בני הזוג נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, מעצבי המוצר שעומדים מאחורי סטודיו Reddish הוותיק, זכו בהוקרה רבה ב-20 שנים של פעילות מקצועית: הם זכו לא פחות משבע פעמים בפרס משרד התעשייה, עבדו עם מגוון רחב של לקוחות, הציגו ולימדו במדינות רבות בעולם, בהן גרמניה, יפן, דנמרק, קוריאה ואנגליה. ועדיין, פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב מוצר בקטגוריית מעצבים בכירים (ועמו מענק של 90 אלף שקלים) שבו זכו השניים בשבוע שעבר, הצליח לרגש אותם במיוחד. "קראנו שוב ושוב את ההודעה על כך שזכינו, בהתרגשות עצומה, עד שנרגענו", הם מספרים.
השניים זכו בפרס "הודות לשפת חקר העיצוב אותה פיתחו לאורך שנות עבודתם, שהפכה לסמן משמעותי בשדה היצירה המקומי בתחומי עיצוב המוצר ומחקר העיצוב", נכתב בין נימוקי השופטים על הזכייה. לא בכל יום Reddish זוכים לציון לשבח על פעולות החקר שלהם בתחום עיצוב המוצר, אך הפעם, במוצהר, ההיבט המחקרי של עבודתם הנחה את מתן הפרס לא פחות מאשר האובייקטים שהם מעצבים.
ואכן, הסגנון העיצובי של Reddish כבר קנה להם שם של סטודיו יצירתי ומפתיע אך מדויק, מחושב ומדקדק בפרטים, העושה שימוש בחומרים מגוונים, נעימים לעין (ולמשתמש) ורבי משמעויות. אך מעניינת לא פחות הפעילות שלהם בשדה המחקרי. השניים פיתחו מומחיות בליקוט של חפצים יומיומיים שונים ואיסוף מידע אודותיהם, על התרבות ועל מציאות החיים שגרמה להיווצרותם. את ההתרגשות של הצמד מהגילויים הללו הם מנסים לתווך הלאה, לקהל המקצועי והרחב.
"התחום המחקרי של עיצוב מוצר הוא יחסית חדש. הוא קרה הרבה אחרי שעיצוב תעשייתי היה מבוסס", אומרת שטיינבוק בראיון ל-ynet. "עכשיו אפשר להביא מחשבות אנתרופולוגיות, או כאלה שבאמת אומרות משהו על החיים שלנו. אנחנו אומרים שהפן האקדמי הוא כמו קצפת על עוגה של עיצוב תעשייתי קלאסי. גם כשאנחנו מכינים אובייקט ללקוח אנחנו לרוב חוקרים עיצוב תוך כדי".
ההתבוננות הסקרנית כלפי חפצים באה לידי ביטוי גם בתערוכות עיצוב שלהם, ביניהן התערוכה "נעשה" שהוצגה בבית האמנים שבתל אביב. בתערוכה, שמתגבשת בימים אלה לספר, הם אספו אובייקטים יומיומיים מחייהם של פלגים שונים בדת היהודית שעוצבו במגזרים הדתיים עצמם, מהמתון ועד למחמיר ביותר. "הפעולה היא לפעמים לקחת דברים כאילו-אקזוטיים למי שלא מכיר, ולפעמים – דווקא לקחת משהו שמוכר לכולם, ולהגיד: האובייקט הזה הוא יותר מורכב", מספרת שטיינבוק ופרידמן מוסיף: "שילבנו למשל בתערוכה את הכתובה של ההורים שלי, שהתחתנו בחתונה צבאית, עם כל הסמלים של החילות – זה לא מובן מאליו שבנאדם בוחר לשלב את האמונה הדתית שלו ואת המסגרת הצבאית באקט כל כך אישי וספציפי. יש פה חיבור שאומר כל כך הרבה דברים על המקום ועל מי אנחנו כבני אדם, על איזו אמונה עומדת מאחורי החיבור. רק על האובייקט התמים למראה הזה שזרוק לאנשים במגירה אפשר לכתוב עבודה שלמה".
מחקר וחינוך בתחום העיצוב הוא בין התשוקות הגדולות של הצמד, והם רואים בזה שליחות. שטיינבוק גם מכהנת כמרצה בכירה ב-HIT, המוסד ממנו בגרו השניים, ויחד הם מרצים ומעבירים סדנאות במסגרות שונות בארץ ובעולם, שמעודדות מעצבי מוצר לחשיבה יצירתית וליציאה משועשעת וחכמה מאזור הנוחות. "אנחנו לא מלמדים טכניקות מעשיות. זה כלי, לא המטרה. אנחנו מלמדים חשיבה חופשית, את ההתבוננות המחקרית, ואת הפן הרגשי-תרבותי-מחקרי בתוך התחום הזה. עיצוב בתור שפה שאפשר לתקשר איתה רעיונות שהם יותר מופשטים. שלאו דווקא שמים סימן קריאה, אלא משאירים אותך בתהייה".
חיים בעבודה
אנחנו נפגשים לדבר על הזכייה שלהם בבית קפה ביפו, לא רחוק מביתם הצמוד לסטודיו שלהם. "עברנו מהמושב לפני עשר שנים בערך, ומאז אנחנו ביפו, גם גרים וגם עובדים", מספרת שטיינבוק. "הסטודיו הוא חלק מאיפה שאנחנו גרים, וזה מתאים לווייב שלנו, לערכי הסטודיו הלא-כתובים: שזה בסדר לעשות מרק ולחשוב על עיצוב, ושזה בסדר לעשות עיצוב ולחשוב על המרק", הם צוחקים, אבל הבדיחה הקטנה הזו מגלמת באמת את הנחת העבודה שמאפיינת את המחשבה הבסיסית שלהם על כך שעיצוב הוא קודם כל מראה לתרבות, לצרכים שלה ולפתרונות שהיא מייצרת.
13 צפייה בגלריה
"התיישבנו אחת ליד השני, והשאר היסטוריה". נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן
(צילום: שגית פרידמן הלל)
שניהם ילידי 1975, והכירו במיונים לתואר בעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון (HIT), אותו סיימו בהצטיינות בתחילת שנות האלפיים. "ברמת צירופי המקרים של החיים, הייתה לנו כל הזדמנות להיפגש בכל רגע אחר, וזה כאילו חיכה לרגע הזה. גדלנו באותה עיר – עיר האורות ראשון לציון, האחים שלנו בני אותו גיל והם למדו ביחד, יש לנו מלא חברים משותפים, אנחנו עצמנו בני אותו גיל, אפילו ההורים שלנו מכירים מצעירותם, ואיכשהו, הפעם הראשונה ששנינו נפגשנו, הייתה רק במבחני הקבלה ללימודים. לקראת סוף הלימודים, איזה שיעור התיישבנו אחת ליד השני, והשאר היסטוריה".
דרכם המקצועית המשותפת התחילה בסיום הלימודים, משולחן המטבח שבביתם המשותף במושב בשנת 2002. הם לא חשבו על עצמם כעל סטודיו, וגם לא חשבו יותר מדי על המשך הדרך. "אז, העולם הזה של עיצוב תעשייתי היה מאוד 'עיצוב תעשייתי'", מדגישה שטיינבוק את המונח בקול חמור. "היום קוראים לזה עיצוב מוצר, הגדרה יותר גמישה. פעם גם המחלקה וגם העולם מסביב היו הרבה יותר הארדקור. היו הרבה פחות אפשרויות, גם לעצמאיים הן היו יותר מוגבלות".
"התחלנו לעבוד על כל מיני יוזמות מול לקוחות שונים ותערוכות", הם מספרים. "הקפיצה המשמעותית הראשונה שלנו היתה ב-2006 כשהשתתפנו ב-IMM קולון, תערוכה שנתית מאד גדולה של עיצוב בגרמניה. השתתפנו בתחרות למעצבים צעירים מכל העולם כמובן, שעשו את הדברים הכי-הכי, ואנחנו – את יודעת, באנו מראשון", הם אומרים בענווה וצוחקים. "אבל כנראה באנו עם מספיק יכולת, כי זכינו בפרס הראשון, עם שולחנות מקועקעים מהפרויקט שלנו Yakuza. אחרי כן הייתה התפתחות גדולה, אחרי כמה שנים של בירורים ועשייה. השתתפנו בכל מיני תערוכות בארץ, קיבלנו פרסים של משרד התעשייה, נסענו להציג בוויקטוריה ואלברט בלונדון, ואז בברלין ובמילאנו. בלי שום תכנון מסודר, דברים צמחו וזזו, עשינו לפי הרגשה".
ושטיינבוק מחדדת: "התקופה גם איפשרה את סגנון ההתנהלות זה. המדיה האינטרנטית היום משנה המון – את הקצב והדברים. אנחנו נשאלים הרבה איך הצלחנו לשמור על עמוד שדרה, ללכת בדרך שלנו ולא לסטות ממנה. אבל בהתחלה היינו עושים דברים שגם איפשרו לנו לממן את כל החוויות האלה".
פרידמן: "הרבה מהסטיות הן לא בתיק עבודות פשוט. והן גם התמעטו. אנחנו כל פעם מחדדים לעצמנו בתור אנשים שעוסקים בעיצוב כשפה וככלי ביטוי, איפה גבולות הגזרה שעיצוב בכלל יכול להתעסק איתם מבחינה תרבותית. להצליח להביא משהו אבל לא לשים לו על הכתפיים יותר מדי עד שזה כבר נהיה אילוסטרציה. שהדברים שלך ידוברו דרך העיצוב, ולא שתדבר עליהם".
"לחוד, ביחד, לחוד, ביחד"
הפרס של קרן אדמונד דה רוטשילד ניתן זו השנה השנייה לזוכים בשתי קטגוריות - מעצב בכיר ומעצב צעיר, וניתן על גוף עבודות כולל. כך, בניגוד לפרסים שבהם מגישים המועמדים עבודות נבחרות אליהן מתייחסות ועדות השיפוט, הפרס מתייחס לכל שנות היצירה של השניים. הפרס מתוכנן להינתן מדי שנה לזוכים מתחום אחר בשדה העיצוב, כאשר בשנה שעברה הוקדש לתקשורת חזותית. לצדם של שטיינבוק ופרידמן זכה השנה בקטגוריית מעצבים בכירים אלכס פדואה - שידוע כאחד המעצבים המובילים בארץ בתחומים "כבדים" כמו רכב ותעשייה רפואית, ובקטגוריית המעצבים הצעירים – גילי קוצ'יק ורן אמיתי (סטודיו קוצ'יק אמיתי), וטליה מוקמל.
13 צפייה בגלריה
"בואו נראה אתכם מתרגמים את זה!": פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב מוצר הוענק לסטודיו Reddish
(צילום: אמנון חורש)
זה לא היה המפגש הראשון של הסטודיו עם הצוות של קרן רוטשילד - פרידמן ושטיינבוק גם עיצבו עבורם בשנה שעברה את הפרס הפיזי שניתן לזוכים בתחרות. "זה היה אתגר מקסים: 'בואו נראה אתכם מתרגמים את זה! תעשו אובייקט שאומר "הכי טוב בעיצוב", אבל לא לעיצוב ספציפי – כל תחומי העיצוב'. הכי מופשט", הם מספרים. הפרס נוצר בצורת רוג'ום - תל אבנים שמסמל את ההובלה ופריצת הדרך, עשוי פורצלן צבוע בכחול בוהק שמסמל את החיבור בין הוותיק לחדש. הביצוע נעשה בשיתוף עם המעצב טל בטיט, ומבוסס על המיתוג שיצרה עבור הפרס המעצבת נועה שוורץ.
13 צפייה בגלריה
זוכי פרס רוטשילד. מימין: טליה מוקמל, רן אמיתי וגילי קוצי׳ק, אלכס פדואה ונעמה שטיינבוק ועידן פרידמן
(צילום: אמנון חורש)
אז איך אתם ניגשים לעבוד על פרויקט?
פרידמן: "מהבחינה הזו זה עובד מאוד דומה לאיך שעיצוב תעשייתי פרופר עובד. כל פרויקט מתחיל בבדיקה מעמיקה של מחשבה, הרהור, מרחבים, בצורה פתוחה ואסוציאטיבית. אנחנו עושים הרבה חקירה תיאורטית, לומדים דברים. יכולים למצוא את עצמנו נכנסים לאוטו ונוסעים לאיזה חור, או קופצים למוזיאון, או נפגשים עם אנשים. לראות שאנחנו מבינים, שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים קודם כל. לבסס, להבין מה נעשה בתחום הזה, או מה נעשה בתחומים מקבילים לזה. ואז מתחיל כזה בצורה אבולוציונית, דברים מתחילים להתחדד ולקבל איזה העדפה של דרך כזאת על אחרת. המון דיאלוגים. יש פרויקטים שיש להם דדליין, ויש תהליכים לפעמים של כמו איזה פתיליה בסטודיו, יש לך איזה סקיצה בספר סקיצות שאתה מעביר מספר לספר לספר".
שטיינבוק: "והרבה לחוד-ביחד-לחוד-ביחד".
פרידמן: "נעבוד ביחד ולחוד ונשווה דברים, ונעשה מיקס-אנד-מאץ' של רעיונות".
כשהם נשאלים כיצד שומרים על עניין לאורך השנים, התשובות שלהם נחרצות. כחוקרים של חיי היומיום, לא מפתיע שהם לא מייפים את הדרך. "לומדים דברים חדשים, מטיילים, מגלים גמישות וסבלנות ופתיחות לדברים שמגיעים. לא נלחצים יותר מדי אם לא מעניין - לא כל רגע מעניין. אבל החוויה הכללית היא של עניין. גם קושי הוא עניין. כשיש תסכול אתה יודע שאולי הוא בסוף יוביל למשהו", מדגישה שטיינבוק. "זה מקום שהאנושיות פוגשת אותך כמו משקוף לראש. אי אפשר להתעלם מהתכונות המאוד אנושיות של פקפוק בעצמך. יש רגעים שבהם אתה מלא עוז, כוונות ויצירה - ורגעים שבהם אתה לא זוכר איך קוראים לך ואין לך מושג מה אתה רוצה לעשות עם עצמך ואתה מרגיש אבוד. שום כותרת או תעודה לא תעזור ברגעים כאלה, אבל אנחנו עם השנים יודעים שזה חלק מזה, וזה כנראה בגלל שזה מקום מאוד מאוד רגשי עבורנו, מאוד סוער. והסערה הזאת גם מניעה אותנו".
"אני בטוחה שאם היינו עושים ארגזי כלים מפלסטיק או סיכות דש בצורת פרחים כל החיים, היה לנו יותר קל. היינו קמים לעבודה, יודעים מה עושים, זורמים עם זה. אבל היה, לנו באופן אישי – פחות מעניין. זו לא הצעת הגשה חס וחלילה, היא בטוח לא אחראית. היא ההצעה המסבכת. לנו זה עובד. אנשים הרבה פעמים מתפלצים מזה שאנחנו עובדים כבני זוג יחד, וזו גם לא הצעת הגשה. לנו זה עובד, חמסה".
