קצת למעלה משנה אחרי שפרויקט הגמר שלה הוצג בסיקור השנתי של בוגרי בתי הספר לעיצוב ב-ynet, הקרמיקאית יבגניה קירשטיין (33) זכתה להזדמנות שכל מעצב צעיר מחכה לה – תערוכת יחיד שמוקדשת רק לה. החל ב-19 בינואר ועד ל-18 בפברואר יוצגו עבודותיה הייחודיות בגלריה פריסקופ לעיצוב בתל אביב. "הבעלים של הגלריה, שרי פארן, ראתה פוסט בפייסבוק עם הכדים שלי, מצאה אותי והזמינה אותי", מספרת קירשטיין בהתרגשות. "הרגשתי שקיבלתי אישור מכולם, שאומרים לי 'תמשיכי לעשות מה שאת עושה, אל תפסיקי'. מהרגע שיצאתי מבצלאל לא לקחתי דקה הפסקה. אני עובדת, עובדת, עובדת, כל הזמן מציירת על כדים, ואני לא רוצה להפסיק".
על גבי כדי הקירמיקה שלה, קירשטיין מגוללת סיפורים מאוירים מחייה ומהמציאות הישראלית, ובוראת עולמות מקוריים, אסתטיים ומלאי הומור. במקור היא מסנט פטרסבורג שברוסיה, שם למדה רסטורציה, שימור ושחזור של יצירות אמנות. "ברוסיה את חייבת להתקבל ללימודים בגיל יחסית מוקדם, ישר אחרי התיכון. אין צבא או טיול, אין הפסקה", מסבירה קירשטיין. "כשסיימתי תיכון הייתי בת 16, והלימודים היו החלטה של אמא שלי. היא תמיד היתה בסדר עם זה שאני אמנית, אבל כן דאגה שאקבל מקצוע כלשהו, שאהיה קצת מסודרת. כשעליתי לארץ בגיל 22, עבדתי בכנסייה רוסית ועשיתי שם רסטורציה של איקונות (יצירות אמנות שמציגות קדושים או סמלי קדושה, ד"מ) וציירתי קצת על קירות. הרגשתי שזה מקצוע מדהים, אבל תמיד הרגשתי שאני רוצה ליצור אמנות משלי. אני חושבת שלהיות אמן זה לא רק לדעת לצייר או לפסל, אלא להביא לידי ביטוי את מה שיש לך להגיד. זה קצת יותר עמוק".
השנים הראשונות בישראל לא היו פשוטות לקרישטיין, שעלתה ללא כישורי שפה אל תרבות שונה לחלוטין מזו המוכרת לה, בלי חברים או משפחה. "לא דיברתי עברית כשרק עליתי, ואפילו לא למדתי. הייתי קצת אנטי בהתחלה, העלייה שלי לא הייתה קלה. לא הבנתי מה אני עושה פה, והרגשתי דיכאון מאוד גדול. יום אחד טיילתי בתל אביב עם הכלב שבן זוגי ואני אימצנו, ופתאום ראיתי חלון ראווה של סטודיו לקרמיקה. לא היה לי שום קשר לקרמיקה, אבל משהו במקום הזה נראה כמו גן עדן. זה נראה כאילו ברגע הכי קשה שלי מצאתי משהו שאני חייבת לנסות. אבל איך אני אכנס? מה אני אגיד? אני לא יכולה לדבר איתם, כי גם האנגלית שלי לא משהו. חזרתי הביתה והתחלתי לבכות מתסכול. בן הזוג שלי ממש לקח את היד שלי ואמר 'טוב, בואי, אני בא איתך'".
בן הזוג של קירשטיין ליווה אותה למפגשים הראשונים בסטודיו הקרמיקה, תיווך ותירגם עבורה. במקביל, באותו השבוע ממש וללא דיחוי, היא החלה ללמוד לראשונה עברית באולפן, כדי להגשים את החלום החדש. "נדבקתי מהפעם הראשונה", היא מספרת בחיוך. "כשנכנסתי לסטודיו אמרתי: 'אין, אני לא יוצאת מפה יותר! לא יכולה לחיות בלי קרמיקה'. הרגשתי שאני חיה בשביל הפעם הזאת בשבוע, וזה לא הספיק. כשהתקבלתי ללימודי קרמיקה בבצלאל הרגשתי כמו דג שחזר למים. הייתי בסטודיו מתשע בבוקר עד תשע בערב, למדתי כמו משוגעת ונהניתי מכל רגע". במהלך השנה הראשונה ללימודים, היא נכנסה להריון לא מתוכנן וילדה. בעקבות ההריון, קירשטיין לקחה שנה הפסקה מהלימודים. "כולם אמרו לי: 'בטח לא תחזרי', ובטח שאני חזרתי! כשהבן שלי היה בן 10 חודשים חזרתי לבצלאל, קראתי לאמא שלי מרוסיה שתעזור כי אני הולכת להיות קרמיקאית".
"הבנתי שסמאטרפונים זו עובדה"
לציור על כדים היא הגיעה דרך משימה שניתנה לסטודנטים במהלך הלימודים, לצייר ציור על כד, ומכאן, היא אומרת, כבר לא הייתה דרך חזרה. "מצאתי מה אני אעשה בחיים. פשוט ככה. זו היתה אהבה ממבט ראשון, וזה פתח את העולם שלי. כמה אפשר לעשות עם החיבור הזה בין כד וציור! כל יום יש לי רעיון חדש, ואין איך להספיק, כי כל כד לוקח המון זמן. אני רוצה לא רק ליצור חפץ, אלא גם להפוך אותו לחוויה וליצוק אליו משמעות. אם אני מציירת על קנבס, למשל, אז הכל מונח לפני הצופה. כשזה כד – תמיד יש עוד צד, תנועה סביב היצירה, יש את שטח החוץ, שטח הפנים, את אופן ההצבה שלו במרחב. תמיד יש אלף דברים שאני יכולה להוסיף לסיפור וכאמנית זה נותן לי את היכולת להפתיע את הצופה".
איך את רואה את החיבור בין היצירה שלך לבין מסורות של כדים מצוירים עתיקים? את למעשה עושה איזשהו טייק עכשווי על משהו שקיים כבר אלפי שנים.
"קרמיקה באמת נמצאת איתנו, עם בני האדם, כל ההיסטוריה שלנו, בכל מדינה. גם היום, עם הייטק ורובוטים וכל מה שאנחנו לא צריכים – אנחנו עדיין מתעסקים בקרמיקה. הטכניקה קיימת אלפי שנים, ואני יודעת שאני כבר כמעט לא יכולה להמציא שום דבר חדש. גם אם אני מרגישה שהמצאתי משהו חדש, אני יכול לטוס ללונדון ולראות שעשו את זה כבר ב-1351. אבל יש משהו אחד חדש בעולם הזה שעוד לא היה לפני כן, וזאת אני. המחשבות שלי. אני מוציאה את עצמי על הכדים ומספרת סיפור שהוא שלי".
9 צפייה בגלריה
לצלם צילום של כד מצויר: מתוך התערוכה CanVase של יבגניה קירשטיין
(צילום: יבגניה קירשטיין)
כשקירשטיין נשאלת מאיפה היא שואבת השראה, היא מחייכת. "אני לא ממציאה כלום, זה החיים עצמם", היא אומרת. "למשל הכד הראשון שציירתי לתערוכה הזו, ממש אחרי פרויקט הגמר. ראיתי שכל האנשים שבאים לתערוכה לא מסתכלים על העבודות, אלא מוציאים טלפון – וישר מתחילים לצלם. כשלומדים בבצלאל את לא מבינה על כמה שטויות אנחנו מדברים, איך אנחנו מתמקדים בכל פרט קטן, ובפועל אף אחד לא מסתכל! ישר מוציאים את הטלפון ומצלמים! אני רוצה שיסתכלו על מה קורה כשציור פוגש צורה, שיחושו את הווליום של היצירה, שייראו את תלת הממדיות, שירגישו. אבל כשראיתי את הפעולה הזו של הוצאת הטלפון והצילום, משהו השתנה אצלי. היום, מראש, כשאני מסיימת עבודה אני מצלמת אותה ובוחנת איך היא נראית על המסך. ככה זה. הבנתי שסמארטפונים זו עובדה. אז התחלתי ליצור כדים שטוחים יותר. יאללה, אם אתם רוצים לצלם את העבודות שלי, אז לפחות שיהיה לכם נוח", היא צוחקת.
כך, בתערוכה מוצגים כעשרה כדים שטוחים יחסית, בגדלים שונים. כל אחד מגולל סיפור אחר מתוך החוויה האנושית, שקירשטיין מתבוננת בה בסקרנות ועם לב פתוח. במקביל, היא יצרה סדרת כדים נוספת לתערוכה קבוצתית חדשה של משתתפי החממה של מרכז רוטשילד בתל אביב. "אני ממש אוהבת את הפרויקט הזה. יצרתי כדים שנראים כמו תחתונים של סבתא, עם נקודות, ותליתי אותם כמו לייבוש על הבניין של מרכז רוטשילד".
"גדלתי בסנט פטרסבורג. שם, לפי החוק, אסור לתלות שום דבר במרפסת. לפעמים אסור אפילו לצאת למרפסת. כל המרפסות בעיר הן ליופי, הכל שם לנוי. אי אפשר לחיות. כשהגעתי לישראל הייתי המומה. לא הבנתי איך תולים תחתונים במרפסת! איך הם לא מתביישים! גם היום זה מהמם בעיניי"
קירשטיין מספרת שההשראה לפרויקט הכדים המכובסים היא הקונטרה למשפט "לא מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה", שלא כל כך חל בישראל. בסיפור שמסופר בכדים שיצרה, מגולם גם סיפור העלייה שלה. "גדלתי בסנט פטרסבורג. שם, לפי החוק, אסור לתלות שום דבר במרפסת. לפעמים אסור אפילו לצאת למרפסת. כל המרפסות בעיר הן ליופי, הכל שם לנוי. אי אפשר לחיות. כשהגעתי לישראל הייתי המומה. לא הבנתי איך תולים תחתונים במרפסת! איך הם לא מתביישים! גם היום זה מהמם בעיניי. אני גרה בירושלים וכשאני הולכת בעיר אני יודעת טוב מאוד איפה אני לפני הכביסה. אם אני רואה עשר חולצות לבנות מתייבשות במרפסת, אני יודעת שפה דתיים גרים. אני ממש שמחה שהצלחתי להפוך את זה לפרויקט שלי. גם בגלל החוויה, וגם בגלל הפתגם. אני כאמנית עושה בדיוק הפוך – מוציאה את כל הבפנים שלי החוצה".
נשמע שהפרויקט הזה קשור בשחרור הפרטי שלך, ולתחושה שלך היום, כישראלית.
"נכון. הייתי ממש סגורה תמיד. אבל פה אני מרגישה שאני פותחת את עצמי. אני מקבלת את העולם ומבקשת ממנו לקבל אותי. היום אני ממש אדם אחר. וזה ממש מדהים".
