אחרי כמעט חודש מפרוץ המלחמה, מיצבים ויזואליים כמו שולחנות השבת הריקים, הבלונים האדומים קשורים לעגלות תינוקות ודובים עם תמונות הילדים החטופים הפכו להיות כלי המחאה העיקרי במרחב הציבורי. השולחנות שהוקמו בארץ וברחבי העולם למען החטופים, הצליחו לעשות משהו שאלפי נאומים לא הצליחו: להעביר את גודל האסון.
ברחבת מוזיאון תל אביב, במתחם שמכונה היום ״כיכר החטופים״, הוצב לפני כשבוע וחצי שולחן ערוך ומוכן לקבלת השבת. סביב השולחן הוצבו אז 203 כיסאות ריקים, הממתינים לשובם של החטופים והנעדרים מ-7 באוקטובר. את התחושה למראה מיצב השולחן הריק אפשר לתאר בפשטות: אגרוף בבטן.
אחרי כמעט חודש מאז השבת השחורה, עשרות הפגנות ברחבי העולם, אלפי סרטוני הסברה וראיונות לתקשורת, נדמה כי דווקא מיצב השולחן הריק הפך לאחד האמצעים האפקטיביים ביותר שהצליחו לחדור את הרעש ולגעת עמוק בדעת הקהל בעולם. את תחושת ה"אגרוף בבטן" הדהדו רבים, בראשם ישראלים כמובן, אך גם זרים, תיירים, לאחר שבסוף השבוע האחרון הוצבו עשרות שולחנות שבת דומים בכיכרות המרכזיות ביותר בעולם - ניו יורק, ברלין, רומא ועוד. והמארגנים מבטיחים שלא מדובר במיצב חד-פעמי וכי הם ימשיכו להציב את המיצבים עד לשובם של החטופים והשבויים.
מספר הכיסאות עלה מאז השולחן הראשון מ-203 ל-240, אך המסר נותר זהה: הכיסא הריק המסמל את הנעדר הנוכח בחיינו. הכיסא עומד מול השולחן הערוך בחגיגיות, דרוך ומחכה לשובו של הנעדר שימלא אותו ויפיח שוב חיים בשולחן הדומם והריק. פרויקט השולחן הערוך התפשט מאז כמו אש בשדה קוצים – לצד השולחנות הערוכים בעולם, מסעדות ובתי קפה רבים בישראל הציבו שולחן ערוך ריק עבור הסועדים החטופים כאות סולידריות ומחווה למשפחותיהם. לשולחנות השבת הריקים הצטרפו מיצבים ויזואליים עוצמתיים נוספים כמו עגלות הילדים הריקות עם תמונות הפעוטות החטופים ומעליהם מתנוססים בלונים אדומים, דובי הפרווה המדממים עם כיסוי עיניים שחור ותמונות של הילדים שנחטפו לעזה ומיצגים של אלומות אור.
"האמירה הכל כך חזקה הזאת - הכיסאות הריקים סביב שולחן ארוחת השבת - מכילה סמלים שכל אחד יכול להזדהות איתם"
בכיכר ספרא בירושלים הוצב השבוע מיזם ״המיטות הריקות״, 230 מזרונים ומיטות ריקות, כמספר הישראלים החטופים שהיה ידוע באותו רגע ומאז טיפס למעלה. במקביל החל בעולם גם קמפיין ״הבלון האדום״, שבמסגרתו הוצבו זוגות נעליים שאליהם קשורים בלונים אדומים ללא יד שאוחזת בהם, או פרויקט דיסקיות המחויבות של מטה החטופים, כולם מהדהדים את החלל הריק שנותר פעור לאחר האסון.
״זה הפך לסמל בצורה שלא יכולנו לתאר״
יוזמת שולחנות השבת הריקים הגיעה ממטה משפחות החטופים והנעדרים, שהוקם בימים הראשונים לאחר שהחלה המלחמה וצבר מאז תאוצה. היום מונה המטה כ-4,000 מתנדבים בתחומים שונים: ממשפט בינלאומי דרך דוברות זרה ועד לוגיסטיקה ומבצעים, עם שלוחות בכמעט 80 מדינות ברחבי העולם. אחת המשימות המרכזיות של המטה, אולי המרכזית ביותר, היא לשמור על החטופים בתודעה כל הזמן, בארץ ובעולם. ולשם כך החלו במטה בחשיבה יצירתית שתחליף את הנאומים ותעביר מסר פשוט, חד ואוניברסלי.
״באחת מישיבות הצוות עלה הרעיון של לעשות קבלת שבת. במהלך הישיבה חשבתי על 200 שולחנות שבת שיישארו יתומים. ריקים. המחשבה הזאת קשה מנשוא״, מספר דדי סוויסה, מנהל מערך המתנדבים והמבצעים של מטה המשפחות בארץ ובעולם, שהגה את הרעיון לראשונה. ״הבנו שזה הסמל הכי גדול של העם היהודי, של כולנו, לא משנה אם חילונים או דתיים. זה המקום שבו כולנו נפגשים, מתחבקים, מתלבשים יפה, אוכלים אוכל של אמא. חשבתי שאין דבר שיכול להביע יותר טוב את הקושי שלנו כרגע מאשר שבשולחן השבת הזה חסר לנו מי שאנחנו אוהבים הכי הרבה בעולם״.
בעזרת המפיקה תמר אורדן ועוד עשרות מתנדבים מהמטה החל הרעיון להתגלגל ולבסוף עמד השולחן הראשון ב״כיכר החטופים״ שמול מוזיאון תל אביב ובית אריאלה. עקב הנחיות פיקוד העורף נאסרה התכנסות של הציבור הרחב, מחשש להתקהלות גדולה ללא מרחבים מוגנים נאותים בקרבה מספקת. בשלב ראשון הגיעו המשפחות עצמן למתחם וערכו קבלת שבת כואבת במיוחד. ״המשפחות נשברו. כולנו באופן אישי נקרענו. חלק מהאנשים ישבו על הכיסא של האהוב שלהם ונישקו אותו. מאז אין יום שהמשפחות לא עוברות שם״, אומר סוויסה.
הדימוי הוויזואלי החזק הזה נוצר מתוך אינטואיציה פנימית ורגשית עמוקה. מהר מאוד הוא תפס תאוצה. ״זמן קצר לאחר שהצבנו את השולחן פנו אלי מהמוזיאון עצמו, שהתחיל לקבל טלפונים מרחבי העולם מאנשים שרצו לשחזר את המיצב וביקשו זכויות יוצרים. הם חשבו שאמן אחראי על המיצב הזה במסגרת המוזיאון״, מספר סוויסה. המטה כמובן נתן את אישורו ומאז עשרות יוזמות פרטיות ברחבי העולם של שולחנות ריקים או עגלות ריקות החלו להתפשט. ״זה הפך להיות סמל שקשה לתאר אותו״, אומר סוויסה.
"המיצב מייצג את הצעקה הכי ראשונית מהבטן"
מיצבי השולחנות הריקים הם לא ״לזכר״. מדובר ביוזמות אמנות אקטיביסטית לכל דבר, שמנסה ליצור שינוי של מציאות מתגלגלת שעדיין מתרחשת סביבנו. ״רוב האנשים ממש לא בשלב של עיבוד הטראומה הלאומית הזאת״, אומרת מירב רהט, אוצרת וחוקרת אמנות. רהט, אלמנת צה״ל בעצמה, עוסקת רבות בקשר שבין אמנות לבין עיצוב בהקשר של שכול, אובדן והנצחה. ״כולנו בהלם ובאלם. המיצב הזה מייצג את הצעקה הכי ראשונית מהבטן, ובמקרה הזה היא גם מגויסת כמהלך של אמנות אקטיביסטית, לנסות להניע את אמות הסיפים בתקווה שזה ייצר איזשהו מהלך, במקרה הזה החזרה של החטופים״, היא אומרת.
הכוח של מיצבים ויזואליים בעיתות משבר מגיע כשנגמרות המילים. כשאירוע קשה וטראומטי כל כך קורה, לעיתים סמלים ודימויים ויזואליים, אוניברסליים, מצליחים להעביר את המסר טוב יותר מכל דבר אחר. ״האמירה הכל כך חזקה הזאת - הכיסאות הריקים סביב שולחן ארוחת השבת - מכילה סמלים שכל אחד יכול להזדהות איתם״, מוסיפה רהט. ״מהזעקה האישית של מי שמשפחתו חווה את זה ועד הזעקה הכי אוניברסלית של כל מי שהיה בארוחה משפחתית כלשהי בחייו.
״לצד האלמנט האוניברסלי, כן יש את ההתייחסות הספציפית לסעודת השבת שמדברת על היהדות, על האוכלוסייה המסוימת במדינה שבה האירוע קרה - מדינת היהודים״, אומרת רהט. גם סוויסה מהדהד את התחושה הזו: ״לעבור ליד שולחן ערוך, לראות כיסאות אוכל של ילדים עם בקבוקי מטרנה, ולדעת שהם לא יכולים לשבת בשולחן, זה לא נורמלי. מעבר לקונפליקט ולפוליטיקה, זה בלתי נתפס שכיסא תינוק צריך לחכות לילד שיבוא לאכול אצל אמא. אנשים מכל העולם ממשיכים להתקשר בנוגע למיצב. יש לי חברים שישנים שם בשבת, הם לא רוצים לעזוב את המיצב״.
כיסאו של הנעדר הנוכח: הכיסא הריק בתרבות השכול הישראלית
למרות ואולי בגלל האינטואיטיביות של המיצב, הוא עומד כחלק משפה חזותית ישראלית מוכרת, המבוססת על תרבות של מלחמות, שכול ואובדן. דימוי הכיסא הריק חוזר פעם אחר פעם בתרבות היהודית והישראלית כסמל לחוסר, לאובדן, או לציפייה לנעדר שישוב.
בשנת 1991 אצר מוטי עומר תערוכה בשם "הנעדר הנוכח - הכיסא הריק באמנות הישראלית" (הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב, 1991). התערוכה עסקה בדימוי הכיסא הריק שהפך סמל להנכחה של הנעדר. את מאמר התערוכה הוא פותח עם הכיסא הריק הראשון שהופיע באמנות הישראלית, כיסא אליהו - "כיסאו של הנביא – מושא הציפייה הנצחי". הכיסא, בעיצובו של זאב רבן, נוצר ב-1925 בבצלאל, בתקופה שעוד היה בית מדרש למלאכות ואמנות. האמן שילב עבודת עץ, טוויית שטיחים, צורפות, רקמה, תבליט ועוד, כלומר שילב את מגוון המיומנויות והמחלקות השונות של בית המדרש. כיום, נמצא הכיסא באוסף מוזיאון ישראל.
״כיסא אליהו מהווה סמל של תקווה בתרבות היהודית, ותקווה זו נטענת לתוך המיצבים של שולחנות ארוחת החג או שבת הארוכים המוצגים בכיכרות ערים בארץ ובעולם - מיצבים שבהם כל כיסא ריק מייצג חטוף שמייחלים לחזרתו, והלוואי ובמהרה״, אומרת רהט, ״בו זמנית קשה להתעלם מהמשמעות הדומיננטית והשימוש בדימוי הכיסא הריק כייצוג של מי שמת – זה שכבר לא איתנו אך לתמיד נוכח ברוחו בחיינו ומוטבע לתוכנו. אובייקטים המשמרים נוכחות ואנרגיה של מי שלכאורה ישב עליהם ולא עוד״.
התערוכה שאצר עומר הוצגה לפני יותר מ-30 שנה, אך העיסוק במושג הנעדר הנוכח והמוטיב החזותי של הכיסא הריק ממשיך לעלות. ״באופן אישי, הנעדר הנוכח שלי - יותם, בן זוגי ואב בני, שנהרג בשירות מילואים ב-1994 במקום שמופגז שוב ושוב ושוב בימים אלה ופעם היה צומת נצרים - הוביל אותי לאורך השנים ליצירת עבודות שבהן עסקתי בהיעדרו ובהשלכות של אי נוכחותו. בחלק מהעבודות הפך הכיסא הריק בעבורי כלי ביטוי המשקף גם את השינויים באופן התפיסה וההתמודדות עם הטראומה והאובדן לאורך הזמן״, מספרת רהט.
אחת מעבודותיה של רהט, ״נעדר נוכח״, היא מיצב שבו כיסא ריק נפגש עם הצל שהוא מטיל. המפגש בין הכיסא הפיזי ובין התעתוע שלו מייצר אשליה שמעצימה את נוכחות הנעדר. עיסוק אחר במושג הכיסא הריק כחלק מעיבוד של טראומה ניתן לראות בעבודה של נטע ביתן כפרי שהוצגה בתערוכה "בדרך מאיבוד לדרך לעיבוד" שהוצגה בגלריה BY5 ב-2021. העבודה "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תש(ו)ב" מציגה כיסא גן ילדים ריק עשוי חומר נסדק ומתפורר, המוצב על גבי האותיות ״חלל״.
״בכל העבודות האלו ועוד רבות הכיסא הריק ממשיך לעלות כאמצעי להנכחת שכול ואובדן, שלצערנו כה שכיחים במדינת ישראל״, אומרת רהט, ״דימוי זה הפך ביטוי ויזואלי למושג החלל - זה שנפל בקרב, ובו זמנית החלל הפיזי והרגשי שנפער כשאדם יקר לנו נעלם מחיינו, ומשמש לא אחת כלי לדיאלוג עם מי שאינו איתנו״.
״זה לא רק שלנו, זה פשע נגד האנושות״
ולצד הנוכחות הרבה של הכיסא הריק בתרבות הישראלית, מדובר גם בסמל אוניברסלי שקל להתחבר אליו. מי יכול להישאר שווה נפש מול עגלה ריקה של תינוק או אם שצועדת עם עגלה ריקה של תינוק? ״אנחנו משתמשים כאן בדימויים שכל אחד יכול להבין, מנכסים אותם כדי להסביר לכם עד כמה הזעקה שלנו חזקה כרגע, ואיך זה תופס את כולכם, וגם אתם רלוונטיים״, אומרת רהט, ״זה לא רק שלנו, זה פשע כנגד האנושות. כמו הגרניקה של פיקסו, גם כאן המיצב מדבר על פשע כנגד התרבות האוניברסלית כולה. לא רק תושבי מדינת ישראל״.
אולם לא צריך לגלוש לדיונים תיאורטיים כדי להבין שההשפעה של המיצבים הפכה במהרה גלובלית. כאמור, עשרות מהם הוקמו ברחבי העולם והפכו ויראליים. אחת היוזמות הגדולות ביותר הוקמה ביום שישי האחרון בטיימס סקוור בניו יורק, אולי המקום הכי מרכזי בעולם. ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית, ה-IAC, הציב שולחן שבת ריק גדול מאוד באחד המקומות ההומים בעולם.
15 צפייה בגלריה
שבת ריק גדול מאוד באחד המקומות ההומים בעולם. טיימס סקוור
(צילום: נועם גלאי עבור IAC)
״החלטנו להציב את השולחן בהשראת מוזיאון תל אביב, אבל כמובן שהוא מקבל משמעות אחרת כשהוא מגיע לטיימס סקוור״, אומרת טל שוסטר, חברת דירקטוריון בארגון IAC. ״אלפי תיירים מסתובבים במקום בכל רגע נתון. השולחן הזה הוקם במרכז הרחבה וגם תפס שטח מאוד גדול. הפרזנטציה הייתה יפהפייה כי הרעיון היה באמת שולחן שבת יפהפה וזה שולחן שנמצא בכל מקום. בכל בית בעולם. בכל מדינה בעולם. זה השולחן שבו כל החוויות, כל הזיכרונות, כל מה שקשור במשפחתיות מתרכז בו. וזה יכול לדבר בהתאם לכל בנאדם בעולם, לאו דווקא אם אתה ישראלי או יהודי. כל תייר שעובר שם מתחבר״.
חברי הקהילה הישראלית בניו יורק, שהיא אחת הקהילות הישראליות הגדולות ביותר בעולם מחוץ לישראל, החלו בפעולות להעלאת המודעות למה שקורה בארץ מיד כשהחלה הלחימה. ״אנחנו פה כולנו בצו 8 מחוץ למדינת ישראל. כולנו פה מתגייסים למילואים בדרך שלנו״, אומרת שוסטר. ארגון ה-IAC יזם עצרת תמיכה בישראל אליה הגיעו כ-6,000 בני אדם. בנוסף, הציג הארגון את תמונות החטופים על מסכי הענק בטיימס סקוור במשך כמעט שבוע. ״אמנם אנחנו במידה מסוימת נמצאים בעורף, אבל אנחנו מרגישים כמו סוג של חזית. אנחנו מתמודדים פה מול כל העולם, ומרגישים שיש לנו כאן תפקיד מאוד חשוב״, מוסיפה שוסטר.
בניו יורק, שבה נערכו כמה מההפגנות הגדולות יותר נגד ישראל, עלו בשבועות האחרונים דיווחים על עלייה בתקריות אנטישמיות. בכל זאת, אומרת שוסטר, התגובות לשולחן היו מאוד אוהדות. ״אנשים שעברו ליד השולחן היו צמאים לאינפורמציה. רצו לדעת מה הסיפור שמאחורי השולחן״, היא מספרת. ״הרגשנו שאנשים ממש מתחברים לרעיון ולמסר המאוד משפחתי הזה. גם היוזמות האחרות, כמו המסכים, היו עוצמתיות. אבל עם השולחן אין צורך ביותר מדי דיבורים מסביב אין צורך ביותר מדי אורחים ודוברים, יש בו מסר מאוד מאוד ברור וחזק. לא שמענו אף תגובה פחות אוהדת״.
״המסר שלנו הוא - אנחנו לא נפחד. אנחנו מסתובבים פה עם ראש מורם ועם הרבה מאוד גאווה ועם דגל ישראל ביד. ואנחנו יודעים שאנחנו מקבלים חיבוק גדול מרוב האנשים. כן אנחנו יודעים שיש גם עוינות ויש אנטישמיות שעולה, אבל אנחנו לא נשתוק. אנחנו נסתובב נמשיך עם המון גאווה״, מסכמת שוסטר.
המיצבים הוויזואליים העוצמתיים האלו הפכו לאחד מקולות הזעקה המשמעותיים ביותר במאבק מטה החטופים והנעדרים להעלאת המודעות להשבת יקיריהם מעזה. הסיבה לכך אולי מובנת מאליה – יש דברים שמילים לא מצליחות להעביר.
