בגיל 34 פרץ האדריכל הישראלי־אמריקאי מיכאל ארד לתודעה עם זכייתו בתחרות תכנון האנדרטה שתנציח את אסון התאומים. זה היה ב־2003 ומאז ועד היום, כשותף במשרד הניו יורקי Handel Architects, מעורב ארד במגוון פרויקטים באתרי הנצחה וזיכרון שונים בעולם, כשבהם גם אתר ההנצחה לפיגוע הירי שהתרחש בכנסייה האפריקנית Emanuel African Methodist Episcopal בצ'ארלסטון ב־2015 ואף בפרויקט תכנון רחבת התפילה המשותפת בכותל, שנגנז.
היום (חמישי) מגיע ארד לארץ כאורח של אירועי "בתים מבפנים" ירושלים, וירצה באקדמיה לאמנות בצלאל על שני הפרויקטים שהוביל, הנוגעים להנצחה ולתפקידה של האדריכלות כמעצבת נרטיב של זיכרון במרחב הציבורי (ההרצאה "מקום, זיכרון, וקהילה: אדריכלות בעקבות טראומה" פתוחה לקהל הרחב בהרשמה מראש).
"מתחם גראונד זירו – זו לא שאלה של עיצוב"
הזכייה בתחרות על עיצוב ותכנון אנדרטת אסון התאומים בניו יורק לצד המוזיאון במרכז הסחר הלאומי, הפכה את ארד, בן 54, לשם שגור בכל פה בן־לילה. הצעתו גברה על לא פחות מ־5,000 הצעות שזרמו אל השופטים מכל העולם. המתמודדים התבקשו להתייחס, בין היתר, לתוכנית האב הקיימת של האדריכל דניאל ליבסקינד, ולהעניק פרשנות לאתר עצמו לפי תפיסתם, אך לא בהכרח להציע כיצד האנדרטה הולכת להיראות. "בשלב זה", אומר ארד, "זו לא הייתה שאלה של עיצוב".
8 צפייה בגלריה
הפרויקט, שגבר על יותר מ-5,000 הצעות, הפך אותו לשם שגור
(צילום: Joe Woolhead Courtesy of National September 11 Memorial & Museum)
אל הצעתו של ארד, Reflecting Absence ("השתקפות ההיעדרות"), הצטרף אדריכל הנוף האמריקאי הוותיק פיטר ווקר ומעצבים נוספים שגיבשו יחד את תכנון האנדרטה הלכה למעשה. "בניו יורק בנינו את האנדרטה במקום האירוע, זה משהו שמביא כובד ומשקל אותנטי שקשה להתחבא ממנו. זה המקום, אלה היו המגדלים, אלו הם השמות של אלפי האנשים שנהרגו. זה לא מנסה לסחוט רגש או לגעת בו בכוח. למה שכבר כל כך גדול, ענק וקשה - לא היה צריך להוסיף אלמנטים", מספר ארד. "אתר הנצחה או אתר זיכרון שלא נמצא באותו המקום שבו קרה האירוע מתחבט עם סדרה אחרת של חוקים ומחשבות לגבי כיצד מגיבים למשהו רחוק יותר, אבסטרקטי. זה המקום של האדריכלות עצמה".
האנדרטה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהרחוב הניו יורקי ומאתרי החובה בעת ביקור בעיר, משקפת את טביעת הרגל של המבנים, שהושקעו 10 מטרים מתחת לאדמה ומוקפים בעצים במפלס הרחוב. אל המגדלים הנעדרים זורמים מפלי מים על דופנות גרניט, ועליהן חקוקים שמותיהם של הנספים. התוכנית, פשוטה למראה, אך כזו שייצרה סביבה מרחב ציבורי שעובד ביחד עם העיר, מאפשר לה לחיות לצד הזיכרון כבר יותר מ־20 שנים.
פרספקטיבה של זמן ושימור
התקופה שבה מגיע ארד לארץ טוענת את הרצאתו בירושלים גם בהקשרים מקומיים ורלוונטיים מתמיד. בעוד אנו חווים את המלחמה ואת השלכותיה מרחיקות הלכת על החברה, השיח על הנצחת האירועים ער כבר תקופה. כך למשל התעוררה הביקורת הציבורית כלפי חברת נתיבי ישראל סביב שיפוץ המיגוניות שבהן נרצחו אנשים והעלמת סימני הקרבות העזים וכך למעשה מחיקת מעשי הגבורה המקומיים. הביקורת הזו ושכמותה נוגעות בסוגיות של שימור וסימבוליזם באדריכלות ובשיח על ההנצחה הנכונה.
התגובה המיידית ואולי הטבעית היא לגשת לדבר עצמו – למיגוניות, לבתים שנפגעו, לשבילים ההרוסים. אבל במקרה הזה, מאמין ארד, כמו באירועים רבים אחרים הקשורים בזיכרון ובהנצחה, שאלת המרחק והפרספקטיבה חשובה. "אני יכול להבין שאם לא נשמר דברים שהם כל כך שבירים וארעיים, לא נוכל לשמר אותם בעתיד. האקט של שימור עכשיו הוא לא ממש אקט, כי קשה לבחור שלא לשמר. אבל בעצם אקט השימור אתה כבר נותן כיוון לאקט של הנצחה. והשאלה היא אם שני אלה צריכים להיות יחדיו או לא. כי ברגע שאתה מחבר אותם, קשה מאוד להפריד ביניהם".
8 צפייה בגלריה
הנחת אבן הפינה לאתר ההנצחה לפיגוע הירי בכנסייה האפריקנית בצ'ארלסטון
(צילום: Peter Frank Edwards)
דרך שיחות שערך ארד עם חברי קיבוץ בארי שביקשו לגשש אחר הדרך הנכונה, או ההולמת, להנציח את שאירע להם בשטח הקיבוץ, עולות דעותיו בנושא. "במהלך החודשים האחרונים היו לי כמה שיחות עם אנשים בקיבוץ בארי. הם התחילו להתחבט בשאלת ההנצחה. התשובה שלי הייתה שכשהרגע יגיע, יהיה נכון לגשת לזה, אבל אולי כרגע זה לא הרגע הנכון. הם צריכים מרחק ופרספקטיבה. אני מדבר על סמך מעט הניסיון בארצות־הברית בעבודה על פרויקטים שקשורים להנצחה. למשל, האתר בניו יורק נחנך בציון העשור לאירוע. גם הפרויקט בצ'ארלסטון, אני מקווה שגם אותו נחנוך בציון העשור לפיגוע שהתרחש ב־2015. זה תהליך ארוך מאוד והוא העיקר - שיחות עם אנשים שונים בעלי דעות שונות, שלעתים קרובות מאוד לא מסכימים אחד עם השני לגבי מהו הנרטיב. אני לא יודע אם יש לי כאדריכל זכות להגיד מהו הנרטיב, אני חושב שזה משהו אישי", הוא מסביר.
"חלק גדול מההזדהות שלנו, באה מזה שאנחנו מנציחים וזוכרים במקום ציבורי, עם האנשים סביבנו. לכן להפגנות בארץ יש כל כך הרבה חשיבות. יש כאן הצהרה שהיא גם אישית – זה מי שאני, מה שאני חושב ואלה האנשים שאיתי"
האנדרטה לנרצחי פיגוע הירי בכנסייה האפריקנית בצ'ארלסטון, דרום קרוליינה, היא דוגמה לתהליך רוחבי שאותו מבצעים ארד ושותפיו, אל מול הקהילה המקומית שאיבדה תשעה מחבריה, ובהם הכומר הראשי, קלמנטה פינקני. הפיגוע הרצחני היה פשע שנאה כנגד הקהילה השחורה והותיר משקעים רבים, שאותם הקהילה ביקשה להנציח אך גם לאחות.
למונומנט אדריכלי, כתוצר סופי כשלעצמו, חסרים הכוחות לאחות את המרחב או לזרוע נחמה בקהילה. אך התהליך עצמו, שמגדיר ארד כעבודת צוות, בדיוק כמו במקהלה שבה קולות ותפקידים שונים - הוא לב העניין. "הצענו הצעות שעבדו לפעמים רק בשביל חלק מהקבוצה. לא רצינו להתקדם בצורה של פה אחד, אבל כן ליצור תנועה ולהתקדם בתהליך לכיוון הזה יחד, על אף שאלות עקרוניות של הבנה", הוא משתף בתהליך. "בעצתם, אתה דן ודש ומנסה למצוא את ההבנה שלך. זה לא אומר שיוצאת הבנה אחת מהתהליך הזה, אבל זו יותר מקהלה מאשר סולו".
אתה חושב שבאירוע כזה יש מקום לאדריכל שמגיע מחוץ לקהילה?
"אני חייב לומר שאני מאמין שזה יכול לבוא מבחוץ. גם בצ'ארלסטון ובכלל בארצות־הברית יש שיח של זהויות. אני רואה אלמנטים אוניברסליים של הספד, של אובדן, של התמודדות עם טרגדיה. במקרה הזה, זו כנסייה שחורה שבוחרת במהגר יהודי לבן מניו יורק לעבוד איתם. זו אחריות עצומה והפגנת אמון גדולה ואיני לוקח אותה כמובנת מאליה. כאדריכלים, אנחנו צריכים להבין מה הכי חשוב לחברי הקהילה הזו ולתת לכך מענה, אבל בו־זמנית להביא גם את הקול שלנו. זה בדיוק כמו התהליך של התחרות על אנדרטת התאומים, הרי התחרות הזו לא התחילה בהצעה כיצד היא צריכה להיראות. גם בצ'ארלסטון, מדובר על דיון סביב השאלה כיצד אנו מבינים את טבעה של הסליחה ומה קרה כאן. אז הגיעו מעצבים שונים עם הצעות שונות. הזהות, הדעות וההבנה של האדריכל הם לא הדבר החשוב ביותר".
זיכרון שהוא דיאלוג במרחב הציבורי
אתר האנדרטה שמנציחה את אסון התאומים הפך עם הימים למרחב ציבורי פעיל שמושך, בין היתר, מבקרים מכל העולם. "אתר הנצחה שכביכול מצליח במשימה הוא אתר הנצחה שיעודד את המבקרים בו להתעמק בנרטיב שלהם ויעודד אותם לחלוק את הנרטיב הזה עם אנשים אחרים", אומר ארד, "המצב ההפוך הוא שהאנדרטה תכפה את הזיכרון או את הנרטיב, ותגיד לנוכחים 'זה מה שקרה, זה מה שאתם צריכים להבין וזה מה שאתם צריכים לעשות'. זה לטעמי פשטני מדי, חסר משמעות.
"כשחנכנו את אתר ההנצחה בניו יורק, הקהל בא בפעם הראשונה וזה היה כאילו השחקנים עלו על הבמה. אנחנו תכננו ובנינו את התפאורה אבל בלעדיהם היא חסרת משמעות. נתנו במה לדרמה האנושית הזאת, שמתקפלת פנימה אל תוך מה שיצרנו. הדיאלוג והדרמה נוצרו מעצם זה שיכלו להיות במרחב הזה, זה הצעד הראשון. הצעד השני בא מתוך השיחות, ההיכרויות ומתוך ההנחות של האנשים על האתר".
למעשה, שאלת המרחב הציבורי היא חלק בלתי נפרד מההנצחה, שנועדה לאלו שנותרו וממשיכים בחייהם. "הכוח של ההנצחה במרחב הציבורי הוא חלק מאוד חשוב בזהות שלנו. מה זה אומר להיות ישראלי? זה מיליון ואחד דברים שונים. חלק גדול מההזדהות שלנו, באה מזה שאנחנו מנציחים וזוכרים במקום ציבורי, עם האנשים סביבנו. לכן להפגנות בארץ יש כל כך הרבה חשיבות. יש כאן הצהרה שהיא גם אישית – זה מי שאני, מה שאני חושב ואלה האנשים שאיתי. כשזה קשור לאתרי הנצחה, האלמנט הזה עוד יותר חד, הוא מגיע לנקודות הכי בסיסיות ומהותיות של הישות שלנו".
באיזו נקודה בשיח על הזיכרון, הפעולה האדריכלית מתנתקת והופכת למשהו אוניברסלי?
"אני מקווה שבעולם שלנו יש עדיין ערכים אוניברסליים שאנחנו יכולים לחבור סביבם. אבל אני חושב שבו־זמנית יש גם מחלוקות ודעות שונות לגבי ההבנה שלנו של אותו האירוע. זה לא אומר שאין אמת אוניברסלית, אבל יש פרשנויות, וההבנות שלנו בנויות סביב החוויה. זו לא בהכרח האמת שלי, אבל אני חושב שאתר הנצחה שעונה על הצורך הזה הוא תוצר של תהליך ההתחבטות בהבנה של האירוע, לא לבד, אלא עם אחרים".
לשלב את העבר בחיי היומיום
הריאיון עם ארד מתקיים בעברית, על אף הנושא המורכב שדורש מדי פעם להלך בין הטיפות, או לחפש אחר המילים המדויקות. כאדריכל שחווה את המציאות של אחרי 7 באוקטובר בארצות־הברית ומכיר את המציאות המורכבת גם כישראלי שגדל בירושלים ושירת בצבא, מתאפשרת נקודת מבט קרובה־רחוקה לשאלת החיים לצד הטראומה והזיכרון, במדינה שעוצבה דרך נרטיבים של רדיפה, אובדן, הקרבה ותקווה.
לעתים, אתרי הנצחה נתפסים כמוקדים ממוסגרים של שכחה, אתרים של עלייה לרגל שהם מרחבים סטריליים, שלא לוקחים חלק פעיל בהווה שלנו. "אתר כזה הוא יד ושם", אומר ארד, שמאמין שאתרים כאלו עונים על צורך חשוב בחברה. "כשביקרתי באושוויץ, אחרי שראיתי אותו באלף תמונות וידעתי שאינספור אנשים עברו דרך השער הזה, עדיין יש משהו כל כך חזק באותו רגע שממשיך להדהד ואתה לוקח אותו איתך לשארית חייך. אני לא חושב על זה כל יום, אבל איפשהו בפנים זה חלק מההבנה שלי את עצמי ואת העולם שלי. אז אני לא חושב ששכחה היא חלק מהמשוואה, המטרה שלהם היא לדבר להווה ולעתיד. אתרים כאלו בנויים על שילוב של העבר בחיים וכניסה בדרך מסוימת לחיי היומיום שלנו".
בימים אלו קשה להתחמק מהשיח הפוליטי שרודף את המלחמה, על מה קרה באותו היום ואיך ממשיכים להתמודד מכאן והלאה. ההתגייסות האזרחית האדירה מעוררת הדים עד עכשיו, והמדינה ניצבת בפני אתגרים בינלאומיים לא פשוטים. "זו אחת הסיבות שבגללן אני סבור שמוקדם מדי לדון באתרי ההנצחה של אותו היום. כדי להתמודד עם מה שקרה, אנחנו צריכים למצוא מחסה מהעולם הפוליטי ולמצוא זירה אחרת לדבר על זה. אני לא חושב שלדחות משהו דומה למחיקה של משהו. 7 באוקטובר יהדהד בהיסטוריה שלנו עשרות ומאות שנים וחשוב שנסתכל אחורה ונזכור את היום הזה. זה יהיה בעצב אך גם בתקווה ובגאווה. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לשלב את התחושות השונות האלו".
איך התחושה להגיע לישראל ולדבר על הנושאים האלו בתקופה טעונה כל כך?
"בתחילת המלחמה דיברתי עם אחותי כל יום. עכשיו, עברנו לפעם בשבוע. אני חרד מהמצב, עברו חודשים והמלחמה לא הסתיימה, המצב הזה מפחיד ומטריד. אני בקשר מרחוק, אבל זה לא כמו להגיע לכאן ולחוות אותו מקרוב. אני רואה איך דברים השתנו בזמן קצר כל כך".
כישראלי ויהודי, איך אתה חווה את התגובות בארצות־הברית ובעולם למה שקורה כעת בישראל?
"האירועים שקרו כאן עם תחילת המלחמה היו מאכזבים מאוד למישהו כמוני, שחושב שכולנו חולקים את אותם ערכים. אף פעם לא חשתי אנטישמיות בארצות־הברית וקשה לי לומר שאני חווה אותה עכשיו, אבל אני בהחלט רואה אנטישמיות במוסדות שמעולם לא חשבתי שאראה בהם, באלמנטים של ימין ושמאל כאחד. זה מאכזב, אבל אני לא רואה שום סיבה להרים ידיים ולקבל את זה כמצב תמידי".
