תערוכת הבוגרים בתוכניות התואר הראשון בבצלאל נפתחה ב-4 באוגוסט לקהל הרחב במבנה החדש במרכז ירושלים, ולצד המעבר ללב העיר, נראה שהאירוע השנתי והוותיק מתחדש בעוד כמה אופנים. מעבר לעובדה שהשנה כבר אין צורך "לעלות לרגל" להר הצופים כדי לבקר בתערוכה, היא כוללת השנה מיצג של בית הספר לארכיטקטורה, לצד נוכחותם של בוגרי התואר השני בתקשורת חזותית. זו הזדמנות ראשונה לבחון את מבנה הזכוכית שעליו דובר לא מעט בחודשים האחרונים ולחוות בזמן אמת חלק מאיכויותיו המוצהרות - חיבור האקדמיה לרחוב הישראלי וההקשרים שנוצרים בתוכו בזכות השקיפות והמפלסים החופפים במבט. ללי המבנה החדש, המשתרע על פני 42,000 מ״ר ותוכנן על ידי משרד האדריכלים היפני זוכה פרס פריצקר SANAA בשיתוף המשרדים הישראלים HQ וניר קוץ אדריכלים, יהפכו לשבועיים מכיתות לימוד למוזיאון ענק.
המחלקות שבוגריהן מציגים בקמפוס החדש הן: אמנויות המסך, צורפות ואופנה, עיצוב תעשייתי, צילום, אמנות, עיצוב קרמי וזכוכית, תקשורת חזותית ולראשונה – מצטרפים גם בוגרי ובוגרות התואר העיוני בתקשורת חזותית וחומרית (זהו מחזור הבוגרים הראשון) וכן התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית. במקביל, נפתחה התערוכה המרכזית של בוגרי ובוגרות אדריכלות בבניין ההיסטורי, שבו שוכן בית הספר לאדריכלות של בצלאל.
יותר מ-400 פרויקטים מוצגים ברחבי האקדמיה ובמבנה ההיסטורי של בית הספר לאדריכלות ורבים מהם עוסקים השנה בנושאים של זהות, מגדר ומיניות. בנוסף, אף אירוע חברתי ותרבותי בשנת 2023 לא יהיה שלם מבלי להזכיר את המהפכה המשפטית ואת חדירת ה-AI לתחומי האמנות והעיצוב.
ארכיטקטורה פורנזית ועל חוויית הדרך בלוד
בבית הספר לארכיטקטורה משקפות עבודות הבוגרים טווח רחב של גישות לתכנון ולאופן שבו ניגשים לפרויקט גמר. חלק מהפרויקטים מחקריים ובוחנים סביבות ואירועים בכלים אדריכליים, רבים מתייחסים באופן קונקרטי לאיכויות המרחב הציבורי הישראלי ואחרים מתערבים בסביבה בנויה או מציעים תכנון פרטים שמרחיבים ומגמישים את גבולות הבנייה המתועשת בארץ.
ב"מעבדת אסונות", פרויקט הגמר של רוני רביב ואיתן שאג (בהנחיית דבורה פינטו פדדה ויפעת פינקלמן), עומדים למבחן שלושה אסונות מקומיים, שהתקבעו בזיכרון הציבורי כמחדל עמוק שחשף ליקויים והתאפיינו בחילופי האשמות - האסון במירון (2021), אסון המעלית בשיטפון בתל אביב (2020) ואסון השריפה בכרמל (2010). במקרה הזה, הבוגרים מציבים את האדריכלות בלב האירועים, על אף שכאנשי מקצוע, השיח הציבורי לא דבק בהם. בעזרת כלים אדריכליים הם אוספים נתונים, עוקבים אחר סיקורים חדשותיים מאז ועד היום, משחזרים חללים, מפרקים ומנתחים את כלל המידע לכדי רצף אירועים הקשורים לרגולציה ומדיניות רשלנית. כך, הם חושפים בפנינו באופן קר ומחושב כרוניקה של אסון ידוע מראש.
"באסון קל לא לקחת אחריות. אבל הרבה דברים צריכים לקרות כדי שאסון יתרחש. כל אירוע נבחן בשלושה מעגלים, לדוגמה, באסון המעלית המעגל הראשון הוא המעלית כחלק קטן ומורכב בתשתית הבניין. במעגל השני - שכונת התקווה דרך חתך סוציואקונומי (בין היתר) ובמעגל השלישי - תוואי נחל איילון והרגולציה הקשורה בו", מסבירים רביב ושאג.
המיצג בתערוכה משלב מסמכים אדריכליים, מודלים להתערבות וקטעי וידאו ערוכים לשלושה סרטונים נושאי מסקנות למיפוי הבא, שכולל איתור אתרים ותשתיות שאפשר כבר עכשיו ליישם בהם את מסקנות המחקר. מהר מירון לאצטדיון רמת גן וטיפול בסירקולציה לקויה ועד הכרמלית שברגע האמת עשויה לשחזר את אסון המעלית.
פרויקט נוסף וממוקד תכנון, מציע מבט מעניין על המרחב הציבורי בלוד, תוך התמקדות במקטע דרך אחד שחופף לדרך היסטורית ששימשה כנתיב מרכזי בעבר. "בלוד יש היסטוריה עתיקה, הווה מורכב ועתיד של 30 קומות. סביב מבצע שומר החומות, הקרע בין השכונות היהודיות והערביות העמיק וגם הצפי לגידול האוכלוסייה מעלה שאלות על איכות המרחב הציבורי בעיר", מספרת רבקה פרטוק. אותה דרך היא מסלול ההליכה של פרטוק משבט הצופים לבית סבתה. בעבודת הגמר "דרך ארץ" (בהנחיית דניאל מינץ ויוסי חיו) היא מגדירה מחדש את דפנות הרחוב מתוך חוויית ההליכה והשדה הנצפה, ויוצרת ממד חדש של עומק לאורך הדרך. בעזרת מתחם חדש לשימוש הרבים, היא מפגישה את התושבים עם פרוגרמות ומרחבים עירוניים בעלי משמעות חברתית מקומית וחווייתית. פרטוק מתכננת מתחם עם קצוות פרומים, בו פרוגרמות חילוניות ונזילות והמרחבים מזמינים פעילות, במקום לביים אותה. המתחם מתוכנן כניצב לרחוב ומאפשר מענה גמיש לשינויים שיחולו באזור עם השנים, כמו קו המטרו המתוכנן שיעבור תחתיו.
בינה מלאכותית מחבקת
בקומה השלישית, בחדר חשוך, מוצגת עבודת הווידאו של נטע טרם מהמחלקה לצילום (בהנחיית שרון יערי ויעל אפרתי), שנפתחת בטקסט הבא: "התחלתי טיפול אצל המורה שלי לאנגלית. אני מספרת לה על החיים שלי, והיא מתקנת לי את הגרָמֶר".
לאורך שבעה חודשים, אחת לשבוע ובמשך חצי שעה של שיחת טלפון קבועה, משוחחת נטע טרם עם פני, מורה לאנגלית, במסגרת שיעורי שפה של הג'רוזלם פוסט. "הטלפון מצלצל בשעה וביום קבועים. אנגלית היא לא שפת האם שלי ואוצר המילים שלי לא טוב. היכולת לבטא את עצמי כמו שהייתי רוצה הייתה לי קשה. רציתי למצוא מענה אנושי ולפרוק הכל", היא מספרת. על הספה בבית ודרך דימויי שוטטות, טרם בוחנת את גבולות השיחה והאמפתיה של פני, המורה. פני מצידה, מספקת תובנות על מערכת היחסים של טרם, המלצות צפייה קלילות וחיזוקים אוטומטיים, עד לנקודת המפנה בעלילה. האנקדוטות הביוגרפיות, הגישוש אחר המילים הנכונות באנגלית והעריכה שמנסה לסגור מעגל בין הכוונות, רגישה ואנושית בין תוצרי המחלקה המגוונים.
לא רחוק משם, הפרויקט של איילת שאשא עברון (בהנחיית מאיה בן-דוד) מהמחלקה לעיצוב תעשייתי, מציע חוויה דומה. מכילה יותר או פחות - על זה כבר קשה לענות. empathicAI הוא פרויקט שמנסה לתת מענה לבדידות דרך למידה משותפת. בעיצוב קומפקטי ונעים למגע, על השולחן בסלון, empathicAI יכול לסייע לטווח הארוך באמצעות גישה קצת אחרת לבינה מלאכותית - רפלקציה. "בתהליך עיצוב המוצר רציתי להתייחס למהלך של הכנסת הבינה המלאכותית הביתה, ובעצם לייצר דימוי חדש לאיך אנחנו תופסים בינה מלאכותית. יצרתי מפגש בין שפה של ציורי אבן לבין שפה של מעגלים חשמליים, כרפרנס לבינה קדומה. הבסיס של המוצר עשוי בזלת, והגוף עשוי חומר אקרילי שמסוגל לשנות את השקיפות שלו תוך כדי האינטראקציה, כדי לייצג כמה הוא מבין אותי", משתפת שאשא עברון.
26 צפייה בגלריה
empathicAI, עבודה של איילת שאשא עברון, גרפיקה: לירון לוי, מצולם: רועי כהן
(צילום: אביב נחשון)
מלכודת השיווק המתוקה וטיפול נפשי מבוסס אלגוריתם
מיצגים רבים בתערוכה עוסקים בדימויים שעומדים בלב התרבות ובעיקר בשימושים שאנחנו עושים בהם, משיחות עם ChatGPT והתנסויות בהנדסה גנטית שמעוררת שאלות אתיות ועד למיצג של תמר דוידוב (בהנחיית חביב אופנהיים) מהמחלקה לתקשורת חזותית. המיצג בוחן כיצד מערכות בינה מלאכותית מבינות נשים על סמך דימויים קיימים. המיצגים מהווים תזכורת לעובדה שהטכנולוגיה היא תמונת מראה של בני אדם ושל עולם הערכים שלהם, על היתרונות והפגמים שבהם.
העבודה של תמר גולדשטיין "sugar coated" (בהנחיית נעמי גיגר) עוסקת בזווית אחרת של החשיבות להקשרים, לביקורת וליד האנושית בתהליך היצירה. "כולנו נפלנו בשבי המיתוג והשיווק. אנחנו מחווטים לצבעוניות הזו ולא יכולים להתעלם ממנה, היא מושכת אותנו לעבר ההתמכרות שלנו. העבודה מורכבת מיותר מ-100 דימויים שיצרתי, קטעי ארכיון ותמונות מקוריות - כולם נשזרו לתוך העבודה. את האפקט הבריאותי הקטלני והאכזרי של הסוכר אפשר לראות, ברגע שמתקרבים - בין אם הוא בריאותי או נוגע במעגל הניצול והשעבוד האנושי", אומרת גולדשטיין. אכן, קשה להתעלם מהמיצג ברגע שנכנסים לחלל. בפריסה מלאה בצבע ופרטים מושכי עין, מגוללת גולדשטיין בצבעים את סיפור האהבה-שנאה שלנו עם הסוכר.
בוגרי התואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל מציגים את עבודותיהם בשורת חללים סמוכים שעוסקים במנעד רחב של תחומים. כיוצרים עצמאיים, רבים מהמיצגים שלהם הם רפלקטיביים באופיים. עידו שפירא מציג נובלה גרפית (קומיקס) בשם ״המלון הטכנולוגי לבריאות הנפש בים המלח״. האם מהפכת ה-AI תגיע גם לעולם בריאות הנפש? בהשראת אורח חיים עמוס ושוחק וקורס מיינדפולנס שכמעט נכפה עליו, הוא פוגש קבוצה שלא מרבים לדבר עליה - הייטקיסטים ממורמרים ושחוקים.
26 צפייה בגלריה
עבודה של עידו שפירא
(צילום: עידו שפירא. עיצוב גרפי: רוני נובה. עריכת תסריט: מוריה קורן)
26 צפייה בגלריה
עבודה של עידו שפירא
(צילום: עידו שפירא. עיצוב גרפי: רוני נובה. עריכת תסריט: מוריה קורן)
בנובלה, בנה עידו מכון לתיקון נפש המנוהל על ידי רובוטים חייכניים ומבוססי AI המהווים מעין דיסטופיית מיינדפולנס הדוחפת אותו אל עבר שיגעון. המסע הפרטי שלו מתואר באיורים חופשיים ודינמיים בשילוב דימויי AI.
נגישות וקיימות: מעצבים מחדש את מוצרי היום-יום שלנו
לצד השיח ההולך וגובר בשנים האחרונות באקדמיות לעיצוב בעולם על סוגיית הקיימות, במסגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי הצליחו כמה פרויקטים לדמיין כיצד אפשר להשתמש בתהליכי עיצוב כדי להתמודד עם משבר האקלים. כך למשל הפרויקט "נריאדות" של סאני לוסטוב, שמציג קונסטרוקציות תת-ימיות לקירור שוניות אלמוגים. הנריאדות עוצבו על מנת להתמודד עם עליית טמפרטורות האוקיינוסים והשלכותיה ההרסניות על שוניות אלמוגים ברחבי העולם. המבנים עצמם עשוים מג'ל תרמו-רספונסיבי שנקרא NIPA ומשמש לקירור אקטיבי מתמשך של אזורים הנתונים בסכנת התחממות.
פרויקט נוסף ומסקרן מבית המחלקה לעיצוב תעשייתי העוסק בחומריות הוא O-SOW של אביה רביבי, העוסק בנושא לא סקסי במיוחד - נייר טואלט. O-SOW הוא תחליף מקיים ומתכלה לנייר טואלט העשוי מתפוז ועלי אלוורה בשילוב זרעי צמחים. המוצר מיועד במיוחד עבור מטיילים. הזרעים המשולבים במוצר עוברים תהליך של זריעה בדישון טבעיים מעצם השימוש.
סוגייה עיצובית נוספת שעסקו בה בוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי הוא נגישות. דרך פירוק והרכבה מחדש של מנגנונים או מוצרים שמוכרים לנו מחיי היום-יום, מצליחים המעצבים להפוך את המוצרים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם לנגישים יותר ולעתים לשנות לחלוטין את הדרך שבה כולנו משתמשים בהם. כך למשל הפרויקט CHRONOLINE של יוני זזון, שעון המבוסס על תא ברייל ומותאם לעיוורים. CHRONOLINE מזכיר עד כמה עולמנו מעוצב באופן ויזואלי, שבו פעולות שעבורנו הן מובנות מאליהן - כמו לקרוא שעון - יכולות להיות מאתגרות עבור כבדי ראייה. השעון מאפשר לעונד אותו לקרוא את השעה באמצעות מגע ובכך מעניק לו עצמאות ומשחרר אותו מתלות באחרים. השעון מבוסס על תא ברייל אלקטרוני מיוחד שמבליט קווים על לוח השעון באופן המדמה מחוגים ומאפשר לקרוא את השעה בצורה אינטואיטיבית.
רן שטוב עסק בנגישות מזווית אחרת עם הפרויקט AirPulse, מעין כלי תעופה קטן המשמש להנגשת מכשיר המפעם (דפיברילטור) לנפגעים במקומות מרוחקים ולא נגישים. עם המודעות הגוברת ליעילותו של הדפיברילטור בהצלת חיים במקרים של אירועים לבביים, עולה גם הביקוש להרחבת זמינותם של המכשירים במרחב הציבורי. מהירות ההגעה למכשיר והפעלתו הם פרמטרים קריטיים להצלת חיי הנפגע/ת.
הפרויקט מציג פתרון עיצובי לבעיה באמצעות שימוש בטכנולוגיות תעופה: AirPulse נע במהירות גבוהה ויכול להגיע למטופל בדיוק של מטרים ספורים כדי לאפשר טיפול מיטבי על ידי אדם לא מיומן עד להגעת הצוות הרפואי.
מזכרות מהסכסוך, פונט גלותי
בעוד בעיצוב התעשייתי עוסקים בחומר ובפונקציה, בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בוחנים את התרבות הגרפית שלנו - הצבעים, הגופנים, הקומפוזיציות והאריזות שמגדירות את העת העיצובית העכשווית. במגוון רחב של פרויקטים - מעיצוב פונטים עד ספרים - הציגו הבוגרים את הפרשנות שלהם לתרבות מנקודת המבט הייחודית של התקשורת החזותית. כך למשל בפרויקט הרי את, משתמשת סנדלר במדיום של מגזין מודפס כדי לדון בסוגיית מסורבות הגט. לעומת הדפדוף הקליל האופייני למגזיני נשים, שנועד להנעים ולהעביר את הזמן בעת המתנה אצל הספר או הרופא, ״הרי את״ מציג סוג אחר של המתנה, שאין לה סוף, שכובלת נשים בחיים שלמים של בירוקרטיה. המגזין הוא אנלוגיה לסיפורן של מסורבות הגט וממחיש את התחום האפור שבין הדת למדינה - שם נשים מוצאות עצמן תלויות בדת, במדינה ובבעל.
העבודה MAGGOG Souvenirs של דידי כהן וולין משתמשת בקונספט של מזכרות לתיירים ככלי להעברת מסר פוליטי. המותג מציע מזכרות לכל תייר שיגיע לבקר בישראל, אלא שבמקום פסלונים של הכותל המערבי או מגנטים של קו החוף של תל אביב, המזכרות המוצעות הן ידיים מגואלות בדם כשמתחתן הכיתוב ״רמאללה״, בקבוק תבערה, או כף של דחפור. המזכרות מציעות דימויים ויזואליים אייקוניים של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני כמזכרות לכל תייר המבקש לעצמו חלק מהקושי המקומי ללא נטילת חלק בו.
טיפוגרפיה (עיצוב גופן) היא הלחם והחמאה של התקשורת החזותית, ובפרויקט ״וימפל״ בחר בניה המר ליצור גופן ״גלותי״. וימפל הוא פונט רב משקלי השואב השראה מעבודות רקמה יהודיות מסורתיות ממערב אירופה.
לפונט טיפוס עסיסי ודומיננטי, העומד על תפר בין עולמות. ל"וימפל" חמישה משקלים - קל, רגיל, מודגש ושמן, ובנוסף עוד משקל מודולרי המפרק את האות למרכיביה ומאפשר יצירה של אינספור אותיות חדשות וצבעוניות.
