בהרחבה במושב בעמק יזרעאל, מול נוף העמק והכרמל, גרה האדריכלית נעמה דגן עם בן זוגה ושני ילדיה. שם תכננה, בנתה ועיצבה עבורם בית דו־מפלסי בן 160 מ"ר, שמאופיין במבנה פיסולי מעניין מבחוץ - ובשקט נעים ואסתטי מבפנים. "בתכנון הבית עמדו לנגד עיניי שתי מטרות", מסבירה דגן. "הראשונה, תכנון קומפקטי עם ניצול מיטבי של השטח. ככה יכולתי לנצל את התקציב היטב ולהשקיע אותו פחות בגודל הבית ויותר בחומרי גמר טבעיים ואיכותיים. בנוסף, בית במידות צנועות הוא חסכוני ובר קיימא יותר מבחינת תחזוקה, עלויות שוטפות ואנרגיה שמנוצלת לחימום ולקירור. המטרה השנייה שהגדרתי הייתה אסתטיקה אדריכלית. למרות שהבית לא גדול רציתי למצוא דרך לייצר בו חללים מעניינים, פינות ישיבה אינטימיות וחוויה אדריכלית של אור ויופי לצד ובתוך החללים הפונקציונליים המוכרים".
מבחוץ מאופיין הבית בבליטה אלכסונית בגג וגרם מדרגות שכאילו נחצב בתוכו. הוא עשוי בטון בגמר וואשפוץ – טיח מינרלי שהיה בשימוש בארץ בעשורים הראשונים של המאה ה־20 – שמשווה לו מראה טבעי, שנטמע ומשתלב בקרקע ובנוף. הוא בוצע על ידי הקבלן מונדר סראחנה. הצללות אינטגרליות למבנה אפשרו לדגן לוותר על התקנה של פרגולות חיצוניות. "פיסלתי את המבנה בחופשיות תוך התאמה לאתר ולצורכי המשפחה", היא אומרת. "ההשפעות שלי היו אדריכלות ים־תיכונית המותאמת לנוף ולאקלים המקומי, וכן הדרך שבה האור נכנס לחלל הפנים של הבית".
3 אגפים, חצר פנימית ומדרגות חיצוניות
המבנה מורכב משלושה חלקים. הגבוה מביניהם, עם תקרת בטון אלכסונית שמגיעה בשיאה לגובה של כחמישה מטרים, הוא זה של החלל המשותף וכולל את מבואת הכניסה, הסלון והמטבח. החלק השני, המרכזי והמלבני, מכיל ממ"ד, חדר שינה וחדר רחצה לילדים. החלק השלישי כולל משרד עם כניסה נפרדת ויחידת הורים עם חדר רחצה, ויש בו גם יציאה לחצר חצי פנימית שנתחמה על ידי קירות משלושה כיוונים ונשארה פתוחה רק מערבה, אל הנוף.
בין חלקי הבית השונים מקשרים אלמנטים אדריכליים: חלון אלכסוני מוארך מקשר בין תקרת הסלון לתקרת החדרים, מתחבר עם דלת הכניסה ומכניס אור לאזור המסדרון. כמו כל החלונות, הוא נקנה ב"כוכב אלומיניום". פינת הישיבה והחצר החצי פנימית מקשרות בין אזור חדרי הילדים ובין אזור ההורים. מדרגות חוץ מחברות בין שתי חזיתות החדרים ומובילות למרפסת חיצונית הפונה אל הנוף.
אל הכניסה לבית מגיעים דרך שביל בטון שנמצא בחזית המזרחית ומוביל למבואת כניסה חיצונית מקורה, שבתוכה נקבע גם ספסל בטון מול חלון המשקיף החוצה. דלת מאלומיניום וזכוכית נפתחת אל הבית, ואחרי שעוברים בה נמצאים בדיוק מול המסדרון שכאילו מזמין להמשיך את הטיול בחוץ ולהפוך אותו לטיול גם בפנים, ובקצהו נראה שוב החוץ דרך דלת המשרד השקופה. המסדרון מואר על ידי חלונות שנמצאים גבוה במעלה הקיר, ודגן מעידה שבשעות היום הבית מואר כולו בתאורה טבעית בלבד.
"בדרך כלל מסדרון הוא אזור שירות, אבל בבית הזה הוא קיבל חשיבות מרכזית כמוביל את התנועה בבית וגם כמקום שאפשר לשבת ולשהות בו והוא נעים ועוטף", מספרת דגן. "תכננתי והצבתי בו פריט נגרות עשוי עץ ליבנה בגובה של חמישה מטרים עם ספסל וספרייה שמגיעה עד לחלונות העליונים המשופעים שפונים לחזית הקדמית". הספסל מואר דרך החלונות העליונים, לצד אור נוסף שנכנס מדלתות האלומיניום השקופות שמשני צידי המסדרון – דלת הכניסה לבית ודלת הכניסה למשרד.
פריט הנגרות – שכמו כל פרטי הנגרות בבית תוכנן על ידי דגן ובוצע על ידי נגריית "טבת הנגריה" – עוטף גם את הקיר בסלון, שם הוא משמש לאחסון ותצוגה, ופאה נוספת שלו משמשת כארון מעילים במבואה. הרהיט מתפקד כאלמנט מקשר בין חלקי הבית שהשימוש בליבנה חוזר בכל פרטי הנגרות בו ויוצר המשכיות ויזואלית וחומרית.
מימין לכניסה נמצא החלל הציבורי שבו הסלון והמטבח וביניהם חלון הזזה גדול הפונה מערבה. החלון עשוי פרופיל אלומיניום עם הפרדות מינימליות שנועדו, לדברי דגן, להשאיר את הנוף נקי ונוכח במרחב הבית. הרצפה כאן עשויה בטון מוחלק והתקרה הגבוהה יוצרת תחושה אוורירית, ולדברי האדריכלית גם מסייעת לקירור החלל בצורה טבעית בחודשי הקיץ.
למטבח צורת ר' עם ארונות גבוהים ונמוכים מליבנה במראה מינימליסטי ומשטח עבודה מאבן קיסר בצבע לבן שבור. פינת האוכל ניצבת בסמוך, כחלק מהמטבח, וכוללת שולחן וכיסאות מעץ אלון מלא שמעליהם תלוי גוף תאורה של חברת ארטק שנקנה בהביטאט, והוא רפליקה של גוף תאורה שעיצב האדריכל אלוור אלטו בשנות ה־50.
ממול נמצא הסלון שעוצב גם הוא בסגנון מינימליסטי, בשילוב של עץ בהיר ומעט אפור ושחור. המטרה היא להבליט את הנוף הנשקף מהחלונות. מעל לספה באפור בהיר, שטיח בז' ושולחן קפה שחור תלוי גוף תאורה שגם הוא רפליקה של עיצוב של אלוור אלטו ולצידו ליטוגרפיה של האמן אורי רייזמן בשם "נוף בוורוד". כלי הקרמיקה שעל המדפים כאן ובמטבח נוצרו על ידי אמו של בעל הבית.
כשחוזרים למסדרון וממשיכים בו, עוברים מצד שמאל את הכניסה לאגף שבו חדרי הילדים והאמבטיה שלהם, יורדים בכמה מדרגות למפלס נמוך קצת יותר ומגיעים להתרחבות של המסדרון ולפינה קטנה שבה ניצב ספסל עץ כהה שבנה אביו של בעל הבית. מכאן יוצאים לחצר הפנימית. "החצר הזאת היא חלק אינטגרלי של הבית", אומרת דגן, "היא מספקת מקום ישיבה משפחתי קטן, מוגן על ידי קירות ועם זאת פתוח לנוף ולשמיים".
בהמשך נמצאים המשרד הביתי המצויד בשולחן רחב ויחידות אחסון מעץ ליבנה ונהנה כאמור מכניסה נפרדת עם דלת אלומיניום וזכוכית משלו. צמודה אליו יחידת ההורים שפונה לדרום ולמערב ולכן תוכננה עם חלונות צרים וארוכים שנועדו מצד אחד לסנן את האור והחום, ומצד שני לשמר את המבט לצמחייה. כאן מתחלפת רצפת הבטון בפרקט אלון מוברש, והרהיטים גם הם עשויים עץ ליצירת אווירה טבעית וחמימה. על הקירות ציור בצבעי מים של האמנית מיליה לאופר, שנקנה בשוק הפשפשים בחיפה, לצד תמונות משפחתיות שמוסיפות נגיעה אישית למרחב המינימליסטי.
