כשמגיעים ל"Six Senses שחרות", מלון היוקרה המדובר שנפתח החודש על מצוק בנגב הדרומי, הציפייה הראשונית היא לפגוש באובייקט אדריכלי בולט שמסמן לסביבה "כאן ממוקם המלון היקר ביותר בארץ". הציפייה הזו פוגשת במראה אחר לגמרי. רק כשהמונית שאוספת אותנו משדה התעופה מתקרבת אל שביל הגישה של המלון, ניתן להבחין במספר מבנים בהירים עשויים מאבן, שקועים למחצה במצוק.
הצעקה האדריכלית המתבקשת מתחלפת בלחישה רכה, במבנים שמשתלבים באופן טבעי בנוף המדברי הבהיר, הן פיזית והן אסתטית, ונראים כמו שרידים ארכיאולוגיים עתיקים של מבני אבן שהיו שם תמיד. נראה שהרצון להתמזג ולהיטמע בנוף הוא התמה המרכזית שעומדת מאחורי המלון החדש של איש העסקים והיזם החברתי רוני דואק, שמופעל על ידי רשת Six Senses התאילנדית. על רקע החדרים המתחפרים בקרקע – כל אחד באופן מעט שונה ומותאם לטופוגרפיה הטבעית – נשאר חשוף הנוף של הרי אדום ומרחבי הנגב והערבה שמרגישים אינסופיים.
"אף אחד לא תיאר לעצמו שיעברו עשר שנים עד שנפתח את המקום", אומרת האדריכלית דניאלה פלסנר, שתכננה יחד עם אחותה מאיה את המלון, וליוותה את הקמתו עד לפתיחה. "ידענו מלכתחילה שזו הזדמנות חד פעמית לתכנן סוג כזה של מבנה, וגם כשהיה מאתגר וקשה, הבנו את ההזדמנות שניתנה לנו. היה כאן תהליך ארוך של התגבשות, תהליך ארוך של תכנון ותהליך ארוך של בנייה, שנבע בין היתר מהחציבה בסלע".
כשישים סוויטות בגדלים שונים, ספא, בריכה מקורה ופתוחה, מסעדה, בר ואמפיתיאטרון הם רק חלק מהאלמנטים האדריכליים שתכננו השתיים. כולם חבויים, נסתרים ומתגלים תוך כדי שיטוט במצוק רחב הידיים. בניגוד לוואדי שבו מתחיל הסיור שלנו, בו צמחייה עשירה, פני המצוק נשארים קרחים וחשופים. "בטבע, המים תמיד זורמים למטה, לוואדי", מסבירה על כך פלסנר, "ולכן הרעיון היה לייצר למטה, במקום שבו מתכנסים האורחים ונפרדים מהרכבים שלהם, מעין נווה מדבר, שבו אפשרנו לעצמנו לשתול הרבה יותר צמחייה שמסתירה בין היתר את הפריקה והטעינה של סחורות שמגיעות למלון, ובשאר המלון פיזרנו את הצמחייה בזהירות ובצורה מדודה, כדי לשמור על היופי של השלוחה החשופה".
44 צפייה בגלריה
במקום צעקה אדריכלית מגלומנית: מבני המלון מסודרים לפי טופוגרפיית ההר
(צילום: גיא מדור)
הדרך אל מבנה הקבלה וחדר האוכל היא על שביל בטון בהיר שדומה בצבעו לגוון הקרקע. מערכת השבילים הזו, שמזכירה במראה את שבילי הבטון החשוף המוכרים לעין הישראלית מהקיבוצים, חוצה את כל המתחם ומונעת צעידה על הקרקע המסולעת. השביל מתפתל, ומשמאלו נמצא אמפיתיאטרון קטן שפונה מערבה, ובו מקום תצפית לשקיעה בשעות הערב.
44 צפייה בגלריה
תקרת חדר האוכל מחופה כפיסי עץ בסידור גאומטרי. משמאל ניתן לראות גזע עץ מת שנמשה מנהר בתאילנד והפך לשולחן בופה
(צילום: סיון אסקיו)
השמש חזקה מעלינו והנוף המדברי נעלם לרגע כשאנחנו יורדים במורד מעבר בין שני קירות גדולים, אולי בגלל זה המראה הבא כל כך מפתיע ומעורר התפעלות: מבואה עגולה ומוצללת שבמרכזה בריכת נוי, ממנה מתנשא עץ ירוק וגבוה. מעבר לו מרפסת רחבה צופה אל הנוף ההררי של הערבה, ומימין קיר משרבייה מחורר.
"המטרה כאן הייתה לתת את התחושה שהגעת למקום מוגן, מעין אואזיס בלב המדבר שמקרר ומצנן אותך. משם המבט נפתח שוב אל הנוף", מסבירה פלסנר. את ההשראה למשחקי ההסתרה והגילוי שמלווים את השיטוט במקום, מספרת האדריכלית ששאבה מאתרים ארכיאולוגיים שמצויים בסביבה, כמו שרידים של מבנים נבטיים בני אלפי שנים, קברים ומקדשים המפוזרים כאן, על דרך הבשמים העתיקה שעברה במקום. "אם היית פעם בפטרה, גם שם צריך לרדת בין שני קירות כדי להגיע לעיר הנבטית. זה בדיוק היה הרפרנס".
44 צפייה בגלריה
קיר המשרבייה שמימין לבריכה שבה עץ. הקיר נבנה בקיבוץ נאות סמדר הסמוך
(צילום: ידיד לוי)
חקוק באבן
כלפי חוץ, מחופים הקירות המעוגלים באבן. למעשה, כמות האבן בה השתמשו לטובת בניית הפרויקט היא אדירה - 17 אלף מ"ר של אבנים. כולן הופקו כתוצאה מתהליך החציבה בסלע המדברי. תהליך החפירה, מסבירה פלסנר, היה נחוץ בכדי לגרום לחללי המלון להיות שקועים באדמה וכך להשתלב בטופוגרפיה הטבעית. אדריכלי הנוף של הפרויקט, חיים כהן וגלעד שרון, לקחו גם הם חלק במיקום היחידות על המצוק כך שישתלבו בטופוגרפיה.
44 צפייה בגלריה
הכל מחופה באבן שנחפרה החוצה מההר: מבט אל גרם המדרגות המוביל אל הסוויטות
(צילום: סיון אסקיו)
רעיון ההתחפרות בקרקע הוא פרי מחשבה של קבוצת סטודנטים מבצלאל, שבראשה עמד האדריכל צבי אפרת. קבוצת החשיבה הוזמנה לחקור את הגבעה לפני למעלה מעשור, במסגרת גישושיה הראשונים של החברה היזמית "נגב גליל" שרכשה את המקום וביקשה להקים בו מלון. בתהליך החקירה, הבינו הסטודנטים שעדיף להתחפר בקרקע כדי לצמצם ככל הניתן את טביעת הרגל האנושית. המסקנות הללו תורגמו לתחרות אדריכלים לתכנון בית המלון, שבה זכו האחיות פלסנר מ"פלנסר אדריכלים".
44 צפייה בגלריה
העיקרון האדריכלי שהנחה את התכנון היה נקודת המבט: אף מבנה לא חוסם את הראות לנוף המדברי
(צילום: דובי טל (אלבטרוס))
"האתגר האדריכלי היה להגיע למקום עם נוף כזה מדהים ותנאי קרקע כל כך מיוחדים, וליצור פרויקט גדול שיצליח להשתלב בו ולא להרוס אותו או להאפיל עליו", מסבירה פלסנר. "הרעיון אמנם היה התחפרות, אבל איך מתחפרים נכונה? האם החדרים צריכים להיות קבורים לגמרי מתחת לאדמה כמו במערה? האם זו חוויה נעימה למלון? היינו צריכות למצוא את האיזון בין משהו שמצד אחד צומח מתוך האדמה, ומצד שני מאפשר כניסה של אור ואוויר פנימה".
פלסנר מסבירה כי את תהליך החפירה הנחו שני כללים - הנוף והטופוגרפיה הטבעית. "כדי לדעת כמה עמוק לחפור, הרעיון היה שכל המבנים במתחם, לא משנה מה מטרתם, לא יעלו מעל לגובה המבט של מי שהולך בראש השלוחה. מה שקבע את המיקום הם קווי הטופוגרפיה, שמשתנים לפני הצורה של המצוק. אם מסתכלים מלמעלה, רואים שכל יחידה ממוקמת קצת אחרת, כדי שלא לחצוב כמויות גדולות יותר של אדמה וסלע".
בניגוד לפרויקטים אדריכליים רבים, בהם הסלעים שנחצבו מוגדרים כפסולת ומפונים מהמקום במשאיות, כאן הם נופו, מוינו, נשטפו ומוחזרו בשלב הבנייה. כך, האבן המקומית היא החומר העיקרי ששולט בפרויקט - והוא מופיע בקירות התומכים, במדרגות, במעקות ובצורת אבנים קטנטנות שמכסות את גגות החדרים. חלק מהאבנים אף נגרסו לטובת מוצרי בנייה, כמו חול וחצץ ששימשו ליציקות שלד הבטון של הפרויקט. את אלפי המטרים הרבועים של פסיפס האבן, צירפו אלו לאלו שלוש חמולות של בנאי אבן מחברון, ובקירות בהחלט ניתן לראות את העבודה הקשה והעמלנית שהושקעה בהם.
44 צפייה בגלריה
גוונים רבים של חום מקנים לקירות במקום תחושה עשירה, כמו המשך של הקרקע
(צילום: איתי אליאסי)
מבט מקרוב על הקיר חושף אבנים בגוונים רבים של חום, כתום וצהבהב, דבר שמקנה תחושה עשירה ולא חד-גונית. "בדרך כלל רגילים לסתת אבנים מרובעות שיתאימו למבנה של הקיר אבל כאן רצינו לשמור על הפנים הטבעיות של האבן. זאת ממש הייתה מלאכת מחשבת איך לסדר את האבנים שיתאימו אחת לשנייה וליצור קיר שהקצה שלו ישר", מוסיף שאג גריך, תושב ישוב שחרות הסמוך, שיחד עם עוד 25 בני המקום היה מעורב בתכנון, בעיצוב ובבניית הפרויקט.
קרקע משוחזרת, עץ ממוחזר
כדי להביט מקרוב על אחת הסוויטות, אנחנו חוזרים למעלה, אל פסגת המצוק. בינות לשבילי הבטון הבהיר, הקרקע נראית טבעית, מדברית, כמעט בתולית. "אם מסתובבים היום במלון, לא מרגישים שהוא היה בבנייה רק לפני חצי שנה", מסביר מושיק בניזרי, שניהל את הבנייה באתר. "אחד הדברים המדהימים שרצינו לשמר פה היה הטקסטורה של האדמה, שבדרך כלל אחרי בנייה לוקח לה משהו כמו 15 שנה להתייצב בחזרה. מה שעשינו היה לקחת את הקרקע העליונה ואת האבנים שנחשפו לתנאי מזג האוויר וקיבלו גוון וטקסטורה אחרים, ולשמור אותה במשך שש שנים. לאחר שהפרויקט הושלם, פיזרנו את האדמה הזאת מחדש, השקנו אותה עם ממטרות ופשוט חיברנו אותה בחזרה למצוק".
אנחנו יורדים מהרכס במדרגות אבן אל פטיו מוצל, מעוטר בצמחייה. דלת עץ מאסיבית מקבלת את פנינו, ממוסגרת במשקוף פלדה כהה. גם היא נראית כמו שריד עתיק. "כל הדלתות כאן עשויות מעץ טיק בן 100 עד 200 שנה שאספנו, מיינו ומיחזרנו", אומר גריך שמלווה אותנו בסיור. "לא ניסינו להסתיר את החורים של המסמרים או הריקבון, השארנו הכל כמו שהוא. יש כאן 420 דלתות, ואין אחת שדומה לאחרת".
44 צפייה בגלריה
חיפוי טיח הטדלקט חוצה חללים במלון. כאן, במסעדה המרכזית הוא משמש לנישות ישיבה ותצוגה
(צילום: סיון אסקיו)
גריך מציין כי כל פריטי הנגרות במקום - החל בכיסאות, עובר במדפי התצוגה וכלה בשולחנות גזעי העץ הענקיים שמפוזרים בחללים הציבוריים - עשויים מעץ ממוחזר שהובא מהמזרח. כולם הפכו לרהיטים בנגרייה בשחרות, הישוב הקהילתי הסמוך. עבודות העץ המרהיבות מגיעות אפילו לתקרות המחופות כולן בכפיסי עץ במסעדה.
44 צפייה בגלריה
עצי הטיק שיובאו מהמזרח הגיעו לישוב הקהילתי שחרות, והפכו לרהיטים מרהיבים המעטרים את המלון
(צילום: איתי אליאסי)
44 צפייה בגלריה
"ש כאן 420 דלתות, ואין אחת שדומה לאחרת": צילום מתהליך ההקמה בישוב שחרות
(צילום: איתי אליאסי)
הנוף המדברי שנעלם במבואה, מתגלה שוב כשנכנסים פנימה לסוויטה. חדר נעים ומאורך בגוונים בהירים וטבעיים, משובץ פריטי טקסטיל משלימים, רהיטי עץ ואביזרי פליז וברזל. האלמנט הראשון שמושך את תשומת הלב הם דווקא הקירות, המחופים בטיח טדלקט מרוקאי. הטיח החלק והמבריק חולש על כל שטח החדר ונמשך לגבולות הארונות ולראש המיטה. "הטדלקט הוא סוג של תחליף לשיש", מסביר גריך, "הוא אטום למים ואפשר להגיע איתו לרמות גימור גבוהות מאוד. כדי לייצר מראה מדברי של חאן, הקפדנו שכל הקירות יהיו מעוגלים. אין כאן אף פינה ישרה".
44 צפייה בגלריה
טיח הטלדקט החלק והמבריק חולש על כל שטח החדר ונמשך לגבולות הארונות ולראש המיטה
(צילום: אסף פינצ'וק)
מיסטיקה בספא
אחרי הביקור בסוויטה אנחנו עולים לנקודה הגבוהה ביותר בשלוחה, שם ממוקמת מרפסת הצופה מזרחה. שולחנות עץ עגולים, גם הם עשויים עץ ממוחזר ונוצרו בישוב הסמוך, מעטרים את המקום, עליהן נחות כריות רקומות. הבריכה הפתוחה של המלון נמצאת מתחת למרפסת, מוסתרת מן העין בקיר תומך מחופה באבן. התצפית מקורה בפרגולת הצללה מעץ אקליפטוס שיובא מתאילנד, אלמנט שחוזר במקומות נוספים בפרויקט ומקרה את מרבית אזורי השהייה במלון.
"נעים לשבת כאן בחוץ בגלל מזג האוויר היבש. הרעיון היה ליצור שטחי צל גדול שממשיך את הבניין ומהווה חלק אינטגרלי מהחללים של המלון", מסבירה פלסנר, ומספרת שהרעיון הראשוני היה ליצור הצללות מענפי עץ התמר, בדומה לדרך בה קירו את החאן שפעל על הגבעה לפני עשור. "הסתבר שאין לזה תקן אש, אי אפשר לבנות מלון ציבורי ככה. חיפשנו פתרונות חדשים, וכך הגענו לאקליפטוס".
מוטות האקליפטוס מצלים גם את שתי החצרות שמרכיבות יחד את מתחם הספא - אחת מלבנית, שממנה כניסה למלתחות ולחדרי היוגה, והאחרת מרובעת, שבפאותיה חדרי טיפול ועיסוי. במלתחות, תופסת את תשומת הלב ומבדילה עצמה מיתר חללי הפנים, רצפת הטרווטין האדמדמה. יחד עם טיח הטדלקט שחוזר גם כאן, היא מחפה את קירות המקלחות ומשווה מראה דרמטי למקום. משם אנחנו נכנסים לחמאם, החפור כולו בתוך האדמה - רק חלון עגול קבוע בתקרה מכניס פנימה אור רך, שמתפזר בצורה נעימה בחלל ומשרה תחושה מיסטית.
44 צפייה בגלריה
חדר טיפול ועיסוי בספא: למרות שחפור באדמה, מרגיש אוורירי ומלא באור רך
(צילום: סיון אסקיו)
התחושה הטקסית מורגשת גם בבריכה המקורה, שנמצאת גם היא מתחת לפני הקרקע, בחלקו התחתון של הספא. הכניסה אליה היא דרך מה שבמלון מכנים "בר האלכימיה" השופע ריחות נעימים ומעוטר בבקבוקי זכוכית ומבחנות. משני צדי הבריכה קשתות שבתוכן ממוקמות נישות רביצה, ובצדה הימני פתח עילי מכניס אור יום רך. "הרעיון של הבריכה המקורה והשימוש בקשתות מעוגלות היה כדי להעניק תחושה של אלמנט צלבני או מערתי", מסבירה פלסנר.
44 צפייה בגלריה
סדרת קשתות משני צדי הבריכה המקורה: "תחושה של אלמנט צלבני או מערתי"
(צילום: סיון אסקיו)
"לא הודי, תאילנדי או מרוקאי. נכון רק לכאן"
עיצוב הפנים והלבשת החללים שבמלון, מלווים את האדריכלות ומשלימים אותה. לאורך עשור התכנון והבנייה לקחו חלק במלאכת העיצוב מספר גורמים, ביניהם משרד "דנה אוברזון אדריכלים", צוות אנשי מלאכה ואמנים מישוב שחרות הסמוך, ומעצבת הפנים לסלי כרמי גורן, שעוד עמלה על הסטיילינג בעת ביקורנו. גופי תאורה עשויים מתכת וזכוכית, פריטי לבוש עתיקים הקבועים במסגרות, יצירות אמנות גדולות ממדים, תכשיטים עתיקים, פסלים, עששיות מעוגלות, פריטי טקסטיל - העין לא מפסיקה להיתקל בעוד ועוד אלמנטים יחודיים. ניתן לחשוב לעיתים שמדובר בסיור במוזיאון מדברי ולא בבית מלון.
44 צפייה בגלריה
מרגיש כמו מוזיאון: על הקיר יצירה מבטון ממוחזר של האמנית אילנה אביב
(צילום: סיון אסקיו)
"הפרויקט הזה, שנמשך יותר מעשור, קרוב מאוד לליבנו", אומרות האחיות פלסנר. "היה לנו צוות במשרד שעבד עליו במשך שנים, תושבי שחרות עבדו על הדבר הזה שנים, הפרויקט הפך להיות חלק מהחיים שלנו והפך לישות בפני עצמה. הצלחנו ליצור כאן משהו ייחודי, אין לו סממן הודי או תאילנדי או מרוקאי. זה משהו שהוא נכון רק לכאן". ואכן, התחושה העיקרית שעולה במהלך היום ותוך התבוננות מקרוב, היא תשומת הלב והחשיבה המדוקדקת על כל הפרטים. זה מתחיל בנושאים גדולים, כמו ההתמקמות בשטח וההתחפרות בו, ונגמר ברזולוציות הקטנות ביותר כמו הריהוט, התאורה השקועה והנסתרת והחיבור בין החומרים השונים.
"את הנושא של בניין שמשתלב במקום ושואב את הרעיון הצורני, הפונקציונאלי והאסתטי שלו מהתרבות והרוח המקומית, למדנו מאבא שלנו", הן מספרות. אביהן האדריכל, אולריק פלסנר, הלך לעולמו בשנת 2016 ובחייו הרבה לבנות במזרח, ובעיקר בסרי לנקה. כדוגמה, הן מציינות בקתת שומר יערות שתכנן אביהן בסרי לנקה. "מבחינת המיקום, מדובר באנטיתזה לשחרות. הפרויקט של אבי היה בג'ונגל, וכאן אנחנו במדבר. כאן זה מקום שקשור לתרבות נוודית מדברית, ושם זה בודהיזם. לכאורה אין קשר בין השניים, אבל מבחינת הדנ"א, זה אותו הדבר.
"תמיד חושבים ששפה אדריכלית מביאה לתוצאות שנראות דומות, אנחנו לעומת זאת חושבות שהנראות יכולה להיות שונה מאוד, אבל העקרונות לפיהם הבניין עובד דומים. היה לנו חשוב מאוד להמשיך את המסורת של אבא שלנו ולהתייחס לתרבות המקומית, לאקלים, לטופוגרפיה ולדיאלוג המתמיד עם תושבי הסביבה".
