תפיסות פדגוגיות עכשוויות, הרואות את הילד כאינדיבידואל וכישות בעלת צרכים משתנים, מאלצות גם את בתי הספר להמציא את עצמם מחדש. כיום ביותר ויותר מוסדות חינוכיים מחלחלת התובנה שלסביבת הלימוד יש גם ערך חברתי, התנהגותי ותרפויטי, המשפיע על התפתחות הילד, על רווחתו, ההערכה העצמית שלו, מצבו הנפשי והרגשי והישגיו הלימודיים. התובנה הזאת הולידה תפיסה תכנונית ועיצובית גמישה, מכילה ודינמית, ולפיה הדיכוטומיות וההיררכיות – למשל בין חוץ לפנים ובין מרחבי למידה למרחבי משחק – נשברות, כלומר כלל מרחבי בית הספר מהווים אזורי למידה ומשחק. הלימוד לא נעשה רק בכיתות הלימוד הפורמליות, אלא יכול וצריך להתרחש גם במסדרונות ובחצר בית הספר, וההיפך – חצר בית הספר אינה מרחב משחקי בלבד. יש לטפח אותה ככזאת, אך גם לייצר בה אזורי למידה מגוונים.
לתכנון ועיצוב כזה, הרואה את בית הספר כמקשה אחת ובאופן הוליסטי, יתרונות רבים.
הנה כמה מהם:
הפחתת תחרות, עידוד שיח ויזמות
סביבת למידה גמישה, שבה מגוון אפשרויות לישיבה, ללמידה ולמשחק (פרטנית, קבוצתית ולא פורמלית), מאפשרת לכל ילד לבטא את עצמו בצורה מיטבית בסיטואציות שונות. היא מאפשרת לילד למצוא את המקום המתאים והנוח לו ואף לייצר אינטראקציות חברתיות המתאימות לו באותו הרגע.
כך למשל, לסביבת למידה המאפשרת למידה בקבוצה יש יתרונות רבים: היא מפתחת בקרב ילדים יכולות לעבוד בקבוצה, מעודדת ילדים לייצר שיח, להקשיב זה לזה ולהעשיר זה את זה בידע. כשילדים לומדים בקבוצה, ולא ליד שולחן מול לוח, הם יכולים לגלות אחד את השני ולהיחשף לחוזקות השונות של כל ילד. העבודה שאני לא טוב במתמטיקה לא אומרת שאני לא טוב – אני טוב, אבל בדברים אחרים. ביטוי אישי וחשיפת החוזקות הייחודיות של כל ילד אפשר להשיג גם באמצעות יצירת מרחבים חווייתיים ייעודיים, כגון חדר מייקרס, אולפן הקלטות, סטודיו לתנועה, חדר דיבייט ועוד. מרחבים כאלה, שאינם חלק מתוכנית הלימוד הפורמלית, מאפשרים לכל תלמיד להיחשף למיומנויות המתאימות לו, לפתח אותן ולבטא אותן. בסופו של דבר, כל אלה גורמים גם להפחתת התחרות בין הילדים.
סביבת למידה כזאת, המייצרת יותר אינטראקציות אישיות וחברתיות בין הילדים, מאפשרת להם לדבר על נושאים ועל תחומי ידע שמעניינים אותם, שלא קשורים דווקא לתוכנית הלימוד, דבר המעודד יזמויות. למשל, בפרויקט בבית הספר הריאלי בחיפה, כתוצאה משינוי שיטת הלימוד וסביבת הלמידה, התחילו הילדים להכיר את תחומי העניין זה של זו. בעקבות זאת הם פתחו בהפסקות חוגים מיוזמתם ותלו שלטים: חוג ציור בהפסקה הראשונה, חוג אקרובטיקה בהפסקה השנייה, חוג קריאת סיפורים בהפסקה השלישית וכדומה.
"כשמתאפשר, אני משתפת את הילדים בתהליך התכנון והעיצוב, שואלת אותם מה ישמח אותם, מהם החלומות שלהם ומה חסר להם, ואז מתרגמת את הכול למרחב הפיזי"
יצירת תחושת ביטחון
תפיסה הרואה את הילד כאינדיבידואל מצריכה עיצוב מכיל, שנותן לכל ילד את "המקום" שלו – הפיזי, המנטלי והרגשי. עיצוב כזה מאפשר לכל ילד לנוע במרחב בחופשיות, בביטחון ובתחושה שיש לו "מקום". כשאני מתכננת את המרחב, אני חושבת על כלל הילדים – אלה שמרגישים בו נוח ואלה שעלולים להרגיש בו "מאוימים". יש ילדים שזקוקים למקום אינטימי יותר, המאפשר להם להכיר את אזור הנוחות שלהם. לכן אני משתדלת להכניס במרחבים שאני מעצבת גם מקומות "להסתתר" בהם, מקומות קטנים, צנועים ואינטימיים יותר. כשילד מרגיש "מוגן", מתפתחת אצלו תחושת הביטחון.
זה נכון גם לילד עם בעיות חברתיות. עבור ילד כזה המגרש שבחצר עלול להיות מאיים. לעומת זאת, המקום שבו הוא יכול לשבת ליד הספרייה ולקרוא ספר יכול להוות עבורו נקודת אור. לכן אני יוצרת מגוון של מרחבים, כולל כאלה שהם "לגיטימיים", שאפשר למצוא "תירוץ" כדי ללכת אליהם ולשהות בהם. זאת הסיבה לכך שבשנים האחרונות אני "מוציאה" את הספרייה למרחבים הציבוריים, כך שהיא נהיית נגישה יותר וגם מאפשרת מקום מפלט עבור ילדים שחפצים בכך. הספרייה שלי תמיד תהיה מקום נעים ואינטימי לשהייה, מקום שאפשר לשבת בו לבד, אבל גם אפשר לשבת בו עם חבר ולשחק ולאו דווקא לקרוא ספר.
עידוד הסקרנות וגירוי הדמיון
סקרנות היא נטייה אינטואיטיבית אצל ילדים, ולמרחבים פדגוגיים יש יכולת לפתח ולעודד אותה. כך למשל, במתחמים לגיל הרך ובכיתות הנמוכות בבתי ספר יסודיים אפשר לעורר את סקרנות הילדים על ידי הצבה של אלמנטים מופשטים, שמנקודת המבט של ילד (וגם מבוגר) יכולים להיות כל פעם משהו אחר: מגלשה, ספינה או אפילו תיאטרון. במילים אחרות, כדי לעודד סקרנות ולפתח את הדמיון בקרב ילדים צריך ליצור מרחב דינמי, שבו הם יכולים לנוע בחופשיות ולהשתמש באלמנטים שמוצבים בו בכל פעם בצורה שונה, לחקור, להתפתח וללמוד תוך כדי משחק. המשחק מהווה דרך קלה וטבעית לביטוי עצמי וגם כר פורה לביטוי ולשחרור רגשות.
בקרב ילדים בוגרים יותר אפשר לעודד סקרנות בין השאר על ידי יצירת מרחבים שאין בהם הפרדה מסורתית (למשל, קירות גבס) בין כיתות לימוד למרחבים הציבוריים. ברמה הכי בסיסית, אפשר ליצור תחושה של היעדר גבולות באמצעות קירות שקופים. הילד נמצא אמנם בכיתה אך הוא אינו מופרד מהעולם שבחוץ ויש אופק.
עידוד מוטיבציה ללמידה
תפיסות פדגוגיות עכשוויות מאמינות שלכל ילד יש יכולות אחרות ודרך משלו להגיע לקו הסיום. כשמאפשרים לילד בחירה, המוטיבציה שלו ללמידה גוברת ובהתאם גם ההישגים הלימודיים. מרחב שיש בו בחירה מעביר לילד מסר שמכבדים אותו – את הבחירות שלו ואת היכולות שלו. למשל, אני מכבדת את הבחירה שלך בזה שאני רואה שהגעת לקצה גבול היכולת שלך בשיעור חשבון ואני מאפשרת לך לקחת אתנחתא בתוך הכיתה ולשחק בפלסטלינה. זה נכון גם לילדים עם יכולות קוגניטיביות גבוהות – הרבה פעמים כשנותנים להם את הבחירה, הם יעדיפו לעבור לאתגר הבא ולא לעבור לאזור "המשחק".
דבר נוסף שמגביר את המוטיבציה ללמידה הוא למידה תוך כדי משחק. אני אוהבת "להוציא מהארון" עזרי לימוד מסורתיים, לתרגם אותם לאלמנטים ויזואליים-משחקיים ולשלב אותם במרחב. זאת, מתוך הבנה שאביזרי לימוד מעודדים את התלמידים להשתמש בהם לצורך משחק אקטיבי וכי שילוב של משחק בתהליך הלמידה תורם למוטיבציה, לעניין וליצירתיות של התלמידים והופך את הלימוד למעמיק, מהנה ומאתגר יותר. כך למשל, באחד הפרויקטים שלי תכננתי לוח קוביות שמורכב משלושה לוחות חשבון (לוח כפל, לוח עשרוני ולוח המאה) ופאה ריקה, כך שהתלמידים יכולים לבצע משימות ולחקור את הלוחות באופן חווייתי.
הפחתת ונדליזם ואלימות
כשאני מתכננת מרחבי למידה, חשוב לי שהם יהיו נוחים, פונקציונליים וחשוב לא פחות, אסתטיים. ילדים שלומדים בסביבה "מושקעת" מרגישים שהמוסד שבו הם לומדים מכבד אותם, שאכפת לו מהם ומההצלחה שלהם. בתמורה הם שומרים על המרחבים ומטפחים אותם. בבתי ספר רבים אין מרחבים ציבוריים מושקעים אלא מסדרונות ארוכים וריקים שבהם הילדים רק מתרוצצים. כשמטפלים במסדרונות ובחצרות ומייצרים בהם פינות ישיבה ולמידה פונקציונליות ונעימות, יש לכך השפעה חיובית על התנהגות התלמידים: עכשיו הם לא חייבים רק לרוץ, אלא גם יכולים לשבת ולהירגע ובעקבות זאת האלימות במרחבים הציבוריים פוחתת.
אני משתדלת לתכנן בכל מסדרון מגוון אפשרויות ישיבה ולמידה, כגון פינת ספרייה, אזור "טריבונות", תאים אקוסטיים לתלמיד אחד, שני תלמידים ואפילו לקבוצה קטנה של תלמידים. באותו אופן אני מטפלת גם בחצרות. אני "מנצלת" אותן לטובת אזורי למידה, בדומה לחללי הפנים של בית הספר. באחד הפרויקטים שתכננתי, בחצר אחורית מוזנחת ונטושה הוקמה גינה הידרופונית קהילתית שיצרה אצל התלמידים עניין רב ומקום לפעילויות שונות.
תחושת שוויון וערך עצמי
סביבה גמישה מזמינה את הילדים להתנסות, לחקור ולהיות שותפים במרחב, ועל הדרך בונה את הערך העצמי של הילד ומאפשרת לו תחושת שוויון. זאת יכולה להיבנות, למשל, תוך כדי עבודה בקבוצות, המזמינה ילדים שונים לשתף פעולה סביב מטרה משותפת, לתמוך זה בזו ולתקשר טוב יותר.
במקרה של ילדים עם הפרעות קשב, סביבה כזאת תורמת עוד יותר לתחושת השוויון ולבניית הערך העצמי. ילד כזה חייב במהלך שיעור פרונטלי להיות בתנועה, ולכן חשוב שהמרחבים הציבוריים מחוץ לכיתה יעודדו פעילות (פינת אמנות, ספורט, קריאה וכו'), כך שיציאה מהכיתה לא תיחשב "כעונש". בנוסף, ילדים עם הפרעות קשב זקוקים לפינות הירגעות, ולכן חשוב לתכנן בכיתה או במרחבים הציבוריים אזורים אינטימיים יותר שיאפשרו להם להירגע ולחזור לפעילות הכיתתית.
מעורבות בתכנון
תכנון ועיצוב מרחבים פדגוגיים צריכים להביא בחשבון את הצרכים של כל הצדדים – המוסד החינוכי והתלמיד. לכן, כשמתאפשר, אני משתפת את הילדים בתהליך התכנון והעיצוב, שואלת אותם מה ישמח אותם, מהם החלומות שלהם ומה חסר להם, ואז מתרגמת את הכול למרחב הפיזי. מעורבות הילדים בתהליך התכנון מעניקה להם תחושת שייכות ונינוחות ומייצרת גישה חיובית כלפי המוסד שבו הם לומדים – הם מרגישים שרואים אותם ושמקשיבים להם.
במהלך השנים גיליתי שיש מכנה משותף בין כל הרצונות של הילדים – הם מבקשים אזורים נעימים שבהם יוכלו לשבת עם חברים לצד אזורים פרטיים המבודדים רעש, מקומות נגישים לאחסון חפצים אישיים, מקומות ישיבה מגוונים המאפשרים גם מנוחה ורגיעה (לא רק כיסאות ליד שולחן), ומרחבי עבודה גמישים ופונקציונליים המאפשרים מגוון דרכי למידה. בלי לדעת, הילדים למעשה מחפשים מרחבי למידה גמישים יותר, המאפשרים אינטראקציה, שיתוף פעולה ומעורבות גדולה יותר שלהם. זה לא מפתיע, שכן גישת המרחבים הגמישים יוצרת, כאמור, הזדמנויות לנוע במהלך השיעור כדי למצוא את המרחב הנוח ביותר לעבודה (ילדים שונים זה מזה), מעודדת את הילדים לבחור באילו משאבים ופריטים להשתמש ומאפשרת לכל ילד לבנות בעצמו את אופן הלמידה המדויק לו – קבוצתי או פרטני.
ריפוי וצמיחה
לצד היתרונות הפדגוגיים, מרחבי למידה מעוצבים הרואים את הילד במרכז, משפיעים כאמור גם על ההיבט הרגשי והנפשי שלו. ילדים חווים את הסביבה בעיקר דרך החושים. כשהם נכנסים למרחב הם מגיבים אליו, מושפעים ממנו, ומצב הרוח שלהם משתנה בהתאם. ילדים מגיבים אחרת לסביבות שונות – לחומרים, לצבעים ולטקסטורות – ומרגישים מיד אם המרחב הוא מקום בטוח או מאיים עבורם, אם הוא מקום מאפשר או לא. זו הרגשה שמחלחלת ללא מילים. כשמוסיפים לזה את העיצוב הגמיש, ההיבט התרפויטי אף מתעצם. היום, יותר מתמיד, חשוב להעניק לילדים את המרחב המאפשר להם לפרוק ולהביע רגשות, מייצר עבורם תחושת ביטחון ונותן להם פשוט את האפשרות להמשיך לצמוח.
איילת פישר היא מעצבת מרחבים חינוכיים ומרחבי למידה
סייעה בהכנת הכתבה: מרב סריג
