קרן כהן נעים (נשואה לרועי ואמא לארבעה ילדים: איתמר בן ה-16, אריאל בת ה-15 והתאומים איתי ואיילה, בני עשר) היא אומנית, יוצרת ומנחה של חוגים וסדנאות יצירה לילדים ולמבוגרים. למרות שלא הייתה לה הכשרה רשמית כמעצבת, לאורך השנים פנו אליה קרובים וחברים בבקשה שתעצב את הבית שלהם. "אני מעצבת כבר שנים כתחביב", היא מספרת. "פה בית, שם חברה. לפעמים קצת בשכר. אבל הכול מתוך חוסר ביטחון גדול וחשש שאולי אני לא יודעת ושאין לי מספיק כלים. במשך שנים הרהרתי באפשרות שאלך ללמוד כדי שאוכל לפתח את הביטחון שלי. חשבתי וגיששתי ודחיתי וחלמתי ובסוף לא עשיתי כלום.
"לפני שנתיים איבדתי לצערי הרב חברה טובה למחלת הסרטן. ביום מותה החלטתי שאני לא מהססת יותר, אלא עושה. חיים כאן ועכשיו, ולא יהיה זמן אחר להגשים בו את החלומות. נרשמתי ללימודים אצל גילי אונגר בשנה שלפני הקורונה. באתי לשם כדי למצוא את האומץ שלי כמעצבת, ואני מרגישה שזה באמת הצליח".
עם הסגר הראשון שהביאה איתה מגפת הקורונה, כהן נעים הבינה עד כמה המרחב הביתי שלה זקוק לאוויר לנשימה ולתשומת לב מחודשת. "הבנתי פתאום עד כמה הילדים שלי זקוקים לגינה. עד לאותו רגע לא נגענו בגינה שמסביב לבית שלנו, בישוב צור הדסה. קנינו את הבית לפני קרוב לשלוש שנים, יחד עם קבוצת רכישה מקבלן. היו המון עיכובים, טעויות ובלגן, הכניסה כל הזמן נדחתה ואנחנו חששנו מאוד ואפילו חשבנו לוותר ולחפש משהו אחר. אבל אני התעקשתי להתגבר על הקשיים. זה הבית הראשון שקנינו, קודם לכן גרנו בדירות שכורות, והרגשתי שאני ממש צריכה בית. כדי לעמוד במסגרת התקציב בחרנו בבנייה בסטנדרט הפשוט שהציע הקבלן והחלטנו להשאיר את הטיפול בגינה להמשך. במהלך הסגר כבר לא יכולנו להסתפק במרפסת קטנה. הילדים רצו לצאת החוצה ולא היה לאן, הכול היה בוץ".
כך, במקביל לעיצוב מחדש של ביתה, ביקשה כהן נעים לצאת גם אל הגינה. "מראש תכננתי את עיצוב הבית שלי כפרויקט הסיום ללימודי העיצוב שלי, והחלטתי להתייחס לגינה כחלק מזה. בהתחלה אמרתי 'בואו נעשה פינה קטנה עם דשא ואולי מקום לילד לשחק כדורסל', ומשם הגענו לעיצוב מחדש שכלל גם את שיתוף הפעולה של רועי. התוצאה היא מבחינתי גן עדן".
משפחה סורגת
את הבית, 150 מ"ר בנויים על מגרש בגודל 370 מ"ר, קנו כאמור בני המשפחה מקבלן. "בתכנון המקורי של הקבלן היו בקומה הראשונה שלושה חדרי ילדים וחדר הורים, ובקומת הקרקע מטבח, סלון וחדר קטן נוסף", מספרת כהן נעים. "לא רצינו לחלק את הילדים בין הקומות ולכן העברנו את ארבעת חדרי הילדים למעלה והרווחנו ככה פינת טלוויזיה בשבילם, כי חדר ההורים המקורי היה גדול. למטה הפכנו את החדר הנוסף לחדר הורים, אבל כדי שיהיה מספיק מקום בשבילו נאלצנו להכניס את המטבח לתוך הסלון, ולכן הסלון הוקטן באופן מאוד משמעותי, והעיצוב שלו היה אחד האתגרים הכי גדולים.
32 צפייה בגלריה
ספה גדולה בעלת גב נמוך מספקת חלוקה זורמת של החלל הציבורי לסלון ולמטבח
(צילום: שירן כרמל)
"ניסיתי לוותר על הטלוויזיה, אבל ראיתי שזה לא עובד בשבילנו, והתלבטתי המון בשאלה איך לייצר חלל פחות צפוף ויותר זורם. חלק אחד של הפתרון הגיע מכיוון של חברים טובים שבדיוק נפטרו מהספה שלהם. ספה גדולה, ארוכה ודומיננטית שמה שמייחד אותה זה גב נמוך מאוד, שבזכותו היא נוכחת בלי לחסום את החדר. בנוסף החלפתי את המזנון הישן בספסל צר שעמד קודם לכן בפינת האוכל וצירפתי שולחן סוכנות קטן וישן כשולחן קפה".
למרות בעיית המקום, על המטבח היא לא הסכימה להתפשר. "זה הדבר הראשון שרואים בבית. ממש התעקשתי שאני לא מוכנה שבאמצע הסלון יישב מקרר, ובאמת יצא מטבח שהוא כמו תכשיט ואני אוהבת אותו מאוד. ליד המטבח, מול שירותי האורחים, יש עוד פינה קטנה שבתחילת הדרך לא הייתי בטוחה איך לנצל אותה, אבל אז מצאתי ביד2 ספסל ברזל מטורף עם גב מיוחד ומהמם ממש. הוא עלה אלף שקל, ולא היה לי תקציב לזה. כמעט ויתרתי, אבל אז המחיר ירד ל-500 ומיד התקשרתי. הוא עשוי מברזל וכבד כל כך שהיה צורך להזמין בשבילו הובלה, והוא היה מרופד בעור שחור מטונף ודוחה, אבל אחרי ריפוד מחדש שחשף את הגב שלו, כל היופי יצא החוצה. תליתי מעל לספסל עבודות שלי, והיום זו אחת הפינות שמעוררות הכי הרבה התפעלות בבית".
בקומת הקרקע נמצא גם גם חדר השינה של ההורים, שבו עבר שיפוץ מאסיבי חדר האמבטיה בגלל בעיות צנרת. "לא הייתה ברירה אלא להחליף שם הכל. יחד עם הארון הזוגי זה גמר לנו המון מהתקציב. עד לעיצוב מחדש של הבית הבגדים שלי היו תלויים על קולבים עומדים, בלי ארון של ממש, והכל היה מבולגן. הרגשתי שבאמת חייבים כבר לטפל בזה והשקעתי בארון מנגר. מעבר לזה לא עשיתי בחדר השינה שינויים גדולים".
תריס ישן שהיה בגינה הפך לפינת התכשיטים בחדר השינה, ומהווה חלק מעבודות היד שמפוזרות ברחבי הבית. "התברכנו במשפחה מלאה באנשים מוכשרים. בפינת התכשיטים, שמוסיפה הרבה צבע, תלויות גם עבודות של ושל בני המשפחה שלנו. הכריות והשמיכות הסרוגות, למשל, הן עבודות של אחותי ושל אמא שלי.
בעבר אמא שלי הייתה סורגת המון, אבל היא כבר בת 80 ועם השנים הראייה שלה נפגעה והיא הפסיקה. כשהתחילו הסגרים חיפשנו איך לעזור לה ולהעסיק אותה, אז קנינו לה צמר, ובכל ערב מישהי אחרת מאיתנו – הבנות והנכדות שלה – הייתה באה לראות שאין לה טעויות. ככה היא התחילה לעבוד. בסגרים היא הריצה שמיכה אחת בכל יומיים, וגם אנחנו נכנסנו לזה. פתחנו קבוצת סריגה משפחתית, אחותי לימדה וכולנו סרגנו, אפילו הבת הקטנה שלי שהייתה אז בכיתה ג'. ליום הולדת שמונים הבאנו לאמא שלי במתנה שמיכת טלאים שסרגנו ביחד.
"אבל הכישרון הוא לא רק בצד שלי של המשפחה. בחדר השינה יש לנו כיסא עם ריפוד שסבתא של רועי רקמה בצעירותה, ובכל הבית אפשר למצוא עבודות של גיסתי, הקרמיקאית המוכשרת פוגי נעים. בנוסף לעבודות הקרמיקה שלה תלינו ליד דלת הכניסה גם ציורים שהיא ציירה לנו. היא יצרה בשבילנו ספר עם סיפור ההיכרות שלנו, שהתחיל כשהייתי בת 27 וגרתי ביחידת דיור בבית הוריי. ראיתי שאריות שהשאירה אחריה חיה קטנה ונכנסתי ללחץ. אבא שלי הזמין מדביר ליום אחר כך, אבל אני התעקשתי שאני לא מוכנה לחכות אפילו יום. וככה, במקרה, איתרנו את רועי, שעבד אז כמדביר והיה בסביבה. ברגע שהוא הגיע יצאה פתאום החוצה גורת חתולים קטנה, ואני התחלתי לצרוח. הוא היה בהלם ממני. מהסיפור הזה יצאה המשפחה שלנו, וגם הספר של פוגי".
גינת החלומות
בקומה השנייה עיצבה כהן נעים את חדר הטלוויזיה. לחדר הוזמנה פינת רביצה לישיבה, התווספה דלת אסם שחוסמת את פינת הכביסה הסמוכה, והודבק טפט על התקרה. "זה משהו שחלמתי לעשות בסטודיו שלי ולא הצלחתי בגלל סוג המבנה, וכאן זה עבד ונראה מקסים. מעבר לזה שדרגתי קצת את חדרי הילדים – למעט הבן המתבגר שלא סמך עליי – ברמה של הזזת רהיטים וקצת צביעה. הבסיס כבר היה שם.
הפיצ'רים הכי מעניינים בחדרים הם הקירות אצל הבנות. לגדולה יש טפט גרפיטי שהיא רצתה וגם חסכה ושילמה עליו בעצמה. הקטנה רצתה גם, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו עוד אחד. לכן, לפני שנכנסנו לבית הזמנתי את כל האחייניות שלי ויחד עם הילדים שלי הם ציירו קיר שרבוטים מרהיב. אחת הגדולות ציירה וכל הילדים צבעו את הקיר מהרצפה ועד לתקרה. זה לקח להם יומיים עבודה ואני עשיתי רק מעט פינישים בסוף. חוץ מזה תליתי בחדר שלה נדנדה במקום כיסא עבודה, שיהיה לה קל יותר לשבת בלי להשתעמם. את הנדנדה יצרתי בעצמי מחבלים וקרש עץ, ונדנדה נוספת דומה שיצרתי תלויה במרפסת".
לבסוף, קמה לחיים גם הגינה, שהעבודה עליה הושפעה מאוד מהקורונה ומהסגרים החוזרים והנשנים. "קודם כל, רועי, שהייתה לו תחושה שהגיע סוף העולם, החליט להקים פינה לגידול ירקות. הוא לקח רהיטים ישנים, מיטות שמצאנו בזבל, והשתמש בחלקים שלהם כדי לבנות אדניות לשתילה. יש שם הכול מהכול: תותים וחסה ותירס ועגבניות שרי ומלפפונים ופלפלים. גם הילדים הצטרפו לעניין, וזו ממש פינה חמה בבית. רועי גם חפר במו ידיו בריכת דגים. האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה, הדגים הם ממש בנפשו. למשפחה שלו יש חוות דגים ברמת רזיאל. אפילו כשגרנו בשכירות הוא חפר בריכת דגים".
32 צפייה בגלריה
את האריחים שמרצפים את החצר אספה כהן נעים במשך שנה. ברקע בריכת הדגים בעבודת יד
(צילום: שירן כרמל)
בנוסף, החליטה כהן נעים לבנות את הסטודיו שיכיל בתוכו את החוגים שהיא מעבירה – בגינה. "חלמתי על בית עץ, אבל הבנתי שזה לא כל כך פרקטי עבורנו, אז התפשרתי על מחסן גינה מפנלים מבודדים. זה חומר מאוד מאתגר, כדי לצבוע אותו צריך צבע מיוחד וכשניסיתי להדביק טפט על התקרה הוא פשוט נפל. ניסיתי כמה פעמים למרות שכולם אמרו לי שאין סיכוי, כל פעם קניתי דבק אחר, ובסוף באמת התייאשתי והסתפקתי בטפט שעל התקרה בפינת הטלוויזיה. אבל הוספנו חלון בלגי מעלף מברזל בצבע בורדו שרועי מצא ממישהו שכבר לא היה צריך אותו, ודלת אלומיניום שעיצבתי בהזמנה מיוחדת, ויצא חלל מהמם. הריהוט מורכב מכל מיני דברים שכבר היו לנו, ושולחנות ישנים שהילדים שלי כבר לא רצו".
32 צפייה בגלריה
הסטודיו הוא מחסן גינה מפנלים מבודדים. בקיר נוסף חלון לאור טבעי ואוויר
(צילום: שירן כרמל)
היא מספרת שהאתגר המשמעותי ביותר בגינה היה ריצוף החצר, שהייתה בוצית. "רועי רצה בטון אבל אני רציתי מלא אריחים מכל הסוגים ומכל המינים, ושכנעתי אותו. אלה אריחים שאספתי במשך שנה שלמה, מתחילת הקורס אצל גילי אונגר. אחת מהמשתתפות בקורס עבדה ב'ענבל אריחים', וביקשתי ממנה שאריות אריחים שבורים כדי ליצור פסיפסים עם הילדים. במקום דברים פגומים היא הביאה לי פשוט אריחים בודדים, כאלה שכבר הפסיקו לייצר אותם, והם היו כאלה מעלפים שהיה לי ברור שאי אפשר להשתמש בהם לפסיפס. אז אספתי אותם, וביקשתי גם מאנשים בישוב שאריות מהבתים שלהם, וכמובן קניתי המון, ומכל אלה ריצפנו את השטח שלפני הסטודיו. הרצף רצה להרוג אותי, הוא לא אהב את השילובים שלי וקרא לי 'מחלוטה' - מערבבת, אבל באמת שיצא שטיח אריחים שאין כמותו. בקצה שלו מיקמנו פינת לשטיפת ידיים לילדים עם כיור חלוד שעמד בגינה של חמותי והתאהבתי בו. וככה, אחרי שלא התכוונו בכלל להתייחס לגינה, יצא לנו משהו קסום שאנחנו מתמוגגים ממנו בלי הפסקה".
