ביתם "של רחל ודוד אדרי, ברחוב החיטה 1 באופקים, כיום ניצב ריק ומפורר, עם קירות שספגו מטחי כדורים, ריהוט שנהרס כליל וחול במקום רצפה. רחל מתכוונת לחזור ולהתגורר בבית שהפך לאחד הסמלים של טבח 7 באוקטובר, אבל בינתיים הוא נטוש, ואילו במקום אחר לגמרי בארץ – הוקם העתק שלו שמשמש תפאורה לסרט החדש "רחל מאופקים". המבנה שבו מצולם הסרט מבית כאן 11 מדמה אחד לאחד את הבית שבו התחוללה הדרמה, כשרחל ובעלה דוד ז"ל נחטפו כבני ערובה בידי מחבלי חמאס למשך שעות ארוכות.
עבודתו של המעצב האמנותי שקד נאור, שהיה אמון על בניית הסט לסרט, היא מעין הקפאה בזמן ובמרחב. נאור מספר כי "הדבר הכמעט אחרון שיצרתי עבור הסרט היה PROP (אביזר בשפה מקצועית, ל"מ), מגן ההוקרה מזכוכית שקיבל אביתר (פקד אביתר אדרי, בנם של רחל ודוד, ל"מ), שנופץ על ידי אחד המחבלים", הוא נזכר. "נעזרתי בתמונות כדי להפיק אותו מחדש, וכשהגעתי לאסוף אותו, לא היה אחד שלא הזיל דמעה, כי ישר הבינו מי זה אביתר, השוטר הגיבור שעזר לחלץ את ההורים שלו מהתופת".
הסרט "רחל מאופקים"
(באדיבות כאן 11)
תסריט האימה הפך לסרט היברידי
נדמה שאף תסריטאי לא היה מעלה על דעתו תסריט אימים כפי שהתרחש ב־7 אוקטובר 2023 בביתם של בני משפחת אדרי באופקים. גם לא הבימאית המוערכת זהר וגנר ("סבוי"), שהציעה נקודת מבט אמנותית וייחודית לסיפורם הלא ייאמן של רחל ודוד. וגנר חושפת כי כשפנו אליה בתחילת השנה המפיקים אבירם אברהם וארז בן הרוש (מ"נו דרמה" ו"שמונה הפקות") היא התלבטה לגבי הדרך הנכונה לספר את הסיפור ואת השתלשלות האירועים המצמררת. "רחל הייתה בכל מקום, ואנשים כבר הכירו את הסיפור שלה, וחששתי שהוא קצת 'לעוס'", היא אומרת. "אבל כחובבת סרטים היברידיים, חשבתי שיכול להיות נחמד לטשטש את הגבולות שבין הדוקו לדרמה".
הצצה לסרט "רחל מאופקים", יוקרן במוצ"ש
(באדיבות כאן 11)
לדבריה של וגנר, ההחלטה ליצור סרט שמשלב בין הז'אנרים נולדה מתוך רצון לשחזר את הסיטואציה בצורה אמנותית, אך תוך שמירה על אותנטיות. כך נולד הרעיון להיעזר בשחקנים שיגלמו את דמויותיהם של רחל ודוד, תוך שמירה על חוקי הקולנוע, ובו בעת לצלם גרסה דוקומנטרית, שבה המצלמה לא מפסיקה לצלם את כל המתרחש, און ואוף קמרה. "המצלמה כל הזמן על כתפי הצלם, והמעניין קורה כשהיא ממשיכה לצלם גם אחרי שאני אומרת 'קאט'", היא מסבירה. התסריט נכתב על ידי וגנר עצמה, בהלימה לסיפורה של רחל ולממצאי התחקירים, לרבות חומרים שנאספו מהשכנים וצילומי השוטרים עצמם. "הייתה לרחל מוטיבציה ברורה להוסיף יצירה לארכיון הלאומי של ישראל, ולא פחות חשוב, שיאמינו לזה בעולם, שלא ייווצר מצב ש־7 באוקטובר, על שלל סיפורי הזוועות שקרו בו, יישכח או שלא יאמינו שהתרחש", אומרת וגנר.
"רחל כמעט התעלפה כשראתה את הסט לראשונה. היא הייתה בשוק, הסתובבה בלוקיישן כמו בחנות ממתקים. כל הזמן היא מבחינה במשהו אחר ושואלת אותנו בפליאה 'מאיפה השגתם את זה? איך מצאתם את זה?'"
ואכן, את האירועים האלה איש לא היה מעלה על דעתו. "היו שם דברים שקרו שגדולים מכל תסריט בדיוני, כמו הסצנה שבה רחל הציעה למחבלים לרקוד ולשיר לצלילי מוזיקה של ליאור נרקיס. והיה עוד סיפור, שבסוף לא נכנס לסרט, שבו דוד לא הרגיש טוב ואחד המחבלים נופף עליו בעזרת חמגשית", היא מציינת.
הסט עצמו, ביתה של רחל, שוחזר בצורה מדויקת בידי נאור (הארט דירקטור, שגם זכה בפרס אופיר לעיצוב אמנותי על הסרט "סבוי"), עד לאחרון הפרטים. הוא הצליח לשחזר תמונות משפחתיות, את גרם המדרגות, את השעון המוזהב ושאר פריטים שהיו בשימוש ביום האירועים ותועדו בשלל תמונות. "היינו בטוחים שנצלם בתוך הבית עצמו, באופקים", נזכרת וגנר. "אבל הבית היה הרוס לגמרי והשיפוצים התעכבו מאוד, עד שבלית ברירה היינו חייבים למצוא בית אחר. בהתחלה התנגדתי, כי חשבתי שאין סיכוי שזה יהיה אותו הדבר, אבל שקד הדהים את כולם, כולל את רחל שכמעט התעלפה כשראתה את הסט לראשונה וגם את אביתר, בנה השוטר ואת כל צוות השוטרים שהיו איתו. רחל הייתה בשוק, הסתובבה בלוקיישן כמו בחנות ממתקים. כל הזמן היא מבחינה במשהו אחר ושואלת אותנו בפליאה 'מאיפה השגתם את זה? איך מצאתם את זה?'".
להעתיק את הבית של רחל עוגיות
אין כמעט מי שלא מכיר את רחל מאופקים, שלאחר שגוללה בתקשורת את סיפורה, הוצמדו לה שלל סופרלטיבים. הבולט שבהם הוא "רחל עוגיות", בשל תושייתה להערים על המחבלים ולהציע להם עוגיות, כדי שיוכלו להרוויח זמן עד לחילוץ. סיפורם של הזוג אדרי הוא אחד הניסים הגדולים שהתרחשו באותו יום שחור, שהפך את רחל (שאותה מגלמת בסרט השחקנית מירב גרובר) לכוכבת ושסיפור גבורתה סייע לכולם בשיפור החוסן האישי והלאומי. בפברואר השנה נפטר דוד (שמגולם על ידי השחקן אלברט אילוז), ורחל מגדירה אותו כקורבן נוסף ומאוחר של אותו יום גורלי. הדבר חיזק את החלטתה ליצור את הסרט, גם כזיכרון וכמחווה לבעלה המנוח.
נאור מספר על שלל האתגרים שהיו מעורבים בבניית העתק הבית לטובת הצילומים. "בסופו של דבר, אתה צריך ליצור עולם ומלואו מתקציב מוגבל, וזה אתגר משמעותי", הוא אומר, "בנוסף, העולם הזה נברא עבור הקולנוע, אז חשוב להבין אילו סטים רואים הכי הרבה בפריים ובהם להשקיע. אין מה להוציא כסף על דברים שייחתכו מחוץ לפריים".
לדבריו של נאור, תפקידו כארט דירקטור מורכב מכ־7% אמנות והשאר ממשימות לוגיסטיקה ותפעול. "להבדיל מתפקיד של אדריכל, שיש לו שיח מקדים עם הלקוח כדי לוודא את הצרכים, כאן התפקיד הוא ממוקד מאוד ולרוב קצר מאוד בזמן", הוא מציין.
אל הבית שבו בחרו לצלם הגיעו מתוך מבחר של כשמונה בתים שמצא עבורם לוקיישן סקאוטר. "גרם המדרגות של הבית היה אחד האתגרים הקשים לצליחה", הוא מספר. "עד שמצאנו את הבית הראוי, המעקה היה עשוי מברזל ולי היו כ־15 ימי עבודה להפיק מעקה מדרגות מעץ, שייראה כמו הדבר האמיתי שנבנה בשנות ה־80. לא היה לי תקציב לקחת לנגר לביצוע או לחברות שבונות בדיוק את מה שאני צריך במפעל, אבל דורשות מינימום של 45 ימי ביצוע". בסופו של דבר, מתוך חשיבה יצירתית, הצליח נאור להשיג רגלי שולחן שתאמו בגודל ונתן לאיש מקצוע שירכיב ו"ילביש" על הגרם הקיים.
איך בכלל ניגשים "להעתיק" בית, ועוד בית בן שתי קומות?
"הכול זה עניין של תהליך. זה מתחיל בקריאת התסריט, אני משתדל לקרוא אותו בלי הערות, כמו ספר, ואז אני מפנטז מה אני רואה בעיני רוחי וכותב לעצמי הערות. לאחר מכן אני קורא את התסריט ומפרק אותו לפרטים טכניים של כל האלמנטים, כמו כיסאות, שולחן, שידה, גרם מדרגות וכך הלאה ויושב לדיאלוג עם הבימאית. במקרה הנוכחי הייתה חשובה לנו מאוד האותנטיות, וכיוון שיש הבזקים לחומרי הארכיון, לא יכולנו להרשות לעצמנו פספוסים, כשמציבים תמונה מול תמונה. התחלנו מגרם המדרגות בצד. בבית באופקים גרם המדרגות ניצב מצד שמאל, ואחריו שולחן האוכל, אז התחלנו מהפרט הזה. כל דבר 'נוגס' בתקציב. צריך לזכור שאנחנו לא בהוליווד, אין לנו תקציבי עתק ואני לא יכול להרשות לעצמי שכל תקציב הארט 'ילך' על המדרגות".
16 צפייה בגלריה
הזירה המרכזית בבית באופקים. בה חוסלו המחבלים אחרי שהחזיקו בבני הזוג 20 שעות
(צילום: אביתר אדרי)
אילו עוד אלמנטים בולטים יצרתם עבור הסרט?
שקד: "בפינת האוכל היה שעון מחוגים ענק מזהב שמודבק על הקיר, שעון שמופיע כמעט בכל תמונת ארכיון, ואני הפכתי עולמות למצוא אותו מהיום למחר. בסופו של דבר מצאתי חברה עם מלאי קיים מעלי אקספרס, עם שתי יחידות אחרונות של השעון הזה, וקניתי מיד".
זהר: "לאביתר, הבן, היה חדר בבית של ההורים, עם הרבה בגדי מותגים ובשמים. זה גם היה החדר הראשון שהמחבלים בזזו והרסו, אז יצרנו אותו מחדש ומילאנו את הארון מחדש בבגדים. חוץ מזה, שיבצנו בבית הרבה תמונות של המשפחה, כמו תמונות חתונה, לאו דווקא כאלה שהיו במקור על הקירות, אלא יותר כמחווה וזיכרון לדוד. הכנסנו גם אגרטל עם פרחים מפלסטיק, כי טעינו לחשוב שבטח לרחל היו פרחים מפלסטיק בבית, אבל כשהיא ראתה את זה היא ביקשה שנעיף אותם, כי אמרה לנו שהיא בכלל לא אוהבת פרחים בבית".
הבימאית זהר וגנרצילום: אביגיל עוזייש דברים שהם שונים ביצירה של הסט בגלל הצילום הקולנועי?
שקד: "בוודאי. היתרון בצילום סרט הוא שלא חייבים להיות נאמנים ל'פלור פלאן', ואפשר לצלם את החדרים במנותק, מבלי לאבד אמינות, כפי שעשינו במטבח – שלא היה במיקום תואם לבית באופקים. בנוסף, יש לנו אפשרות לזייף זוויות מסוימות או אפילו משקוף או דלת. אנחנו יכולים למשל להציב אלמנט גדול לצד המצלמה, וליצור את המסגרת. אלה פתרונות יצירתיים שמשמשים בעיקר בארץ, כשהתקציבים דלים יותר. יש גם כל מיני פרשנויות אמנותיות, כי הרבה פעמים הפריים הוא עניין של רגש, יותר מכל דבר אחר. לדוגמה, יצרנו קירות יותר מחוספסים וגסים, שיהיו בעלי אופי, כי בסופו של דבר אלה קירות לבנים ופשוטים, ובקולנוע ובטלוויזיה לא אוהבים קירות לבנים. בנוסף, ניסיתי להכניס תחושת זרות, איום וניכור בתוך המרחב הביתי והאינטימי, כפי שקרה כשהמחבלים פרצו לבית. אפילו את האפקטים של היריות יצרנו. סימני ירי אותנטיים על הקירות זה דבר שלא מצטלם ממש טוב, וגם לא היינו באמת מעזים לירות על קירות של בית. אז פשוט הלבשנו קיר גבס ויצרנו פציעות ירי בהקצנה, שייראו טוב יותר בצילום, בעזרת פטיש, טיח והרבה צבעים של שחור ואפור".
זה לא מעורר מחדש את הטראומה אצל הגיבורה האמיתית של הסיפור?
זהר: "היינו מאוד קשובים לרחל, לכל אורך התהליך. המפיק, אבירם אברהם, היה צמוד אליה בכל רגע, וגם הבן שלה היה נוכח. היא הייתה רתומה מאוד לדבר הזה. רצתה מאוד שיזכרו את הסיפור, כחלק ממה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. בסופו של דבר היא ג'דאית אמיתית. היא אמנם הייתה כבולה ואזוקה, אבל הצליחה לפעול בחוכמה, בעורמה, בהרבה תושייה וגם בהרבה הומור, חמימות וקסם אישי. במהלך הצילומים היא ישבה בחדר נפרד עם מוניטור ואוזניות, קשובה לכל רחש וניואנס וכשצולם משהו שחטא למקור או שפורש לא נכון, היא ישר קפצה לתוך הדרמה ותיקנה אותנו. היא למשל אמרה 'מה פתאום? אין סיכוי שעישנתי בשבת, עישנתי רק אחרי שיצאה השבת', או 'איך אני חובשת את המחבל לבד בחדר? חייבים להכניס לשם את אבו־עמר ששמר עלי'. רחל ידעה להחזיר לעצמה את השליטה על הסיטואציה, כמו שעשתה עם המחבלים. היא ניהלה אותנו באותו האופן, דייקה את הסט, והדמות האמיתית שלה יצאה החוצה כל הזמן".
שקד: "אני זוכר שכולם נגנבו ממש מהסט, למרות שראו שהיה להם קשה מאוד עם חלק מהדברים. ההזדמנות הזו לחשיפה ולאפשרות לספר לכולם את הסיפור הזה היא חסד אמיתי".
זהר: "אני מרגישה שהתמזל מזלי שבשנה האיומה הזו, שבה אנשים עברו ועדיין עוברים דברים קשים, זכיתי להסחת דעת כזו. להתעסק במשהו יצירתי, משהו עם משמעות. בסופו של דבר זו זכות, ואני מודה למפיקים ולתאגיד שנתנו לי את ההזדמנות לעשות את זה".
