"אני אוהבת שטיחים ומבחינתי הם מתחברים ישירות למושג בית", אומרת האמנית תמר שפר, שמציגה את עבודתה "הגלגול הבא" בתערוכה חדשה במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים שנפתחה בסוף השבוע האחרון (ותוצג עד 1.2.25). "אני לא מחוברת למסורת שהשטיחים מייצגים, אני פשוט אוהבת אותם, ואם הם יפים, הם יכולים להיות מכל תרבות". שפר מגדירה את עצמה כאדם נטול שורשים, והשטיח מתחבר אצלה למושג בית דווקא דרך הפחד מעזיבה בהולה של הבית וחוויית החיים כעקורים שנכפתה על תושבי הצפון והדרום בעשרת החודשים האחרונים. בעבודתה היא הופכת את גלגול השטיח לפעולה טעונה במיוחד, שסוחבת בתוכה לא רק את הבית עצמו אלא גם את האדמה.
14 צפייה בגלריה
עבודה של תמר שפר - הגלגול הבא, ישראל 2023, תערוכה במוזיאון לאמנות האסלאם
(צילום: שי בן אפרים)
את התערוכה החדשה "שטיחים – גלגולו של קסם המזרח" אצרו מתוך האוסף הפרטי והעשיר המונה 72 שטיחים בסגנונות שונים בבעלות המוזיאון. בתערוכה מוצגים 20 שטיחי פלומה פרסיים קלאסיים, כשהעתיק ביניהם בן כ-400 שנים. לצד השטיחים הקלאסיים מוצגים פריטים שמדגימים את הפרשנות היהודית לשטיחי התפילה המוסלמיים ואת האדפטציה הציונית במחלקות הטקסטיל הראשונות בארץ ישראל. יש גם יצירות עכשוויות שממקמות את השטיח כדימוי משמעותי בפרקטיקת הזהויות הפוסט-מודרנית שממשיכות להדהד את ההשפעה שלהן על התרבות המקומית.
בעקבות פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר נגנזה התערוכה המקורית שתוכננה לעלות בקיץ במוזיאון ושנשענה בין היתר על השאלת יצירות ממוזיאונים בעולם. כשהרעיון נגנז עקב קשיים ביורוקרטיים או סירוב מוסדות להשאיל פריטים למוזיאון ישראלי, הפנו האוצרות נעמה ברוש ועידית שרוני זרקור לשטיחים של המוזיאון שהוצגו לראשונה ב-1977. כעת פריטים נבחרים מתוכו מוצגים לקהל הרחב, והם מדגישים את המלאכה העשירה והמפוארת שהשפיעה על העולם מקצה לקצה, כולל על עולם העיצוב, עם פרק ייחודי שהוקדש למלאכת אריגת השטיחים בארץ ולתרומה המשמעותית שהייתה לתעשיית הטקסטיל המקומית.
14 צפייה בגלריה
תערוכת שטיחים - גלגולו של קסם המזרח. מלאכה מפוארת שהשפיעה על העולם מקצה לקצה
(צילום: שי בן אפרים)
14 צפייה בגלריה
שטיח תפילה עם מריה וישו. איספהאן, איראן, המאה ה-19. אוסף המוזיאון לאמנות האסלאם
(צילום: שי בן אפרים)
14 צפייה בגלריה
שטיח צמר בדגם מדליון, אושק, טורקיה, המאה ה-16. אוסף המוזיאון לאמנות האסלאם
(צילום: שי בן אפרים)
פרס ושוודיה בסלון הים-תיכוני
אבל לפני שניגע בהיסטוריה ובזווית המוזיאלית, חשוב לתת את הדעת לעובדה שהשטיחים – בניגוד לאמנויות רבות אחרות – לא נשארו רק במוזיאונים, במוסדות חשובים או בבתי תפילה. הם נכנסו כמעט לכל בית בעולם, בצורה כזו או אחרת. השטיחים הפרסיים והאפגנים מוכרים בכל בית בישראל גם היום, ולעתים אף מכתיבים את הטון בכל מה שקשור לעיצוב הבית. הגוונים האדומים, העמוקים, הגיאומטריה והדגמים הם חלק בלתי נפרד מהעיצוב, בין אם מדובר בסגנן אקלקטי, כפרי ואפילו מודרני. אפילו ברשת איקאה עושים טייק-אוף על שטיח פלומה מזרחי בגרסה של סיבים קצרים בהדפס בסגנון דהוי של שני גוונים, שיתאים לסלון המערבי או הים-תיכוני. העיצוב הנורדי, שהפך לסגנון מוביל בעיצוב הבית בארץ, לוקח את שטיח המדליון המזרחי הקלאסי לעבר הגוונים האפורים והתכולים, מנותקים משורשיהם אך מהדהדים אותם. ההדפס אמנם נוכח, בצורה כזו או אחרת, אך המלאכה עצמה נזנחה והפכה מתועשת במסגרת ייצור המוני. הפרחים, הגיאומטריה והקישוטיות מוגדרת כאוריינטלית אך הצבעוניות מותאמת להלך הרוח הישראלי העכשווי. שטיחים כאלו, בגדלים סטנדרטיים, נעים בין כמה מאות שקלים ועד 3,000 שקל אם מדובר בעבודת יד, אך לא כזו שבהכרח נעשתה באזורי "חגורת השטיח".
את ההוד, הרכות והמורכבות שבשטיחים המקוריים קשה לשחזר. בין אם מדובר בשטיח שעבר דורות במשפחה, או כזה שהוזמן באופן אישי בעבודת יד מסורתית. אפשר להשיג אותם בהזמנה אישית מספקים או חנויות שמתמחות בחיפוש וייבוא. במקרה כזה, המחירים יתחילו סביב 3,500 שקל לשטיח וצפונה, כששטיחי פלומה, קילים או כאלו שנארגו ממשי בעבודת יד יכולים להגיע גם ל-15,000 שקל ויותר. ביקור באחת מהמדינות המייצרות שטיחי פלומה ואחרים כמלאכה שעדיין נחשבת יוקרתית, יגלה שהמחירים שם נמוכים בהרבה ומומלץ גם לשקול לייבא שטיח באופן אישי, מגולגל במזוודה.
14 צפייה בגלריה
האמן ההולנדי Ruben van Megen יוצר שולחנות במראה שטיחים מסורתיים
(צילום: Ilco Kemmere)
מהמזרח אל המערב דרך ציירי הרנסנס
קשה לדמיין את עולם עיצוב הפנים ללא השטיחים. הם מעטרים בתים וחללים ציבוריים ומסחריים בכל סגנון ובכל תרבות. הם לובשים ופושטים צורות, דוגמאות, צבעים וטכניקות, אך תמיד נוכחים במינון כזה או אחר.
"לכל השטיחים יש מאפיין אחד – כולם שטיחים שעשויים קשרים, שטיחי פלומה דמויי פרווה. הם באים לחקות את הפרוות ששעליהן ישבו במזרח על הרצפה ושימשו גם לתפילה. החוקרים מכנים את האזורים שבהם נארגו השטיחים 'חגורת השטיח' – אזור שנפרס מצפון אפריקה ועד צפון הודו, דרך המזרח התיכון ומערב אסיה ומרכזה", מספרת ברוש.
דגמי השטיחים בתערוכה, שנארגו מהמאה ה-16 והלאה, נעשו על פי מתווה, כשהעדות לכך היא שולי השטיחים, הסיומת שמחברת ומייצרת מסגרת אחידה ומהודקת. פלומת השטיח נוצרת באמצעות קשירת חוטי צמר בקשר גורדוס (קשר טורקי) או סנה (קשר פרסי) סביב שני חוטי שתי מאונכים. השטיחים מציגים שני אזורי עיטור עיקריים: השדה המרכזי והמסגרת המקיפה אותו שמתחלקת לשלוש רצועות – אחת מרכזית ורחבה ומשני צידיה רצועה צרה יותר. המוטיבים הדומיננטיים הם פרחים ואלמנטים גיאומטריים, ויש מקרים שבהם הדימויים משולבים אלה באלה. בשטיחים הפרסיים אפשר למצוא עיטורי חיות ודמויות, בעוד שבשטיחים הטורקיים מוטיבים כאלה נדירים יותר. דגמי השטיחים משקפים את האזור ואת התקופה שבהם נוצרו, אך במאה ה-18 החלו לשלב דגמים שמציגים השפעות אירופיות ומזרחיות.
"השטיחים עם הדגמים הגיאומטריים נחשבו לפשוטים יותר לאריגה. רק במאה ה-16, עם הקמת האימפריות העשירות של השלטון המוסלמי, התחילו לארוג שטיחים בחצר השליטים וזה היה שינוי גדול", מוסיפה ברוש. "שם קבע אמן את הדגם, והיו מתווים שלפיהם ישבו נערות בחצר בתי המלאכה של חצר המלוכה וארגו דוגמאות מורכבות שקבע אמן החצר. הפרסים היו הראשונים שהתחילו לארוג אותם בצורה הזאת, עם צורות פרחוניות ומורכבות, מתחילת המאה ה-17. השטיחים הגיעו לאירופה דרך ונציה, שם נחשבו לחפץ מותרות, למרות השינוי מהשימוש המקורי – ישיבה חמימה".
בניגוד למזרח, שם השתמשו בשטיחים לישיבה על הקרקע ולתפילה, במערב שימשו השטיחים כאלמנט קישוט שנתלה על הקיר, עיטר מזבחות, כיסה שולחנות וקיבל ביטוי נרחב בציורים של מיטב אמני הרנסנס והבארוק. "אנחנו לומדים על השטיחים האלה דרך הציירים עצמם ומכנים אותם 'שטיחי הולביין' או 'לוטו', על שם הצייר האיטלקי לורנצו לוטו", מוסיפה האוצרת.
14 צפייה בגלריה
שטיח צמר בדגם אגרטלי פרחים. אלבוחרה, ספרד. 1800 בקירוב. אוסף המוזיאון לאמנות האסלאם
(צילום: שי בן אפרים)
14 צפייה בגלריה
שטיח פרסי היה נכס יקר ערך שאנשים החזיקו בו בארץ אז והיום. התערוכה
(צילום: שי בן אפרים)
הרצל במרפסת ופורטרט של חיים ויצמן בעיראק
לצד מיצגי הווידיאו ועבודות האריגה נבחרו כמה תמונות סטילס שמשלימות את הפערים בסיפור הציוני שנטווה סביב מלאכת האריגה והקשר העמוק לארץ ישראל ולתנועה הציונית. בתמונה אחת כזו, שהושאלה ממוזיאון יהדות עדן בתל-אביב, נראה זוג יהודי בעיראק, עומד בסוכה, כשמאחוריו מציץ שטיח עם פורטרט של הנשיא חיים ויצמן. התמונה הזאת, תגלית שהתעכבה עליה שרוני במהלך ההכנות לתערוכה, מספקת הצצה לתקופה קצרה אך מרתקת לקשרים העמוקים שבין הציונות ובין הקהילות היהודיות בארצות ערב. "המנהיגים של הציונות נחשבו למושא הערצה בקרב הקהילות היהודיות", אומרת שרוני. "כשהגיע אליהם מנהיג ציוני, הוא הגיע מארץ ישראל והביא איתו את התחושה שלשם כולם משתוקקים לעלות. עצם ההצגה של הפורטרט כחלק מקישוטי הסוכה גם עוזר לנו לתארך את התמונה עצמה. הייתה תקופה מצומצמת מאוד שהציונות הייתה מותרת בשנות ה-30, כשבשנות ה-40 הציונות כבר מוּצאת מחוץ לחוק ונהיית מחתרתית. השטיח מבטא את הקשר בין ישראל לארצות האסלאם. במובן הזה אנחנו רואים את השטיחים בטכניקה הזאת, שהגיעו מהמזרח, עברו אדפטציה בארץ ישראל, שהחזירה אותם לארצות האסלאם, עם מוטיבים משלהם", מסבירה שרוני.
14 צפייה בגלריה
שטיח קיר עם דיוקן הרצל, 1920 בקירוב. אוסף בית מורשת יהודי עדן, באדיבות דני גולדשמיד.
( צילום: שי בן אפרים)
ההסתייגות מהסגנון המזרחי תחת הבאוהאוס הציוני
"בתקופה הראשונה של בצלאל, מ-1906, תחת ניהולו של בוריס שץ, נמצאת המחשבה על כך ששטיחי הקשרים הם מוצר שכדאי להשקיע בו", מציינת יובל עציוני, מרצה בכירה במחלקה לטקסטיל בשנקר. "בעבודה הידנית של נשים ונערות מהיישוב היהודי בירושלים היו עושר, צבעוניות וקומפוזיציה מזרחית מסורתית. אך בדגמים עצמם, שעיצבו הגברים שלמדו במוסד, שולבו גם אלמנטים מערביים יותר של אר-נובו וכיתוב בעברית".
עדות לכך אפשר לראות גם בשטיחי בצלאל שמציגה שרוני, כשהשער והעמודים המוכרים של המחראב (גומחת התפילה המוסלמית, ק"ד) נוכחים, אך את המנורה התלויה שמקושרת למוחמד, מחליפה המנורה היהודית, לצד כיתוב בעברית שמתאר את הגומחה כשער לצד אלמנטים טבעיים ומסולסלים.
"לעומת זאת", מוסיפה עציוני, "בתקופת 'בצלאל החדש', החל בשנות ה-40, כשנפתחה מחלקת האריגה בניהולה של יוליה קיינר, אורגת מומחית שהגיעה מגרמניה, רואים התרחקות והסתייגות מסגנון השטיחים המזרחיים לעבר צורות גיאומטריות, פסים ומשבצות והתפתחות לכיוון שטיחי קילים באריגה שטוחה או שטיחים שבהם הקשרים נהפכים לטקסטורה, למבנה, בצבעוניות מקומית מדברית או בשחור-לבן. המדליונים והאורנמנטיקה נעלמים לחלוטין. בהקשר לתפיסה המודרניסטית הזאת נתפס בצלאל החדש כבאוהאוס ציוני".
"הנושא האידיאולוגי הציוני, יחד עם מוטיבים ארכיאולוגיים בעיצוב, נוכח לפחות עד שנות ה-80 במוסדות שהובילו את התרבות המקומית, כמו בצלאל ומשכית. אלה המוסדות שהכשירו אמנים ומעצבים, ושם רואים את הקשר שבין המודרניזם החדש והמופשט לציונות ובין ההמשכיות באמצעות הוכחות מארכיאולוגיה קדומה בישראל. אבל הנטייה בבצלאל החדש היא דווקא להתרחק מהעיצוב המזרחי. ובכל זאת, שטיח בסגנון פרסי או מזרחי היה נכס תרבות יקר ערך שאנשים החזיקו בו בארץ אז ועדיין מחזיקים כיום. זאת אומרת שלעתים באקדמיה קורה דבר אחד ובשטח קורה משהו אחר", מסבירה עציוני.
בין סנטרל פארק לאפגניסטן
המוטיב החוזר כדגם באריגת השטיחים הפרסיים הקלאסיים נסוב סביב גנים פורחים ובריכות ומקושר לגן העדן האבוד. במקטע אחד שיוצג בתערוכה מתוך עבודתו של עידו מיכאלי מוצגת פינה של הסנטרל פארק בשטיח ארוג. מיכאלי, אמן ממוצא עיראקי שחי בארצות-הברית, יצר סדרת שטיחים שלוקחת את לב מנהטן והגריד המוכר שהוא מגדיר כ"טבור העולם" לייצור מסורתי בטכניקת הקשרים מאפגניסטן, שמאפיינת את שטיחי הפלומה. הגן העירוני מעשה ידי אדם מול הגן השמיימי האבוד שמתואר בשטיחים הפרסיים.
אחת מהעבודות הנוספות בתערוכה, שאינה ארוגה, היא של האמנית פאטמה אבו רומי ושמה "ונוס 3". במקרה הזה, ובדומה לאופן שבו השטיח הפרסי נהפך לדימוי בפני עצמו, השטיח משמש כתפאורה מהודרת במיוחד שמגלמת את מצוקתו הבריאותית של אביה. בציור שמן על בד עם מוטיבים מוכרים של פרחים, קישוטים ומלאכים בצבעים עשירים האופייניים לאותם שטיחים קלאסיים, מתנוססת דמותו של אביה בלבוש מוסלמי מסורתי.
14 צפייה בגלריה
עבודה של פאטמה אבו רומי. ונוס, ישראל 2017. שמן על בד - השטיח משמש כתפאורה לאביה של היוצרת
(צילום: יגאל בורדו)
השטיח המעופף והחיבור של ישראל הצעירה לטקסטיל
בחלקה השלישי והאחרון של התערוכה מתעורר הממד המיסטי דרך השטיח המעופף וההשראה מסיפורי אלף לילה ולילה שהקסימו את המערב, אף על פי שהמוטיב של השטיח המעופף עצמו מעולם לא הופיע בסיפורים המקוריים. חלק זה, באוצרות גלית גוטפריד, עוקב אחר הביטויים בתרבות הפופולרית – החל בסרטים המוקדמים, דרך אלאדין של דיסני ועד לביטויים בחוברות קומיקס, כשהשטיח הפרסי עובר האנשה.
"היום יש חלוקה ברורה מאוד בפרויקטים שרואים במגמת עיצוב טקסטיל בשנקר", אומרת עציוני (כיום תוכנית הלימודים האקדמית המלאה והיחידה בארץ בלימודי טקסטיל נמצאת בשנקר, ק"ד). "יש פרויקטים שעוסקים בזהויות ספציפיות מול פרויקטים שעוסקים בייצור ובטכנולוגיה. דווקא בתיאוריות אקדמיות של קיימות, יש הפניה של הסטודנטים למקורות הזהות הן כדי להכיר ולהעריך את הדגם המסורתי והן כדי ללמוד מפרקטיקות ייצור ידניות שתורמות לקידום נושא הקיימוּת בעיצוב טקסטיל".
14 צפייה בגלריה
השטיח המעופף - איור של נחום גוטמן מספר אגדות המלך שלמה מאת ח"נ ביאליק, הוצאת דביר 1973
(צילום: שי בן אפרים)
עציוני מתארת את האופן שבו אימצו את מלאכת האריגה בבתי הספר "תורה ומלאכה" ו"בצלאל" שקם אחריו, וכיצד השקיעה מדינת ישראל הצעירה בענף הטקסטיל כמקור ראשי להכנסת מטבע זר לארץ, דרך ייצוא המוצרים. מפעלי הטקסטיל מוקמו בעיירות הפיתוח, כמו כיתן בדימונה ופולגת בקריית-גת, ומטרתם הייתה גם לספק תעסוקה יציבה לעולים שאכלסו את הערים החדשות.
המגמה התהפכה בתהליך הדרגתי מאז שנות ה-90, עם הסכמי הסחר הגלובליים שהתגבשו ופירקו את שרשרת הייצור שעברה למדינות זולות יותר, שבהן גם הפיקוח על תנאי העבודה והייצור פחותים. בצעד זה, ענף הטקסטיל שהעסיק לעתים גם עד 40% מתושבי עיר מסוימת, נפגע אנושות.
"רק בשנים האחרונות חווינו קורונה, סגרים ומלחמה. המודלים של הייצור ואופן הצריכה של העיצוב משתנים, וטוב שכך, למרות שזה לא קל. אני חושבת שההצגה של השטיחים בתערוכה הם חלק מגל חשוב של הכרה בתרבות של טקסטיל, וגם כחלק מפרקטיקת הזהויות", אומרת עציוני. "אולי בעקבות ההכרה ההיסטורית וההכלה הזאת נוצר דיבור על שטיחים בהקשר מזרחי, מוסלמי, ודרכם אפשר לקדם שינוי גישה כלפי הזהויות בישראל והבנה שלה כחברה מורכבת. אפשר לחשוב על זה כעל ציפור מיתולוגית, בדומה ליונה ששלח נוח לחפש אחר אדמה לעגון בה, שבודקת את גובה הלהבות בחברה. אני מאמינה שבעתיד הלא רחוק יהיו תערוכות נוספות כאלה".
