענו, בעיקר מאוד התעייפנו. וכך עברו להן שנתיים מאותו רגע של בהירות, שבו תקעתי יתד רעיוני, והנה אני יושבת בפינת עבודה שמשקיפה לפרבר הירוק והמשמים שבו אני גרה עכשיו, בקליפורניה. כאן הייתי מכניסה את שלל קלישאות ה"האדם מתכנן תוכניות" וכדומה, אבל יש מגבלת תווים והמון מידע מעניין אחר לחלוק סביב המהפך הזה - הפעם בדגש על עיצוב הבית.
"שכרנו בית על בסיס סרטון קצר בווטסאפ"
הפרקטיקה של מעברי דירה לא זרה לי, כאמור. לרוב מתלווה אליה ריגוש ושפע רעיונות ותמריצים בסגנון הגדלת שטח המחיה או שיפור התנאים. כאן לא היו את כל אלה. הבנו מהר מאוד שבמקום שאליו אנו עוברים זמנית הבתים מיושנים ואינם מעוצבים בטוב טעם. בנוסף, התשתיות מיושנות, ומבחינות רבות (אבל לא הבחינות החשובות) נחווה הרעת תנאים משמעותית. לכל זה תוסיפו שוק נדל"ן קשוח ביותר ולחץ זמנים בלתי אפשרי, ותקבלו את התוצאה המאוד לא אופיינית או אידיאלית: סגרנו שכירת בית על בסיס סרטון בן שלוש דקות שקיבלנו בווטסאפ.
ניכר שהבית אינו בית חלומותינו, וכאן כבר לא היו הפתעות, אבל המיקום המצוין, הגודל מאפשר לנו לשכן את ארבעת ילדינו בנוחות והחלונות היפים הטו לטובתו את הכף, שבוע לפני המעבר מישראל לקליפורניה.
כשנכנסנו אליו לראשונה חטפנו הלם קל. הוא הרגיש סגור, מוזר ועלוב, ובתוך עייפות הג'טלג, כאב הפרידה והגעגוע והלחץ של סידורי ההתחלה, הרגשתי שכל הפרויקט הזה קצת גדול עליי, עד כדי הרהורי חרטה. אבל "למזלי", אין כמו לפתוח ynet כדי לקבל כאפה של פרופורציות, להודות על ההזדמנות לקבל הפסקה של כמה שנים מחיים בבית יפה שתפור בדיוק למידותיי, אבל ממוקם בתוך מציאות כאוטית לחלוטין, וכך במהרה התאפסתי והתחלתי לתכנן את הפרויקט. כמה במהרה? תוך שבועיים הבית היה מאובזר, מרוהט ואף חמוד מאוד, או לכל הפחות כלל לא מכוער למראה.
איך עיצבתי בית בשבועיים?
את ההצלחה של הסטודיו שלי אני חייבת לאילוצים התקציביים שליוו את לקוחותיי הראשונים. הם הובילו אותי בטבעיות ללוחות יד 2 כמוצא ראשון לחיפוש רהיטים, מה שהוביל במהרה לאובססיה חשוכת מרפא לווינטג' על כל גווניו ולגל של לקוחות חובבי עיצוב מלוקט. ידעתי שהאפשרות הכי מהירה ופשוטה לרהט את הבית מאפס היא להזמין הכול אונליין מאתר אחד מיני רבים שיש בשפע האמריקאי, אבל ידעתי גם שלא אצליח לקרוא לבית כזה בית. ולמרות שבארצות־הברית מקובל להעביר בתים בין שוכרים רק אחרי שהשוכר פינה את שלל חפציו, רהיטיו וסגנונו עד שאין עליו כל סממן עיצובי מקודמיו – מעין דף חלק נטול עומק ונשמה - הייתי נחושה בעצמי להלביש על הבית הזה כמה שיותר שכבות עומק ועניין בתוך מגבלות החוזה מול חברת ההשכרה.
במהרה שיניתי את הסמן של המרקטפלייס בפייסבוק כך שיתחיל להציג לי אפשרויות בסביבת מגוריי החדשה, התחלתי ללכת לשוקי וינטג' מקומיים ולפתח היכרויות עם הסוחרים המקומיים. העמקתי את ההיכרות שלי עם eBay והתחלתי ללקט ריהוט מעניין ומרגש, וינטג' שונה מזה שהכרתי עד כה, שכבר בפני עצמו מספר סיפור ייחודי על בעליו הקודמים, ולאחר שאימצתי אותו יספר סיפור עלינו.
הבית שופץ בכמה פעימות לאורך עשרות שנות קיומו, ובכל פעם כזו, הטלאי ששופץ זכה לריצוף מחודש, מה שגרם לתוצאה המופלאה שהיא בית עם חמישה סוגי פרקט לא קשורים. לאור התגלית הזו קודם כול חיפשתי שטיחים, ומשם התקדמתי. לצערי, לא מקובל לצבוע קירות ולהתקין טפטים פה, לא משנה כמה אנסה לשכנע את בעלי הבית שהשינויים האלו יעלו את ערך הבית. לא נרשמה תזוזה מהכלל שמקובל להעביר את הבית נטול כל סממן עיצובי לשוכרים החדשים. את התעוזה תיעלתי דווקא לשינוי ייעוד של חללים מרכזיים בבית. כך למשל החלטתי שהחלל שמוגדר כסלון יהיה דווקא פינת אוכל כיפית. הבנתי שהמיקום ביחס למטבח שבו אני מבלה שעות ביום הרבה יותר הגיוני לי, וגם מתוך משאלת לב שהשינוי הזה באורחות חיינו גם יעודד אותנו להשקיע יותר זמן בשיח סביב שולחן ופחות זמן בטלוויזיה, שאותה דחקתי לחדרון קטן מאחורי המטבח שהיה מיועד להיות פינת האוכל הקלסטרופובית המקורית. כך כל פעילות קיבלה את המידה הנכונה של הכבוד שמגיעה לה.
הדבקת אריחים והחלפת כל גופי התאורה
על המטבח המיושן והקטן יחסית לזה שהיה לנו בתל־אביב נאלצתי לפצות על ידי תכנון והתקנה של מזווה ענק שנרכש באיקאה. הצבתי אותו מול המטבח בחלל הגדול שנפתח לאחר השינוי במיקומים. כך כל האחסון בתוך המטבח יועד לכלי הגשה והכנה ובחוץ מאוחסן המזון היבש. במהלך יחסית פשוט פתרתי את כל בעיית האחסון, כך שמלבד הנראות של המטבח, אין הרגשה של הרעה קיצונית בתנאים לעומת המטבח החדש שבניתי בארץ.
כמובן שהמגבלות הרבות שחלות על חוזי השכירות כאן לא מנעו ממני למתוח את הגבולות לקצה וביצעתי כמה שינויים שהרימו גבות, אך בדיעבד נראה שכולם מבינים למה התעקשתי עליהם. למשל הדבקת אריחים בשירותי האורחים במקום הרצפה המיושנת. וגם חיפוי מעל האריחים הקיימים במטבח והחלפה של כל גופי התאורה בכאלה שעושים שירות טכני ועיצובי הרבה יותר טוב לחלל, כולל תכנון והזמנת תאורה מאמן פליז הודי. בנוסף, את כל תריסי הרפרפת בעלי הניחוח המשרדי שמרבים "לעטר" כאן כל חלון וחלון, הסרתי ובמקומם התקנתי וילונות שמוסיפים שכבת עיצוב ועומק וגם משרתים פונקציונלית את החלל באופן מיטבי. גם את המנורות וגם את הווילונות נוכל להסיר בבוא היום ולקחת איתנו.
עם חדרי השינה היה לי אתגר, כי מלבד סוויטת ההורים והחדר הגדול שייעדתי לחלל משחקים משותף ופינת עבודה גדולה, החדרים ממש קטנים. וכיוון שבכל רילוקיישן עם ילדים, 99% מהקושי נובעים מהחרדות סביב תגובות הילדים לשינוי הדרסטי בחייהם, היה לי ברור שיהיה לי אתגר עיצובי ולא פחות מזה – שיווקי. חשוב היה לי לייצר לילדיי תחושה שלא נגרמה להם הרעת תנאים, אלא להפך. את שני הגדולים פינקתי באופן פרדוקסלי במיטות גדולות, את ארונות התלייה המוזרים בתוך הנישות שלהם הסבתי לארונות מדפים כך שלא נדרשתי להקצות שטח יקר לארון בחדר, וכך הצלחתי להכניס להם גם שולחנות כתיבה שעליהם הם לכאורה אמורים לעשות שיעורי בית (לא הבאתי בחשבון שכשאתם לומדים שפה חדשה, שיעורי הבית נעשים על אי במטבח ליד אמא או אבא שמתרגמים כל מילה). וגם היה לי חשוב להביא במכולה את כל הפריטים המוכרים שמיד יגרמו להם להרגיש בנוח, כמו השטיחים שלהם, האוספים שלהם וכדומה. עיצובית שמרתי על אותה צבעוניות בדיוק כמו שהייתה להם בחדרים בארץ, כך שיהיה קל לנייד את העיצובים בין היבשות.
המטרה: להתמודד עם "בניית חותכני עוגיות"
לאחר שביצעתי את השינויים הרבים הבנתי עד כמה האימפקט שלהם ביחס להשקעה הוא משמעותי. הבנתי שזה הלפיד שאשא בתקופת שהותנו כאן ושבתים כאלה יהיו הגלגול התורן של העסק שלי. ככל שביקרתי בעוד ועוד בתים של ישראלים שמתגוררים באזור, הופתעתי לגלות שאותם דגמים של בתים חוזרים על עצמם בווריאציות מעט שונות, אך כולן מיושנות ומבאסות. מתברר שבשנות הצמיחה והפריחה האמריקאיות שאחרי מלחמת העולם השנייה הייתה נהוגה כאן שיטת בנייה המכונה כיום "בניית חותכני עוגיות". זו שיטה שאפשרה בנייה סיטונאית בזמנים קצרים ובעלויות נמוכות במטרה ליישב שטחים גדולים ולהתמודד עם השלכות של פיצוץ האוכלוסין. המשמעות המיידית במקרה שלי היא שאם אצליח לפצח עיצובים מוצלחים לחמישה דגמים שונים של בתים הנהוגים כאן, בפרברים של ארצות הברית, כנראה שאצליח לתת מענה לכ־80% מהלקוחות שמתגוררים בהם. האתגר התקבל בהצלחה.
קצת פחות מארבעה חודשים אחרי המעבר, ולאחר שכבר הבית היה מרוהט כמעט לגמרי וזכה לתשבחות רבות אפילו מיושביו הקטנים והביקורתיים, הגיע הזמן להעלות הילוך ולהשלים את המלאכה: הגיע תורה של המכולה.
כיוון שהספקתי לצבור ניסיון בכובע המקצועי שלי עם מכולות, ידעתי שמוטב שלא אסמוך על המכולה עם פריטים שנחוצים לנו ליומיום. לכן בחרתי שלא להכניס אליה פריטי ריהוט למעט המיטה שלנו, שזו התעקשות רגשית נטו, ושידת האיפור שלי. כל שאר הפריטים שהבאנו איתנו הם אוספים, אמנות, ספרים, בגדים ופיצ'יפקס. הדבר דרש ממני בלוחות זמנים מאוד קצרים, להקים מערך לוגיסטי מורכב, במיוחד בהינתן נקודת המוצא שהיא - חוזרים לארץ בסוף ההרפתקה הזו. כך מצאתי את עצמי מכינה רשימת מלאי מדוקדקת של כל מה שיש לנו, עם חלוקה לאגפים: מה נשאר לשוכרים של הבית שלנו בתל־אביב; מה הולך לאחסון; מה הולך למסירה; מה הולך למכירה; ומה הולך למכולה. תוך שבועיים כל הבית התמלא מדבקות צבעוניות, כשכל צבע מייצג את הייעוד של אותו פריט. המדבקה האדומה ייצגה את כל מה שיוצא למסע ימי חזרה אליי, ושאותו זכיתי לפגוש שוב בדיוק ארבעה חודשים לאחר שנפרדתי ממנו.
באותו יום שבו הגיעה המכולה כבר סיימתי לפרוק אותה. הייתה התרגשות רבה להתאחד עם כל הפריטים הקטנים שאמנם לא נחוצים ברמה ההישרדותית, אבל נחוצים לנפש. למשל, אוסף העגורים וינטג' דני מעץ טיק שקיבלו קידום בבית הזה ונתלו על קיר ראשי וגבוה במעבר בין שתי הקומות. זה מיד גרם לי להרגיש בבית.
באופן משונה, לצד הקלה גדולה עם הגעת כל אותם פריטים שליקטנו לאורך השנים, הגיעה תחושת הכבדה חזקה לא פחות. כי עכשיו שהדברים שלי פה, זה אומר שאני באמת באמת פה. עכשיו כשהמטריושקות שלי תופסות את כל המדפים שעמדו כאן ריקים ארבעה חודשים, זה אומר שלא מדובר בטיול ארוך. מעולם לא הבאתי איתי לטיול מטריושקות, גם לא את אוסף העגורים וגם לא את אוסף מראות הווינטג' שלי. ועכשיו כשכולם כאן איתי - זה אומר שגם אני צריכה להיות כאן איתם.
טל מידן היא מעצבת פנים, בישראל הקימה וניהלה את סטודיו דירתי־לי, וכיום מתגוררת באופן זמני בקליפורניה ומתמקדת בהלבשת בתים ועסקים של ישראלים באזור. לינק לאינסטגרם
