בשנה האחרונה מצא את עצמו אליאור לביא מג'נגל בין שני עולמות שונים – הוא משרת כלוחם מילואים בעזה, נלחם במחבלים ומסכן את חייו, ומנגד, כשהוא יוצא לאפטרים ולשבתות הוא משדרג ומעצב קירות, רהיטים וחללים. לביא עובד יחד עם אשתו, עדי לביא, מעצבת פנים במקצועה, על פרויקטים של עיצוב בתים, עסקים ומשרדים. "עדי היא אשת החזון, ואני איש הביצוע. היא מתכננת את העיצוב, ואני אחראי על התקנות של מידוף, ריהוט וביצוע חיפויי קירות דקורטיביים. אני מרגיש סיפוק עצום מהתוצאה, כשאני רואה איך אחרי העבודה שלי החלל מקבל אופי", מספר לביא.
עד לפני המלחמה, לביא, בן 36 מתל אביב, נשוי ואב לשני ילדים (רונה בת שלוש וחצי ומלי בת שנתיים), היה איש שיווק ומכירות בחברת תקשורת גדולה. אחרי הרבה שנים בתחום הוא הרגיש שהוא צריך שינוי והגיש מכתב התפטרות. הוא שקל את הצעד הבא בקריירה, אלא שאז הגיע 7 באוקטובר ושינה לו את כל התוכניות. לביא גויס בצו 8 למילואים ונכנס לעזה כלוחם גבעתי בגדוד יחס"ם (יחידת סיוע מנהלתי). בסבב המילואים הראשון הוא שירת במשך חמישה חודשים, וממש לאחרונה גויס לסבב נוסף. "אנחנו לוחמים שמאבטחים את הציר ונמצאים בקו הראשון ללחימה יחד עם סדירניקים", הוא מספר.
איך מתמודדים עם הפחד ועם הגעגועים למשפחה?
"תמיד יש פחד, אבל ברגע שאנחנו בפנים הפחד איפשהו נעלם. כשאתה נמצא באדרנלין המטורף של הפעילות אתה חושב רק איך לסיים את המשימה בהצלחה ולחזור הביתה בשלום. יש לי חבר, אלקנה בוחבוט, שנחטף בנובה, ושני חברים שנרצחו – אשרי ומיכאל וקנין – וזה משהו שנותן לי חוזק להמשיך ולהילחם. גם עדי אשתי נותנת לי כוחות. היא תומכת בי ומצליחה להסתדר לבד עם שתי בנות, שזה לא פשוט. אנחנו שולחים הודעות אחד לשנייה אחת לכמה ימים כי אין בעזה קליטה. בכל פעם שאני חוזר הביתה הן נצמדות אליי. פעם אחת ירדתי לזרוק את הזבל ומצאתי את הבת הקטנה במיטה שלי. היא חלתה באיזה וירוס אחרי שהתגייסתי למילואים ולדעתי זה התפרץ מטראומה כי אני לא בבית".
שדרוג גם לדירות שכורות
אחרי שהתפטר מהמשרה שלו כאיש שיווק וסוכן מכירות, לביא מצא את עצמו באמצע המלחמה בלי עבודה והבין שהוא חייב למצוא דרך לפרנס את המשפחה שלו. באותה תקופה סיימה אשתו עדי לימודי אדריכלות ב"בצלאל" והייתה אמורה להתחיל סטאז' במשרד אדריכלים. אלא שבעקבות הגיוס שלו למילואים, החיים של כל המשפחה נכנסו להולד. "עדי ניגשה לכמה ראיונות עבודה ובכל פעם שנשאלה על זמינות ואיך תעבוד עם שתי בנות קטנות כשבעלה במילואים, היא הבינה שפה נגמר לה הריאיון", אומר לביא. "תוך כדי המלחמה הגיעו אליה עבודות של עיצוב פנים מפה לאוזן, והיא לקחה את העבודות שיכלה. בכל פעם שחזרתי מהמילואים עזרתי לה בפרויקטים. תמיד הייתי הנדימן שאוהב ליצור ולעבוד עם הידיים. כבר בזמן לימודי האדריכלות של אשתי עזרתי לה בכל מיני פרויקטים – למשל, בעיצוב קליניקה, חנות גיימינג ועוד". לעסק החדש קראו השניים clever_cover.
איך זה לעבוד עם אשתך?
"זה התחיל כ'בילוי' משותף שלנו יחד כדי לנצל כל רגע שיש לי בבית איתה והפך לעבודה בשבילי. בהתחלה חששתי שיהיה קשה לעבוד יחד, אבל מדהים איך אנחנו מסתדרים וכל אחד מוצא את המקום שלו – עדי מתכננת את העיצוב, ואני מוציא את הרעיונות שלה לפועל".
לאחרונה החלו בני הזוג בעיצוב קירות דקורטיביים בחללים קיימים. "זה התחיל אחרי שעשיתי את פרויקט הגמר שלי לבצלאל", אומרת לביא, "נשארו לי חתיכות לייסטים ובדיוק עברנו דירה, אז השתמשתי בלייסטים לחפות קיר בבית. החברים שלי ממש התלהבו, ואז החלטתי להציע את השירות של עיצוב קירות דקורטיביים. אני ואליאור לוקחים לייסטים וקרניזים בצבעים שונים, מדביקים אותם על הקיר, ואז נוצר חיפוי יפה מאוד. זה מתאים לכל חדר, מהסלון ועד חדר השינה, לכל סגנון עיצוב וגם לדירות שכורות. הרבה פעמים אנשים חושבים שאין מה להשקיע בדירות שכורות, אבל הקירות הדקורטיביים מרימים את החלל ומוסיפים לאווירה בהשקעה כספית נמוכה".
השניים מפרסמים את היצירות שלהם ברשתות החברתיות ומציעים את השירות. כעת לביא מגויס לסבב מילואים נוסף, שצפוי להימשך לפחות שישה שבועות שבהם יהיה רחוק ממשפחתו – וגם מעבודת העיצוב.
עם כל הדיבורים על חוק הגיוס, אתה לא מרגיש כעס על מי שבוחר להשתמט מהשירות הצבאי?
"הכי קל בתור לוחם לבוא ולהגיד שאתה לא רוצה להמשיך. צה"ל יעדיף שלא תעשה את זה אם אתה לא רוצה, כי אז לא תעשה את העבודה כמו שצריך ולא תיתן גב לצוות. אבל אני לא יכול להפקיר את החברים שלי, וחשוב לי להגן על עם ישראל ולתת מה שאני יכול. יש לי דרייב ומוטיבציה גדולה לתת מעצמי. לפני שעברתי לגור בתל אביב גרתי בירושלים והכרתי חרדים. אבל אני לא מסתכל על אחרים אלא רק על עצמי ועל מה שאני יכול לתת".
עדי, איך את מתמודדת עם המצב?
"בסבב המילואים הקודם של אליאור פעלתי המון על אוטומט. בדיעבד הבנתי שאיבדתי את השמחה, וכדי שהכול יתפקד נהייתי קצת רובוטית. עישנתי יותר, הייתי פחות סבלנית, ובסופ"ש הייתי מגיעה עם הבנות להורים שלי כדי לא להיות לבד. הבנות כל הזמן שואלות אותי איפה אבא, ואני מסבירה להן שהוא מגן עלינו. כשאליאור היה חוזר היינו צריכים שוב להבין איך מנהלים אורח חיים משותף ואיך מהורה דומיננטי ויחיד אני משחררת ומחזירה לו את המקום שלו בתא המשפחתי. זה הגביר לי את ההערכה להורים יחידנים או שלא נדע לכל האלמנים והאלמנות בשנה האחרונה. אני מתמודדת עם חרדות – הייתה לי חברה שהלכה להסתפר ובאותו יום הודיעו לה שבעלה נהרג. מאז אני לא מסתפרת מהחשש שזה יקרה גם לי. אבל אני מזכירה לעצמי שכל עוד אנחנו נושמים וקיימים בעולם, הכול בסדר, וזה מה שמחזיק אותי".
ומה התוכניות שלכם להמשך?
אליאור: "אנחנו ממש רוצים לעשות עוד פרויקטים של עיצוב, ואני מקווה שאצליח לשלב את זה באפטרים. מעבר לזה, אנחנו שואפים בעתיד לעסוק בהשבחת נכסים. זה היה חלום לפני שנים, שלא הבנתי איך הוא יקרה בחיים הקודמים שלי, ולאחרונה אני מבין שאני ממש איש של יצירה ושל עשייה. אבל לפני הכול, אני צריך לסיים את המילואים, לרפא את הנפש ולהמשיך את החיים שלי. כרגע אנחנו לא ממש מצליחים להתקדם בשום דבר. הכול נמצא בהולד".
עדי: "התוכנית שלנו להמשיך לעבוד יחד, לגדול ולהתפתח. אנחנו אנשים של אנשים ואוהבים לעשות טוב לאחרים עם היכולות שלנו – אני בתחום העיצוב ואליאור עם ידי הזהב שלו. אנחנו שואפים להתמקד יותר באדריכלות ובפרויקטים רחבים, משלב התכנון הראשוני ועד העיצוב הסופי. אני אוהבת את האינטראקציה הבינאישית, להיכנס לעולם של הלקוחות ולממש להם את הצרכים והרצונות בתכנון נכון ומדויק".
אליאור, כשאתה נמצא בבתים בעזה, אתה חושב על איזה קיר היית יכול ליצור בדירות האלה?
"כן, לגמרי, רק שאין שם כמעט קירות. הרוב שם מתפורר והרוס. ייקח להם 50 שנה לשקם הכול ולבנות מחדש. אבל לפני המלחמה היו להם בתים מטורפים".
