בעולם שחלקים גדולים ממנו מתקיימים על גבי מסכים, אנימציה הפכה לחלק טבעי מהאמצעים הוויזואליים שקיימים סביבנו. היא מלווה אותנו מילדות ומייצרת לנו סמלים, מנגינות וגיבורי תרבות שנזכור עשורים קדימה - בסדרות ובסרטים שנדע לשנן גם מתוך שינה. גם כשאנחנו מתבגרים, אנחנו ממשיכים להיות מוקפים באנימציה בכל מקום: בסרטים ובסדרות, בפרסומות, באפליקציות ובממשקים דיגיטליים. אבל יצא לכם פעם לחשוב מי יוצר את כל האנימציות האלה, ומה עומד מאחוריהן? ואיך בכלל מעצבים מסר ויזואלי? כדי להבין טוב יותר, ראיינו את עמית ראסל גיצלטר, הבעלים של סטודיו The Hive, מהגופים המובילים ליצירת אנימציה בישראל כיום. כמה מוביל, אתם שואלים? עד האוסקר הם הגיעו.
עד 31 באוגוסט גם תוכלו להתרשם מהפעילות שלהם גם בגלריה "פוסט" ברמת השרון, בתערוכה מיוחדת שמסכמת חלק מעשייתם (אוצר: יובל סער). בתוך מרחב הגלריה מוקרנים הסרטים והסדרות שעליהם עמל הסטודיו, ובגלריית החוצות הסמוכה מוצגות הצצות לאחורי הקלעים של תהליכי העבודה על האנימציה. יחד נוצרת תמונה שלמה יותר, שמראה חלקים מתהליך היצירה המרתק, לצד התוצר הסופי.
אין ספק שמשהו טוב קורה לעיצוב אנימציה כחול-לבן. אחד הסרטים שהפיקו בסטודיו The Hive בשנים האחרונות, "מכתב לחזיר" (2022, במאית: טל קנטור), הוא סרט האנימציה הראשון אי פעם שזכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר. הוא נכנס גם לרשימה המקוצרת של תחרות פרסי סזאר הצרפתיים, זכה בפרסים בפסטיבל ירושלים, אוטווה, זאגרב ועוד, והוקרן ביותר מ-100 פסטיבלים ברחבי העולם. סרט אחר שהיו אחראים להפקתו, "מגלשה שחורה" (2021, במאי: אורי לוטן), נכנס בהישג חסר תקדים לרשימה המקוצרת של המועמדים לאוסקר, כיכב אף הוא ברשימה של פרסי אופיר, זכה בפסטיבל חיפה ובפרסי האנימציה הבריטיים, ובפסטיבלים נוספים בחו"ל.
אך מעבר להישגים הקולנועיים המרשימים האלה, הסטודיו משתתף קבוע בפסטיבל אנסי - מהפסטיבלים הגדולים והמובילים לאנימציה בעולם, והפקות נוספות שלו כוללות את סדרת האנימציה "משפחת פנסטה" שהוקרנה בכאן 11 ובדיגיטל של התאגיד, סדרת הילדים "מגלים צלילים עם לולי", סדרה קנדית-אמריקאית שמשודרת בימים אלו בטלוויזיה הקנדית, בשם Summer Memories, ואפילו את שיר הפתיחה והאנימציות בעונות הראשונות של "פרפר נחמד" המחודשת.
הכל אפשרי באנימציה
כשגיצלטר נשאל מה גורם לנו לאהוב אנימציה, הוא מחייך מאוזן לאוזן. הוא מנסה לגייס את המילים, ובסוף מתרצה: "קשה לי להיות מתוחכם בדבר הזה. התשובה קצת קיטשית. אני אוהב אנימציה כי זה גורם לי להרגיש שאני יכול להיות 'שם'. זה קצת כמו הצגה, רק שבאנימציה ממש הכל אפשרי. אנימציה לוקחת אותך לעולמות קסומים, או לריאליזם של מה שקורה בחדר ליד. וזה נותן לי את ההרגשה שאני יכול לספר כל סיפור שהייתי רוצה. אפשר לייצר משהו לא ברור בלי דיבור כדי להביע את הרגשות שלך, ואפשר לעשות דבר מסחרי כמו פיקסאר, עם אנימציה שתעביר רגש ותספר על ההליכה לאיבוד של אחת מהדמויות. אחד הציטוטים האהובים עלי הוא של ווילי וונקה מ'צ'רלי בממלכת השוקולד': pure imagination – דמיון טהור. ו'הטהור של הטהור' זו אנימציה. דמיון נמצא בכל מקום. מה שאתה יכול לדמיין – יכול לקרות באנימציה".
וגיצלטר גדל בין ישראל לבריטניה. לאחר ששירת בצה"ל, הוא חזר לאנגליה ללמוד אנימציה באוניברסיטת ווסטמינסטר בלונדון. עם תום הלימודים הוא עבד כשכיר וכפרילנסר במשרדי פרסום ובהפקות קולנוע. כמעט עשור הוא גר בלונדון ויצר הפקות קולנוע, אנימציה, פרסומות וסרטים מכל הסוגים. לארץ הוא חזר בעקבות סרט שביים, שזכה למימון מהפסטיבל היהודי בלונדון, וצולם בירושלים. מאז הוא פה. האהבה והרצון לחיות בארץ אחרי שנים ארוכות בחו"ל השאירו אותו פה. ברמה המקצועית, הוא נשאב לעולם הפרסומי.
"אנימציה לוקחת אותך לעולמות קסומים, או לריאליזם של מה שקורה בחדר ליד. וזה נותן לי את ההרגשה שאני יכול לספר כל סיפור שהייתי רוצה. אפשר לייצר משהו לא ברור בלי דיבור כדי להביע את הרגשות שלך"
ב-2010 גיצלטר הקים את הסטודיו וכיום הוא מונה שלושה סניפים: בתל אביב, בירושלים ובשדרות. הם מייצרים הפקות כחול-לבן לצד קו-פרודוקציות (הפקות משותפות לשתי מדינות - ד"מ) עם שותפים מרחבי העולם. נוסף על לארסנל העובדים הקבועים, מעסיק הסטודיו יותר מ-40 פרילנסרים קבועים. בשלוש השנים האחרונות הם עבדו גם על פרויקט מסחרי גדול של סדרת טלוויזיה, קו-פרודוקציה בין קנדה וישראל הכולל כ-60 עובדים.
"הקהילה בישראל - אחת היצירתיות שיש"
"אני גורם לדברים לקרות. אנשים באים אלי להגשים את החלומות שלהם, ואני חלק מהחלום הזה", אומר גיצלטר, "משהו ממני נשאר בכל פרויקט. הקהילה בישראל מדהימה, היא אחת מהיצירתיות והטובות ביותר שאני מכיר. אבל אנחנו נלחמים כל הזמן עם העלות היומיומית שלנו, עם ההישרדות שלנו, במקום גם לתת את הזמן להשקיע ביצירה עצמה. תעשיית האנימציה בארץ היא מורכבת: אין מספיק מימון ואנחנו כל הזמן נלחמים במוסדות ובגופים, דרך איגוד מקצועות האנימציה ועמותת אנימיישן ישראל. אם אנחנו משווים את זה לצרפת, לקנדה או למדינות אחרות שתומכות ביוצרים שלהן - ישראל בתחתית הרשימה. זה משהו שאנחנו כל הזמן מנסים לשנות".
אם כבר מדברים על כסף, לצד הפקה ופיתוח של סרטים וסדרות, הם לא מקפחים גם את הסקטור העסקי. The Hive עשו אנימציה בין היתר לאפליקציית GETT, Warner Bros, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, נסקפה טייסטרס צ'ויס, מאזדה, לשכת הפרסום הממשלתית, מוזיאון ישראל, Fiverr העולמית ועוד. "חשוב להבין: כדי להיות אנימטור, להיות מסחרי זה לא מילה גסה. אנחנו תמיד מנסים למצוא את האיזון בין הפקה מסחרית – הלחם והחמאה שלנו, ובמקביל לפתח את התוכן שלנו ושל היוצרים שפונים אלינו. בנוסף, אנחנו לוקחים שמות שמוכרים אולי מהעולם האמנותי או העיצובי, ומבקשים מהם להכניס את האמירה שלהם לפרויקט מסחרי, לנסות לייצר שפה ויזואלית חדשה. אנחנו עושים את המעבר הזה של לקחת מהאמנות ומהעיצוב ולשלב את זה לתוך העולם היותר מסחרי כדי שהאמנים האלה לא ייעלמו. לדוגמה, בסרט 'מגלשה שחורה', אורי לוטן הבמאי חיפש אמנים-מעצבים והכניס אותם לעולם האנימציה. וזה לא שהוא עצמו לא יודע לעצב, להפך. ככה למשל המעצבת שיר פקמן, אחת האמניות הכי וואו שיש, שלצערי כבר עזבה את הארץ כי היא כל כך טובה, שעושה ציורים מטורפים שהיא מאיירת ואז ממדלת לתלת-ממד – הייתה אחת המעצבות הראשיות על הפרויקט הזה".
עוד הוא מוסיף כי "כולנו, כשסיימנו לימודים בבצלאל או מקום אחר, רצינו לספר את הסיפור 'שלנו'. אבל אנחנו רוצים לספר סיפור שמתחבר לכולם. אני רוצה לספר סיפור שיהיה יותר מסחרי, ושאנשים מכל גווני האוכלוסייה בארץ ובעולם יבינו אותו ויקבלו אותו. מסחריות זה משהו שמאוד חשוב לי. 'מגלשה שחורה' הגיע עד לאחרונים בתחרות האוסקר, והוא ישראלי לחלוטין! אין שם שום דבר בינלאומי. אבל הנה, אנשים בחו"ל התחברו אליו לא פחות, וזה בגלל הסיפור האישי שיש בו, שיודע לתקשר. כלומר, תמיד אפשר למצוא את הדבר שיכול לחבר אותנו לחו"ל – ולמכור".
מה כולל תהליך ההפקה של אנימציה?
"יש כל מיני סוגים של הפקות. לפעמים זה לקוח, לפעמים זה רעיון שלך, לפעמים משהו אחר. את צריכה או לחשוב על רעיון, או לעשות את זה כנותנת שירות. בהתחלה מזקקים מי קהל היעד שלנו, מי ישמע את הסיפור שלנו. השלב הבא הוא להבין את גודל הרעיון. הדברים האלה נמדדים באמצעות תסריט, באמצעות סטורי-בורד (המחשה גרפית ראשונית למהלך שנראית פעמים רבות קצת כמו קומיקס - ד"מ), ובאמצעות ניתוח של הרעיון שלך (ובלינגו המקצועי: ברייקדאון), לפרק את האלמנטים של ההפקה, ולהבין מה צריך כדי שהיא תעמוד על הרגליים. החלק השלישי הוא להבין את הסגנון. כי אנימציה היא כל כך מגוונת: יש לך סטופ-מושן, ויש לך דו-ממד, ותלת-ממד, וקאט-אאוט, יש אנימציה בחול ואנימציה בפיקסלציה. יש אינסוף שפות שונות – שכל אחת מהן דורשת הפקה שונה לגמרי", הוא מסביר.
אחר כך מגיע שלב הערכות של עלות ההפקה, גיוס כספים, פנייה לקרנות ובמקביל יש עבודה על ההיבט הקריאייטיבי של הפרויקט: כתיבת תסריט, עיצוב דמויות, עיצוב רקעים ועוד, הכל במטרה לעצב את המסר הוויזואלי. "אחרי שיש את כל העיצובים, עושים טסט אנימציה, ובודקים איך היא תזוז. יש שלב שקוראים לו ריגוג, שזה ממש להכניס שלדים לתוך העיצוב. אם זה בתלת-ממד אומרים גם מידול. יש לזה כל מיני שלבי פיתוח, כל טקסטורה צריך לצייר, לצבוע, יש המון שלבים לכל דבר. גם בסטופ-מושן ממש צריך לשים מתכות בתוך הגוף כדי להזיז את הפלסטלינה, כמו שלד של בן אדם", מסביר גיצלטר.
אחרי כך מתחילים ליצור את האנימציה עצמה. "וזה לא רק להזיז דמויות!", מסביר גיצלטר, "זה גם להקליט את הקולות של שחקנים ולביים אותם, יש סאונד אפקטים, יש מיקס, יש הלחנה של מוזיקה. ואז מתחיל החלק שאסור לשכוח: אחרי שהעבודה על הסרט עצמו נגמרת, את צריכה כתוביות, ואת צריכה ורסיות, ועריכות של דיבוב, ועיצובי פוסטרים. זה חלק חשוב מהתהליך, ואת לא מסיימת את הסרט עד שאת לא מסיימת את זה. אנשים לא תמיד זוכרים להשאיר זמן ותקציב לזה, אבל זה מה שבסופו של דבר מוביל אותך לחלק האחרון והחשוב ביותר – ההפצה, המפגש של הסרט עם הקהל".
"האנימציה התחזקה בקורונה"
הקורונה עדיין נותנת את אותותיה גם בתחום היצירתי, ואפשר לומר כי היא שינתה את המציאות כפי שהכרנו אותה, אך דווקא תחום האנימציה לא רק שלא נפגע - הוא אפילו התחזק. "האנימציה פרחה מאז הקורונה", מודה גיצלטר, "בניגוד למקצועות אחרים, כמו קולנוע למשל, שההפקות שם היו חייבות להיעצר, אנימטורים המשיכו לעבוד בבית. המצב תרם ספציפית גם לאנימציה בישראל: מצאנו את עצמנו מקבלים טלפונים מארצות הברית ומאירופה, שאומרים: 'אסיה סגורה. אנחנו מחפשים מקומות אחרים לעבוד איתם. אתם יכולים לתת לנו שירות?', ובתור ישראלים טובים אמרנו: ברור!".
אבל עוד שינויים בסגנון העבודה מתרחשים בימים אלה. אנחנו עדים למהפכה טכנולוגית מואצת שבחזית שלה נמצאים מקצועות קריאייטיביים כמו כתיבה, עיצוב ואמנות. ChatGPT כותב עבורנו שירים, סיפורים, מתכונים וחוזים, ומנועים ויזואליים כמו מידג'רני ודאל-אי מציירים תוך שניות בודדות איורים מורכבים ומלאי רבדים. "יש את ענן ה-AI שמרחף מעל המקצוע וזה מאוד מורכב: מצד אחד, הוא יכול לאכול אותנו, ומצד שני, אני רואה את זה בתור התפתחות טכנולוגית שאנחנו פשוט צריכים להכיר", אומר גיצלטר. "אני מפציר באנימטורים: אל תדחו את זה! תלמדו את התוכנות האלו! אנחנו משתמשים בזה, אבל אנחנו כל כך מושקעים בפרויקטים ולא משאירים את הזמן להמשיך לחקור. אני חושב שאנחנו צריכים להיות מודעים לתהליך, מודעים לטכנולוגיה – ופשוט ליישם אותה בתור עוד תוכנה שמשמשת אותנו בעשייה שלנו".
אתה לא חושש מהיום שבו לקוחות יעבדו לבד מול הבינה המלאכותית וישאירו אתכם מחוץ לתהליך?
"באנימציה ובתחומי יצירה נוספים יש רגש. זה נמצא בניואנסים הקטנים. היכולות הקריאייטיביות שלנו יכולות להביא אקסטרה ל-AI. בסופו של דבר אנחנו כנראה נזוז מהצד שמצייר הכל, ונישאר שם יותר בגלל היחס האישי והשירות. זה סיכון ממשי לעבודה שלנו, אבל אני כן חושב שתמיד יהיה צורך בנציג אנושי וזה נותן לי תקווה. אני חושש, אבל גם אופטימי", אומר גיצלטר.
אנימציה – קווים לדמותה
יש כיום סוגים שונים של סגנונות אנימציה, הנה כמה מהנפוצים היום:
קאט אאוט: טכניקת אנימציה שבה משתמשים באלמנטים דו-ממדיים קיימים (למשל דמויות שצוירו דיגיטלית), יוצרים להם שלד (או מחלקים אותם לכמה חלקים), ומזיזים אותם דיגיטלית בכל פריים. כלומר, לא מציירים פריים-פריים, אלא רק מזיזים את מה שצריך.
סטופ-מושן: טכניקה שבה מצלמים את הסרט פריים אחרי פריים (לרוב יעשה שימוש בדגמים וסטים מוקטנים, כמו בובות), ולאחר מכן מחברים הכל ברצף בתוכנת עריכה, מה שנותן מראה רציף של תנועה.
תלת-ממד: תהליך יצירת סרטים בסביבה דיגיטלית תלת-ממדית. יצירת האנימציה מתבצעת תוך שימוש במודלים, טקסטורות, תאורה ותנועות מצלמה תלת-ממדיים, מה שנותן עומק ורושם ריאליסטי. עריכת האנימציה מתבצעת בתוכנות מחשב ייעודיות. למשל, הסרטים של פיקסאר ב-20 השנים האחרונות (פרוזן למשל), נוצרו באנימציית תלת-ממד.
רוטוסקופ: טכניקה פחות נפוצה, שבה מצלמים את הסרט, ולאחר מכן עוברים בקו, באמצעות תוכנת מחשב, על כל הסרט, פריים אחרי פריים, וכך למעשה ״מעתיקים״ או ״מציירים״ אותו. קצת כמו שהיינו מעתיקים ציורים על נייר פרגמט בילדות.
אנימציה קלאסית: הטכניקה הקלאסית ליצירת אנימציה, מה שכולנו מדמיינים כששומעים את המושג אנימציה. פעם היו מציירים על נייר כל פריים ופריים, עכשיו נעזרים בתוכנות מחשב, אבל הרעיון הוא לצייר הכל ולהנפיש. סרטי אנימציה קלאסית נראים ״מצוירים״ ושטוחים יותר מאשר סרטים שנוצרו בטכניקות אחרות. סרטי דיסני הקלאסיים בעבר, למשל, נוצרו באנימציה קלאסית.
לסיכום אומר גיצלטר כי הטכניקה לרוב נקבעת לבקשת הלקוח שאוהב סגנון מסוים, שיקולי תקציב (תלת-ממד יעלה יותר מדו-ממד) ושיקולים אמנותיים כי המראה והתחושה של כל מדיום הוא שונה והכל צריך להתאים למסר שרוצים להעביר.
