עם פרוץ המלחמה ישבנו רובנו בשוק ובחוסר מעש מוחלט. אך יש אמנים שהצליחו מתוך העצב ליצור פריטים שמרפאים באיזשהו אופן את לבם וגם גורמים אושר לאחרים, ובהם משפחות הנרצחים, הנופלים והחטופים. הכירו את אלו שמתוך השפל פורצת אצלם היצירתיות.
בעקבות המלחמה בחרה מאי רות בת ה־23 מתלמי־יפה להנציח את סיפורו של ענר שפירא ז"ל, בדרך לא שגרתית אך מאוד ויזואלית. הסיפור ההרואי של שפירא, שהגן במיגונית על צעירים רבים כשתפס לא פחות משבעה רימונים חיים בידיו והשליך אותם החוצה, נגע ללבה. "שפירא לא היסס לרגע, תפס את הרימונים בידיו וזרק אותם בחזרה לעבר המחבלים שצבאו על המיגונית. לצערנו, הרימון השמיני התפוצץ בידיו וגדע את פתיל חייו", היא אומרת.
בעזרת 792 קוביות הונגריות הכינה רות פורטרט שלו ומסגרה אותו במסגרת עץ. לדבריה, הכנת היצירה ארכה כמה ימים. "צריך לפתור כל קובייה ולסדר אחת אחרי השנייה בדרך הנכונה על מנת שתצא התמונה המדויקת, וזה הדבר העיקרי שלוקח זמן", היא מספרת.
רות נולדה וגדלה עד גיל חמש בגוש קטיף ועברה משם עם יישום תוכנית ההתנתקות. היא שירתה ביחידה קרבית ולפני זמן קצר השתחררה משירות מילואים כחובשת קרבית. "מאז ומתמיד אהבתי ליצור דברים ולעבוד עם הידיים", אומרת רות, "למדתי לפתור קובייה הונגרית בגיל צעיר ומאז לא יכולתי להפסיק. רציתי לאתגר את עצמי כמה שיותר. בהתחלה זה בא לידי ביטוי בקוביות בגדלים שונים ובצורות שונות, אבל רציתי לקחת את זה צעד אחד מעבר".
המשפחה של שפירא קיבלה את התמונה שיצרה רות והודתה לה על ההנצחה המיוחדת. וכדי לא להתמקד רק בשכול, הנציחה רות גם גיבורים חיים, ובהם את דמותו של דני קושמרו, העיתונאי שהפך לאחד מסמלי המלחמה. את דיוקנו של קושמרו היא יצרה בעזרת 1,148 קוביות הונגריות.
"הם השמש שלנו"
גם האמנית יערית בוקנט, המכונה "מלכת הצבעים", יצרה יצירה בהשראת הנרצחים והנופלים במלחמה. בדרך כלל מזוהות העבודות שלה עם תרבות פופ־ארט צבעונית ואופטימית, בעיקר של סלבס, אך הפעם היא בחרה למקם במרכז הצלחות שנועדו לתלייה על הקיר את הדיוקנאות של כמה מהנופלים והנרצחים. בעזרת חֵמר פולימרי היא פיסלה, בשיטה שפיתחה בעצמה לפני כשלוש שנים, דמויות ריאליסטיות למדי בסטודיו שבביתה בגבעת־נילי ובחנות שלה באורוות האמנים בפרדס־חנה.
"עם פרוץ המלחמה לא הייתי מסוגלת אפילו להחזיק עיפרון. שבועיים לא יצרתי והייתי שקועה מול החדשות", היא מספרת, "לא עבדנו, וגם החנויות היו סגורות. חברות ניסו לשכנע אותי ליצור באווירת המלחמה, אבל מבחינתי היה לי קשה מאוד ליצור יקיר או יקירה שכבר לא איתנו, עד שפנו אליי בני המשפחה של היקירים הגיבורים ואז, לבקשתם, התחלתי ליצור".
בוקנט יצרה את דמותה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, בעקבות בקשתה של קרובת משפחתה של אשל. כך גם יצרה, לבקשת האב ערן, את דמותו של עידו פרץ ז"ל, שנרצח במסיבת נובה ברעים. היא מסרה את היצירות למשפחות של אשל ופרץ שהתרגשו מאוד מהמחווה המרגשת.
לדברי בוקנט, הבחירה ברקע צהוב הייתה מכוונת. מעבר לכך שזה צבע המסמל את המחאה להשבת החטופים, הבחירה מסמלת את קרני האור, שיאירו ויכוונו לנו את הדרך. "הם השמש שלנו", היא אומרת.
9 צפייה בגלריה
רוני אשל ז"ל בתמונתה המקורית וכפי שהונצחה על צלחת לתלייה על הקיר
(צילום: יאיר שגיא, יערית בוקנט)
פסלי גיבורים - חיים ומתים
רונית יהודאי מימון בת ה־49 ממודיעין בחרה גם היא להנציח נופלים במלחמה בעזרת עיצוב ואמנות. יהודאי מימון, צלמת ופסלת, החלה ליצור בחֵמר ובחוטי ברזל כתחביב שהפך במהרה לעסק. בימי שגרה היא יוצרת עבודות יד בהתאם לבקשת הלקוח. "אני אוהבת מאוד להרגיש את החומר ואת העשייה בידיים. יש בחומר עוצמה השייכת לו ומצד שני אתה יכול לשלוט בו ולהפיח בו את הנפש שלך", היא אומרת, "על בסיס מעץ אני מניחה את הפסל שיצרתי מחוטי ברזל בעובי משתנה. הרעיון לפיסול הגיע מהרצון להמשכיות של הצילום, של הנצחת הרגע".
עם פרוץ המלחמה קיבלה יהודאי מימון פניות ליצור פסלים להנצחה של הנרצחים ממסיבת נובה ושל נופלים בקרבות, אך היא מספרת כי התחושה ליצור יצירה כזו הייתה עבורה קשה מנשוא. "להסתכל לנשמה של אותו הנרצח או הנופל בתמונה ולפסל תווי פנים שכבר לא איתנו, זה הופך אותך להיות חלק מהחיים שהיו לו, למרות שאינך מכירה אותו", היא אומרת. "הסיפורים הנלווים לאותה התמונה מחברים אותך בלי שתרצי, העיניים המביטות ישירות אלייך כשאת מבינה שזהו, הן לא קיימות יותר". אולם היא נעתרה לבקשת המשפחות ויצרה פסלי הנצחה ליקיריהן, בהם אילי גמזו, יונתן גוטין, הדר מרים כהן וסתיו גואטה.
למען בדל של תקווה, בין הפסלים שפיסלה יש גם גיבורים חיים, כמו רחל אדרי מאופקים. יהודאי מימון העניקה לרחל את הפסל עבור הנחישות, האומץ, הגבורה, ההומור, החום והאינטליגנציה הרגשית שגילתה באותו יום שחור.
עם ישראל חי: מזוזות וסיכות ארץ ישראל
לצד השכול והנצחת הנופלים החלו יוצרים מגוונים ליצור בהשראת הסיסמה "עם ישראל חי" סמלים יהודיים וישראליים כמו מגן דוד, חמסה, מזוזות, מפת ישראל ועוד. אחד מהם הוא רואי לאונוב, המכונה רוקו, אמן שעוסק בייצור רהיטים ומוצרים לבית מעץ, אפוקסי ומתכת. בתחילת המלחמה הוא יצר בתי מזוזה מעץ זית בשילוב אפוקסי בצורת מפת ישראל.
לאונוב מגיע מעולם הנגרות. כשהיה ילד היה מסתובב בבית המלאכה של אביו ומאוחר יותר המשיך את מורשתו. "כשהייתי ילד הרגשתי אצלו בנגרייה כמו בגן שעשועים. היצירה תמיד עניינה אותי. הבנתי שאני טוב מאוד עם הידיים ומשם נולד העסק שלי, Shapes", מספר לאונוב.
"בחרתי ליצור את המזוזות מחומרים חזקים וצבעוניים שיוצרים אותנו, את ארץ ישראל", הוא מוסיף ואומר כי לא ציפה שיקבל תגובות נלהבות סביב המוצר. "תהליך בניית המזוזה מורכב מכמה שלבים. תחילה ייצור ידני של המזוזה ולאחר מכן יצירת האפוקסי. כל מזוזה שונה מהשנייה ואין שתי מזוזות שנראות אותו הדבר", אומר לאונוב.
גם חיים (השם המלא שמור לבקשתו במערכת. עס"ט) מקיבוץ מצובה שבצפון מייצר בתי מזוזה בשילוב אפוקסי. "לפני שנה בערך חבר שלי קנה לי ערכת התנסות באפוקסי ששינתה לי את החיים, ומשם הדברים התגלגלו די מהר. פתחתי עסק, הקמתי אתר אונליין בשם Epoxy Wood Craft, ובעיקר למדתי המון גם על העבודה עם החומר", הוא אומר.
חיים, מפונה מביתו ומהסדנה שלו, הרגיש את החוסר היומיומי ביצירה. הרצון ליצור בער בו ואת ימי ההפוגה במלחמה ניצל כדי לברוח לכמה שעות כדי להכין מזוזה בצבעי כחול־לבן. "השימוש בעץ זית עם הטקסטורה והקווים שלו תמיד מדהים אותי. יש חוסר סימטריה בגדילה של העץ וזה מה שמביא אותו לקווים מדהימים", הוא אומר, "החומר נכנס לכל נקבוביות העץ, לחריצים ולחורים שבו, וממלא אותו".
הסמליות של מפת ישראל באה לידי ביטוי ביצירות של דורית בוסקילה דהאן, צורפת ממושב עמיקם. בעקבות המלחמה היא יצרה סיכת ביטחון בצורת קווי המתאר של ארץ ישראל. הרעיון ליצירה הזו הגיע משלט הכניסה על דלת ביתה בילדותה - לוחית עשויה פליז עם מפת ארץ ישראל ועליה שמות הוריה. עוד בילדותה, היא אהבה לצייר את מפת ישראל ולמקם בה את דימונה, עיר הולדתה. "הכול עצר מלכת ב־7 באוקטובר. משם נולד הרעיון ליצור מוצר שקשור בסמליות ובחיזוק המדינה בימים אלו", אומרת בוסקילה דהאן, "עשיתי כמה ניסיונות שיהיו הכי קרובים לניקיון הצורני שחיפשתי וכך הגעתי לתוצאה שחיפשתי". הסיכה עשויה כסף בעבודת יד והאריזה היא קריצה למפות משיעורי הגיאוגרפיה בכיתה. בוסקילה דהאן מוכרת את הסיכות וחלק מההכנסות מועברות למטה החטופים.
9 צפייה בגלריה
סיכות בצורת ארץ ישראל, אריזות בהשראת ספרי גיאוגרפיה
(יצירה וצילום: דורית בוסקילה-דהאן)
יש מי שהמלחמה גרמה להם לחזור לתחביבים ישנים כדי להירגע מהמציאות הקשה. זה בדיוק מה שקרה לחיה הראל בת ה־82, סבתא לשמונה נכדים, תושבת חיפה. מפרוץ המלחמה מתחזקת הראל באדיקות את תחביב נעוריה - מקרמה. היא ביקשה מנכדתה לרכוש עבורה חוטי מקרמה בכדי להפיג את השעמום והבדידות, והחלה ליצור יצירות יפות לקישוט הבית, ביניהן גם מגן דוד.
בעקבות כך פתחה לה נכדתה חשבון אינסטגרם שבו היא מציגה ומוכרת את יצירותיה. "תוך 24 שעות היו בעמוד קרוב ל־400 עוקבים. הטכנולוגיה הזאת הדהימה אותי. מתברר שהיו לי אז 400 לבבות, שזה אומר 400 נשים שאני מעניינת אותן ושמחכות לראות מה אני יוצרת. תוך שלושה חודשים הגעתי ליותר מ־5,000 עוקבות ובהתרגשות ובשמחה רבה התחלתי למכור את היצירות שלי", מספרת הראל, "זה עסק שנוצר מתחביב ישן, גדל ונוצר עם הכאב שבלב".
