עוד כשהיו סטודנטים לאדריכלות בבצלאל, הבינו גלעד רוזנקוף (34) ורובי בראזני (31) שלא די להם פשוט לתכנן מבנים, הם רוצים לתכנן עולמות. שלוש שנים אחרי שסיימו את לימודיהם, הם מחזיקים בעצמם את סטודיו 'רפליקה', שבו, באמצעות שימוש בבינה מלאכותית, CGI ("תמונה תוצרת מחשב", בתרגום חופשי) ואנימציה, הם מהלכים על הקו הדק שבין אדריכלות לעיצוב, ומבקשים למזג את המציאות הפיזית באפשרויות הבלתי נגמרות של הדמיון הדיגיטלי.
"התחלנו ללמוד ב-2014, וכבר במהלך הלימודים נוצר קשר בין גלעד לביני", מספר בראזני. "שנינו גיימרים, תמיד התעניינו בכל מה שבין עולמות התלת ממד, האנימציה והקולנוע, ולמעשה בכל מה שפחות היה נהוג לראות במחלקה לאדריכלות".
"עבדנו על הרבה פרויקטים ביחד, וכבר שם רצינו לומר משהו קצת מטריד ומוזר לגבי תחום האדריכלות, מתריס אפילו", מצטרף לדבריו רוזנקוף. "לא רצינו ליצור הדמיות של מבנים יפים, אלא לומר 'הנה, תראו, אתם לומדים חמש שנים לתכנן מבנים בזמן שמכונות לומדות לעשות דברים בעצמן ויחליפו אתכם בקרוב'. במחזור שלנו בבצלאל הייתה הפעם הראשונה שבה התקיימה סדנה עם נתנאל אלפסי, מרצה שהיום עומד בראש בית הספר לאדריכלות במכללת סמי שמעון. הוא הראשון שפתח את הסטודיו ואפשר לסטודנטים להתמקד לא רק באיך לעשות אדריכלות 'נכון', אלא ממש בלפתוח את הראש לעולם שלם שהיה ממש לידינו, אבל אף אחד לא דיבר עליו באקדמיה".
את הסטודיו המשותף שלהם הקימו לפני כשנה וחצי, אחרי שכל אחד מהם התנסה בעולם האדריכלות המסורתי. "עבדתי במשרד אדריכלים שמפתח פרויקטים גדולים כמו תכנון אצטדיונים, אני נכנסתי לשם על תקן אמן הדמיות ויצרתי דברים בתלת ממד", משתף רוזנקוף. "פוטרתי בקורונה, אבל אחר כך היה ברור לי שלא רציתי לחזור לעבוד על תוכניות לאצטדיונים במשך חודשים. גם רובי לא נהנה מהעבודה שלו והיה מתקשר אלי בבכי".
"אני התנסיתי קצת בהיתרים", אומר בראזני, "יצא לי לעבוד כמעט שנתיים במשרד בעל אופי מאוד רישויי, שהעבודה בו כללה המון פרוצדורות בירוקרטיות ועבודה אדמניסטרטיבית. לא רצינו לחזור למשרדים אחרי שהקורונה דחפה אותנו החוצה, אז החלטנו לממש את החלום שלנו ולפתוח סטודיו".
את הסטודיו הם פתחו בלי הרבה ידע קונקרטי על עולם האנימציות והתלת מימד, אך עם ניסיון שהקנתה להם העבודה על פרויקט הגמר. "הגשנו מערכת שיודעת לשלוף נתונים על בניינים בתל אביב ממאגרי תמונות באינטרנט, ללמוד איך נראה חלון, למשל, להבין מה לעשות איתו, וליצור עיבוד של חלונות שונים המבוססים על התמונות. קראנו לזה 'חלונות תל אביביים' כי הם צולמו בעיר, אבל התוכנה למדה גם איך לקרוא דלתות ותוכניות קרקע של בניינים. בסופו של דבר הפקנו שלושה סרטוני CG, ובלי תוכניות עבודה הדפסנו בניין תלת מימדי - רק באמצעות בינה מלאכותית".
כשנה וחצי אחר כך, סטודיו רפליקה מגשר בין דימיון לחוויה במשרה מלאה. השניים עובדים כארט דיירקטורים, גרפיקאים ואנימטורים. "הסטודיו מתעסק בכל. אומרים לנו שאנחנו צריכים להחליט, אבל אנחנו רוצים להיות הכל", אומר רוזנקוף. "אני אוהב לחשוב על דברים בצורה סינמטית. אני תמיד חושב איך משהו היה מופיע בקולנוע - גם אם זה מחזיק מפתחות או פאנל סולארי. מצד שני, החלום שלי תמיד היה להקים חברה שמייעלת תהליכי בנייה באמצעות קוד".
"מצאנו את עצמנו מתעסקים בפרסום, שיווק, והצגת מוצר. יצרנו סימולציית תנועה של בד שמתנופף לפי ריקוד עבור המעצב ארצי יפרח, ובמקביל עבדנו על סימולציות של תנועת מים, אש ועשן. בתקופה אחרת יצרנו לאמנית מודל של שולחן עבור יציקת ברונזה. אנחנו זורקים לכל מיני כיוונים, ונראה שאנשים נמשכים לזה", אומר ברזאני.
"מי רוצה לעבוד בשכר רעב בהתמחות?"
בעלי סטודיו 'רפליקה' הם לא הסטודנטים הראשונים לוותר על עבודה בתחום האדריכלות אחרי שסיימו חמש שנות לימודים. בשנים האחרונות ניכרת בבירור מגמה של בריחת מוחות מהמקצוע והפיכתו לטכני. "רוב הסטודנטים שסיימו במחזור שלנו לא עובדים כאדריכלים. לא ראיתי הרבה שהתעניינו כמונו במטא-וורס, אבל הרבה מאוד עובדים בחברות הייטק - גם כאלה שנוגעות לאדריכלות וגם כאלה שלא", אומר ברזאני.
6 צפייה בגלריה
"מכונות לומדות לעשות דברים בעצמן ויחליפו אתכם בקרוב". מתוך פרויקט הגמר של רוזנקוף וברזאני בבצלאל
(סטודיו רפליקה)
"אדריכלות הוא מקצוע שוחק, מעייף, רחוק שנות אור מהכלים שמקבלים במהלך הלימודים. כלומר, שם לא התעסקנו רק בפרקטיקה, אלא היינו צריכים לחשוב על החלל והמרחב. כשמגיעים לעולם העבודה מקבלים סטירה. צריכים להיות כל היום בטלפון עם אנשים מהעירייה, יזמים ומנהלי עבודה, להמתין להיתרים, העבודה היא בעיקר להחתים דברים. מאוד רציתי להתעסק בתכנון מבנים, אבל ברוב המוחלט של הזמן הייתי עסוק בטלפונים והחתמות. לעבוד כל יום עשר שעות בשכר נמוך, תחת רף לחצים שנופל עליך כי מדובר בפרויקטים של מיליונים. לדעתי זה מקצוע שגווע רק בגלל זה".
"אדריכלות הוא מקצוע שוחק, מעייף, רחוק שנות אור מהכלים שמקבלים במהלך הלימודים. מאוד רציתי להתעסק בתכנון מבנים, אבל ברוב המוחלט של הזמן הייתי עסוק בטלפונים והחתמות"
"הסיבה העיקרית לכך שאנשים עוזבים היא כסף", מוסיף רוזנקוף. "מי רוצה לעבוד בשכר רעב של 7,000 שקל ברוטו במשך שלוש שנים של התמחות? המצב בקאנטים. אין אדריכלים. גם אם מביאים אנשים ממזרח אירופה, זה לא שהם עושים את העבודה, כי הם צריכים להתאים את העבודה שלהם לצרכים של הארץ. אני חושב שבסוגייה הזאת המדינה היא פקטור משמעותי. היא מאפשרת להנדסאים שמציגים את עצמם בתור אדריכלים או אדריכלי פנים לעשות עבודה של מי שלמד במשך חמש שנים ועבר שלוש שנות התמחות. קשה להתחרות בהם".
"בגלל ששנינו מעולם האדריכלות ומאוד אוהבים אותו, היה לנו חלום לעשות סרט קצר וביקורתי בתלת ממד על שני אדריכלים רוסים משנות ה-80, אלכסנדר ברודסקי ואיליה אוטקין שיצרו אדריכלות נייר", אומר בראזני. "השניים מימשו רעיונות מהפכניים שהיו להם על נייר כתגובה לסנקציות של הממשל הסובייטי ולבנייה הסטנדרטית הגרועה. הם היו מאוד פוליטיים, וגם רלוונטים לישראל של היום. יש הגבלות רבות על אדריכלים כיום, ויכול להיות שהמרחב הישראלי נראה כמו שהוא נראה בדיוק בגלל זה. זה לא רק מחסור באדריכלים, אלא הבירוקרטיה, איך מגדרים את הדרך שבה בניין צריך להיבנות ומה הדרישות לכך".
"כולם רוצים לברוח לעולמות האינטרנט"
במרחב האדרכילות הישראלית כיום אולי אין הרבה מקום ליצירתיות ומחאה, אבל עם טשטוש הולך וגובר של הגבולות בין המציאות למימד הדיגיטלי, נראה שהכלים של השניים יספקו להם לא מעט הזדמנויות חדשות. "מציאות רבודה לא תחליף את המציאות שלנו. היא פשוט תיצור מציאות מקבילה שתשתמש בנו ככלי, ותאפשר לנו מצד אחד לבדוק את הדברים שישרתו אותנו בעולם הזה, אבל מצד שני, תאפשר לנו להתפרע", אומר רוזנקוף.
"עבדנו בוועדת תכנון ובנייה לבניין בשדרות רוטשילד. הוועדה כולה נערכה ב-AR (מציאות רבודה, י"ק), כשאנחנו יצרנו את ההדמיות, וחברי הועדה ישבו עם משקפיים וראו איך צומח על השולחן מולם בניין, שאפשר לחתוך ברמת הקומה. זה אפשר להם לבחון מקרוב מה שצפוי להגיע אליהם במציאות. יכולנו גם להפוך את כל השדרה למודל, באופן שיעזור להם לחוות את החיים בתל אביב. עם זאת, אני מאמין שיהיו אנשים שינצלו את הכלי לרעה".
"ב-2022 אף אחד לא רוצה לגור במציאות. כולם רוצים לברוח לעולמות האינטרנט", אומר רוזנקוף. "יש מטא-וורס ו-NFT. משקפי מציאות רבודה מאפשרים לשבת לבד בבית אבל להיות בגרנד קניון ולשכוח מכל הצרות והבעיות. עבורנו זה עדין מאוד בחיתולים, אבל זה המקום שאנחנו שואפים להשתלב בתוכו. אנחנו אדריכלים שמתעסקים בעולם הבא – המטא-וורס. יש לנו את הכלים וזה ממילא הכיוון שאליו הולכים הדברים. אני מאוד מאמין בדיסטופיה שתגיע. אני חושב שאנחנו על הדרך המהירה להישאב לתוך עולם שכולו דבוק לעיניים. אני רואה את זה כבר - בניינים ענקיים עם מאווררים שחורים שמניעים עולמות וירטואליים, ואנחנו יושבים בדירות דבוקים לספה ולמשקפיים". ברזאני מצטרף לדבריו ומסכם – "אנחנו נהיה אלה שיבנו את הערים, פשוט בתלת ממד".
