"אם היית אומרת לי שאני אתכנן שיפוץ במבנה לשימור בן כמעט 120 שנה, לא הייתי מאמינה לך", אומרת מעצבת הפנים שרה עקנין (38), שעשתה הסבה מתחום החינוך לתחום העיצוב לפני כשמונה שנים. "למדתי בסמינר הקיבוצים במסלול מיוחד של חינוך לגיל הרך, עבדתי כגננת ואז כמורה, ואז הפכתי לאמא בפעם הראשונה", היא נזכרת. "הבנתי שזו לא הקריירה שחיפשתי לעצמי. שזה לא בא לי מהבטן, ושזו לא התשוקה האמיתית שלי".
עם רוח גבית מבן זוגה, קבלן ומבעלי חברת בנייה בעתלית, היא נרשמה ללימודי עיצוב פנים והחלה לעבוד כבר במהלך לימודיה. "עבדתי כשכירה במשרד עיצוב כשאני אמא לתינוק בן שלושה חודשים, והבנתי שזה לא בשבילי. רציתי לצאת לדרך עצמאית", היא מספרת. את הדרך היא התחילה בחברת הבנייה המשפחתית, שם החלה לעבוד כמעצבת פרויקטי מגורים.
על הפרויקט הנוכחי, אורווה ורפת שנבנו אי שם בשנת 1903 והפכו תחת ידיה של עקנין למשרדי חברת הבנייה המשפחתית, עמלה המעצבת במשך תשעה חודשים. "זו הייתה הזדמנות נדירה ממש עבורי, לעבוד בתוך מבנה עם היסטוריה ארוכה וסיפור. מבחינתי זה היה כבוד אמיתי שזכיתי לו אחרי שמונה שנים בלבד בתחום".
מורשת היסטורית
שני המבנים שעברו שיפוץ, אורווה בת 70 מ"ר ורפת בת 50 מ"ר, נמצאים בקרבת בית משפחתה של עקנין והם חלק מנחלתו של דוד דוידסקו, מראשוני המתיישבים ומקימי היישוב עתלית בסוף המאה ה-19. שטחו ההיסטורי של דוידסקו חולש על פני 250 דונם, שבהם עומד גם בית בן 165 מ"ר - אחד מעשרת הבתים הראשונים שנבנו ביישוב עתלית בשנת 1906. הבתים הראשונים ביישוב, שהוקם על אדמה פרטית שרכש הברון דה רוטשילד בשנת 1889, נבנו בצורה לינארית וצמודה של "כפר-רחוב", מצפון לדרום, למען ביטחון התושבים - לכל אחד גדר אבן היקפית ומשק עזר הכולל רפת ואורוות.
25 צפייה בגלריה
עתלית, 1907: אחד התצלומים הבודדים שנמצאו של המשובה עתלית מימיה הראשונים
(מתוך תיק התיעוד)
בזמן מלחמת העולם הראשונה, אז נשלטה ארץ ישראל בידי האימפריה העות'מאנית, הוגלתה משפחת דוידסקו בהוראת השלטונות לדמשק, אחרי מעצרם של חברי ארגון המחתרת ניל"י שגרר סנקציות על יתר הישוב היהודי. השלטונות הטורקיים החרימו את כל רכושו של דוידסקו, ובית החווה הפך למגרום מגורים של חיילים טורקים. הבית והחצר הוזנחו, מבני העזר והאסמים נפרצו ונבזזו וכלי העבודה והמיכון כולם נלקחו.
כשחזרה משפחת דוידסקו מהגלות שנכפתה עליה, שיקמה ושיפצה את הבית ואת המשק במשך שלוש שנים. בשנת 1936 הורחב הבית, והפך לבית דו משפחתי שמשרת הן את בנו הבכור של דוידסקו שנישא, והן את הוריו. אדריכלות מבנה בית המגורים המשופץ תואמת לסגנון הבאוהאוס הבינלאומי שהפך פופולארי בישראל בשנות ה-30, שבמסגרתו תוכננו חללים מאווררים וחפים ככל הניתן מאלמנטים בנויים.
מאז אותו שיפוץ, עמד הבית על תלו בתצורתו הנוכחית ללא שינוי נוסף. זאת עד שהוצע, יחד עם הנחלה כולה, למכירה לפני ארבע שנים, ותפס את עינו של בן זוגה של עקנין, שחיפש לרכוש נכס שיהפוך למשרד חדש עבור חברת הבנייה המשפחתית.
"המקום הזה שונה מהנוף ההומוגני בעתלית", מסבירה עקנין. "כל המבנים נראים כמו בלוקים זהים, ופתאום רואים מבנים ציוריים שמזכירים את טוסקנה. אין סיכוי שהיינו מסרבים לעסקה הזו". בית המגורים מתוכנן לעבור שיפוץ עתידי, ואילו הרפת והאורווה עברו כאמור שיפוץ נרחב, והפכו למקום עבודתם של שישה עובדי החברה.
העובדה שמדובר בנכס לשימור, שלא ניתן לערוך בו שינויים דרסטיים, לא הרתיעה אתכם?
"להיפך. זה מה שמשך אותנו אליו מלכתחילה - היופי. בהתחלה רצינו להוסיף מבנה נוסף בין האורווה לרפת, אבל ויתרנו כי הבנו שזה יכול לצאת מאוד מאולץ ומלאכותי מבחינה ויזואלית. העדפנו לשקם את הגינה הקיימת, לתת כבוד למבנים הוותיקים ולא להרוס את היופי עם מבנה חדש באמצע".
מינימליזם נוסח באוהאוס
במהלך עבודות השיפוץ שערכו כאמור תשעה חודשים ("ממש כמו תינוק", צוחקת עקנין), שומרו ושופרו המבנים "מאפס" משום שנשארו נטושים במשך עשרות שנים. "בשלב הראשון העבודה נעשתה בליווי של מומחי שימור, תוך הקפדה להיצמד לכל החוקים, ולאחר מכן הקפדנו לעבוד עם חברות שמתמחות בתחום", מסבירה המעצבת. "אני קיבלתי את הפרוגרמה לעיצוב המשרדים והתחלתי לעבוד על עיצוב הפנים".
עיקרי הפרוגרמה, מסבירה עקנין, היו בשמירת הקשר בין הפנים לחוץ, במתן הכבוד הראוי לחומריות, ויצירת חלל פנים הרמוני וזורם. "היה לי חשוב שהכל יעבוד ויזרום בהרמוניה מבחינת גוונים, נגרות וחומרים. שיהיה נעים לעין. לא תמצאי בפרויקט הזה יותר מדי פלסטיק או חומרים סינטטיים", היא אומרת. בהתאם לכך היא דאגה לשמר את אבן הכורכר המקורית שממנה בנויים המבנים, תכננה עבודות נגרות שייצבעו בגוון המינרלי שנבחר עבור הקירות, ושכרה את חברת "ארטפרו" לביצוע עבודות ברזל בעבודת יד. "כשבחרנו את הספקים ידענו שלא יהיו לנו הרבה, כי נצמדנו לקיים. כשראינו את האבן לא היה ספק שצריך ברזל ולא אלומיניום", מסבירה עקנין. "להבדיל מאלומיניום, שנראה יותר מהוקצע, בברזל ניכרת עבודת היד. הפיניש שלו נראה אחרת. הוא הופך לסוג של תכשיט או יצירת אמנות שנותן טאץ' סופי ומשתלב בצורה מושלמת עם האבן העתיקה".
עבודות השיפוץ כללו בעיקר את הגדלת המפתחים, הן של הדלתות והן של החלונות, ("לא שינינו את גובה הפתחים") וחיפוי רצפה בעזרת בטון מוחלק בהשפרצה ("לא היתה שם רצפה במקור, אלא אדמה"). במקום חזית מרכזית אחת, במבנה הרפת, נקבעו שני פתחים נוספים בדמות דלתות, וכעת שלוש דלתות זכוכית נפרדות מובילות אל שלושה משרדים.
חיפוי רצפה זהה לחיפוי הפנים נעשה גם בשביל ההיקפי שמחבר בין המבנים ומקיף את הגינה. הרעפים שעל הגג הוסרו לטובת ניקוי והתקנת גג עץ חדש, ולאחר מכן חזרו לחפות את גג רעפי "מרסיי" המקורי. חלק מרעפי החרס הישנים נשמרו והותקנו על קיר מבואת הכניסה. קירות האבן המקוריים נוקו, וחודשה בהם הרובה. "איך אומרים? לא נגענו", צוחקת עקנין.
עוד בשיפוץ, ספי החלונות הוחלפו לספי עץ אלון אוסטרלי מפירוק ועבודות הנגרות המותאמות "נחתמו" במשטחי עץ אלון בעיבוד מינימלי ובלתי גזום, ששומר על צורה אמורפית ואותנטית. בדומה לגישת אדריכלי הבאוהאוס שהיוו השראה לבניית המקום וביקשו למזער אלמנטים קישוטיים ולהעדיף פונקציונליות, כך נבחרו גופי תאורה מינימליסטים שממקדים את העיניים בחומרים שמסביב ולא בהם, ואלמנטים טבעיים שמכניסים חמימות לחלל, וגם מתאימים לאופי ולתחום העיסוק של המשרד. "בחרתי בחומרים שיתאימו לכל אחד מאנשי המקצוע שיושבים ועובדים פה", מדגישה המעצבת.
גם שטחי הפנים נשארו פתוחים ומאווררים מיסודם. "היה צורך לקחת שני מבנים, של 50 מ"ר ו-70 מ"ר, ולהתאים אותם למספר המשרדים עבור העובדים. אבל היה לי ברור שאני רוצה חציצה מינימלית וכמעט לא מורגשת, לכן בחרתי בקירות זכוכית", מסבירה המעצבת. "אלה מעניקים תחושה פתוחה, אבל שומרים על ממד של פרטיות, ובו בעת מכניסים אור טבעי ואת הנוף מבחוץ". וילונות שלבים ונציאניים הותקנו על החלונות ועל דלתות הזכוכית, לשליטה בכמות האור הנכנסת ולשמירה על הפרטיות, בעת הצורך.
המשקוף המקורי של האורווה נותר כשהיה, וכעת משמש כניסה אל המטבחון, שבו ארונות בגימור פורמייקה המדמה בטון. את הבלחות הצבע במשרד הייחודי מספקים השטיחים ושפע של צמחיה ירוקה שפזורה בחדרים השונים.
מעט האלמנטים המקוריים שנותרו בזירה עברו שיפוץ גם הם. כך לדוגמה שוקת ישנה מעץ שהפכה לפינת קקטוסים קסומה בחדרו של אחד מבעלי החברה. דוגמה נוספת היא שולחן עבודה ששימש את בית המלאכה ברפת והיה מחופה ביריעת פח. זו הוסרה וחשפה את העץ שתחתיו, אשר שויף, נמשח בלכה ומעליו הונח משטח זכוכית שקוף ונקי. שולחן זה מקבל את הבאים בכניסה, ומשמש עבור המזכירה במבואת הכניסה.
25 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: רעפי החרס המקוריים מקשטים את מבואת הכניסה, ומשקוף האורווה המקורי נשמר בכניסה למטבחון
(צילום: ליאור טייטלר)
פינות חמד לישיבה שולבו בשטחי החוץ, צופים אל גינה מרהיבה שבה נשתלו עצי פרי, כמו ליצ'י, ועץ זית עתיק, בן למעלה מ-200 שנה, שיובא במיוחד עבור הפרויקט. עקנין מסבירה כי ביקשה ליצור מראה נקי, חף מקישוטיות יתר, אך עם זאת נעים וחמים. "מעין הכלאה בין בית למשרד", היא אומרת.
"ההקפדה על הפרטים הקטנים בפרויקט, ועל יצירת מראה נקי ולא עמוס, הם אלו שמוסיפים את הטאצ' הסופי ומייצרים את ההרמוניה ואת ההלימה המכובדת בין החוץ לפנים", היא מסכמת.
