לפני יותר מחמש שנים, כשקורונה עדיין הייתה בירה וחיסונים ניתנו בטיפת חלב, פנה השף יובל בן נריה לאדריכליות סיגל ברנוביץ ואירנה גולדברג בבקשה שיעצבו, בשיתוף משרד האדריכלות פיצו קדם, את המסעדה היפנית החדשה שתכנן במגדל עזריאלי שרונה, שבאותה תקופה בנייתו אפילו לא הסתיימה. שנים של תכנון ו-12 מיליון שקל אחר, נפתחה בקומה השנייה במגדל מסעדת a המפוארת החולשת על פני 550 מ"ר, שמספיקה הצצה לתוכה כדי להבין את משמעות הזמן והכסף שהושקעו בה.
"יש לנו מערכת יחסים ארוכה עם יובל, עבדנו איתו על כל המסעדות שלו מאז טאיזו", מספרת ברנוביץ. עיצוב ותכנון המסעדה, היא מסבירה, התחיל ברעיון של בן נריה. "הוא נותן איזשהו טון בדרך כלל בתחילת הפרויקט ומעביר בריף שכולל את הרעיון לאוכל, לקהל היעד ולחוויה שהוא רוצה לייצר. מהנתונים האלה אנחנו מתחילות".
"לקשר ארוך השנים בינינו יש משמעות, כי הוא נותן בנו אמון כיוצרות", מוסיפה ברנוביץ. "פה היה ליובל בריף באוד ספציפי לגבי החוויה והתחושה במקום. הוא תיאר את הפרויקט כמשהו על זמני, מין מוסד קולינרי שמגיעים אליו במיוחד. כמובן שידענו שמדובר במסעדה יפנית, אבל בגלל שאנחנו מכירות אותו ידענו גם מה הוא עושה עם אוכל מסורתי לכאורה, מה הוא מזריק פנימה. הקולינריה היפנית מגיעה אצלו עם המון פרשנות אישית, וכך אנחנו עובדות גם בעיצוב ובאדריכלות של המסעדות שלו.
"כאן הוא רצה מקום שמרגיש כאילו יש לו שורשים עוד לפני שנולד, כי העובדה שהמסעדה ממוקמת בקומה השנייה ולא במפלס הרחוב הופכת אותה ליעד. זה לא מקום שמגיעים אליו במקרה, וצריך לתת לאנשים סיבה משמעותית לבוא. עוד אלמנטים שעמדו לנגד עינינו הם האתגר של מסעדה בתוך בניין משרדים, שצריך לצקת בה עניין מיוחד. מצד שני הנוף המדהים של שרונה מהמרפסת. כל האספקטים האלה של החלל, לצד מה שיובל הביא וביקש, נכנסו יחד לסיר גדול שבו התבשלה החוויה הסופית".
הצצה אל המטבח
השתיים מספרות כי נקודת המוצא בתכנון החלל הייתה המטבח שתופס חלק נכבד במקום, וחלל הכניסה. "היה חשוב לנו להתחשב במרפסת ובנוף, ולתכנן את הכניסה של המסעדה כך שתהיה מאוד מזמינה, אבל בלי לחשוף את כל המקום במבט ראשון", מסבירה גולדברג.
"הטקסיות של הכניסה למסעדה הייתה קריטית בתכנון", משלימה ברנוביץ. "וכאן היה בה משהו קשה לפיצוח, כי בגלל המיקום של המטבח, שצריך להיות נגיש לספקים ולמעליות, הסועדים צריכים לעבור כברת דרך מהכניסה ועד לחלל המרכזי".
כברת הדרך שהשתיים מתייחסות אליה היא מסדרון קצת וחשוך למדי, שהקיר השמאלי שלו מתעגל כלפי מעלה במעין קשת, ומטויח בטיח דמוי בטון. "הלוואי שהיינו יכולות לצקת בטון בקומה שנייה של מגדל, אבל זה פשוט לא אפשרי", אומרת גולדברג.
במרכז הקיר חלון צר וארוך שנפתח אל המטבח, שמאפשר למבקרים במקום להציץ הצצה מדודה פנימה ולראות רק את ידיהם העובדות של הטבחים. בחלק שמתחת לחלון, מחופה הקיר בנחושת פטינה ירקרקה שעליה אלמנט גרפי תלת ממדי.
"הקיר הזה, שמפריד בין המטבח למסעדה, הוא השחקן המרכזי שמחולל את כל החלל", אומרת ברנוביץ. "יש לו את הבסיס הקישוטי של הפטינה, שנבחרה מתוך מחשבה על קלאסיקה, על זמן שעובר ועל התבלות של חומר – רעיונות שמתייחסים לעניין המוסדי, השורשי. החלון מעליה חושף לכאורה את המטבח, אבל בהשראת התרבות היפנית הוא גם ממסגר אותו בצורה מאוד ספציפית, ומעליו פורצת הקשת".
כנסייה יפנית
רצפת הטראצו הירוקה הכהה מובילה מימין אל חלל תחום לקבוצות, ובהמשך המסדרון, משמאל, מובילה אל החלל המרכזי שבמרכזו בר ארוך ואובלי. מעל לבר תלוי גוף תאורה גדול ובולט במיוחד – אלמנט אלומיניום שעיצבו השתיים בעצמן והפך לגוף תאורה בידיה של מעצבת התאורה אורלי אברון אלקבץ. על הקיר הנגדי מערכת מדפים שמתנשאת לגובה של ארבעה מטרים ומלאה בבקבוקי סאקה יפני.
"החלל הגבוה מאוד אתגר אותנו בכל הקשור לצורך ליצור אינטימיות, אבל העניק לנו את היכולת להכניס לתוך הקשתות את המערכות הטכניות של הבניין, וכך לקבל חלל נקי", מספרת גולדברג. ברנוביץ משלימה את דבריה ומתייחסת לאפקט הנוצר כתוצאה מהקשתות: "כיוון שדובר על יצירה של מקום שהוא מוסד, השתמשנו בביטויים אדריכליים קלאסיים כמו זה של הקשת בתקרה.
"החלל שנוצר משלב הוד והדר של כנסיות מערביות עם שפה של מודרניזם יפני ושל פיסול בבטון, והכול מאוד מונוכרומטי. בזכות העובדה שאין כאן בעצם קשת בתקרה, אלא רק חצי קשת, תשומת הלב מופנה מתוך המסעדה אל החוץ, אל הנוף של העיר. התאורה, שעליה אחראית אברון אלקבץ, משלימה את התמונה הזאת, את האלמנטים הפיסוליים, את האדריכלות ואת האווירה כולה".
גם את השולחנות, העשויים מאלומיניום בשני גוונים, עיצבו ברנוביץ וגולדברג בעצמן. הכיסאות הם הפרט היחיד שאותו קנו מן המוכן, וגם היחיד שעשוי מעץ. "רצינו להוסיף קצת עץ, והכיסאות הם מקום טוב לכך", אומרת ברנוביץ. "זה המקום של המגע האנושי, ודווקא שם רצינו חומר מוכר, נגיש ופחות מונומנטלי".
לבסוף, גם הכלים שעל השולחנות עוצבו במיוחד עבור המקום על ידי מעצבי מוצר, בשיתוף עם בן נריה. "יובל מעצב את הכלים ממש עד לפרט האחרון, ומשתף אותנו כדי שנשמור על אחידות בקונספט. הכול יחד יוצר תמונה מאוד שלמה", מסכמת ברנוביץ.
