העולם כולו הזדעזע לאחר שספינת מהגרים ומבקשי מקלט התהפכה לאורך חופיה הדרומיים של יוון לפני כמה חודשים. הרשויות ביוון לצד ארגוני זכויות אדם חיפשו השבוע את גופותיהם של מאות נוסעי הספינה, רובם אפגנים ופקיסטניים, שיצאו מהעיר טובורק שבלוב בתנאים קשים, הכוללים מצוקת מזון ושתייה. זו אינה ספינת הפליטים הראשונה שטובעת בים התיכון בשנים האחרונות, ולמרבה הצער - היא ככל הנראה גם לא תהיה האחרונה.
כשרעידות האדמה ההרסניות היכו בזו אחר זו בטורקיה ובסוריה בפברואר האחרון, בעוצמה 7.8 ו-7.5 בסולם ריכטר, הן הותירו אחריהן עשרות אלפי קורבנות, החריבו אלפי בתים ובנייני מגורים, ואיתן גם עקרו מבתיהם עשרות אלפי בני אדם שנותרו חסרי כל ברגע. לצד הסיוע ההומניטרי, באיחוד האירופי הגיבו במהירות עם הגברת השמירה בגבולות בין המדינות והקשחת התנאים לקבלת מקלט במדינות האיחוד - מה שאומר שחסרי הכל יישארו חסרי כל זמן ממושך יותר.
עוד בעיצוב ואדריכלות:
לאחרונה אנחנו מדווחים על שריפות ענק הרסניות בקנדה, איטליה, הוואי ובמוקדים נוספים, לצד אירועי שיטפונות ורעידות אדמה קשות. בעולם רווי מלחמות אזרחים, אסונות טבע ואסונות אקלים, משבר הפליטים העולמי הולך ומחמיר. על פי הערכת נציבות האו״ם לפליטים, בשנת 2022 עמד מספר הפליטים, מחפשי המקלט ומחוסרי הדיור בעולם על 108.4 מיליון בני אדם. בליבו של המשבר עומד צורך אחד מרכזי, אקוטי וחמקמק: מחסה. לאור המצב שהולך ומחמיר ברחבי העולם, אדריכלים ומעצבים, בהם גם כמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם האדריכלות, מנסים להידרש לתופעה ולהשתמש בכוחם הציבורי כדי לרתום את התעשייה להתמודדות איתו.
אדריכלות ועיצוב הומניטריים אינם תופעה חדשה, אולם במשך שנים נתפס התחום כמעין עלה תאנה, כשמרבית אדריכלי-העל והתעשייה כולה מוכוונים לבניית מבנים מונומנטליים ולאדריכלות ראווה. ואולם, נראה כי מאז משבר הקורונה, התעשייה כבר לא יכולה או מצליחה להתעלם, כשיותר ויותר מוסדות ואדריכלים מפנים את תשומת ליבם לאחריות חברתית ולמקום החברתי של עולם האדריכלות. מהביאנלה לאדריכלות בוונציה, עד שבוע העיצוב במילאנו, כל תערוכות העיצוב והאדריכלות הגדולות והחשובות בשנתיים האחרונות שמו בגולת הכותרת את הסוגיה ההומניטרית, ובפרט את נושא המחסה. מיהם האדריכלים שהפכו לקול הבולט ביותר במשבר, והאם הפרויקטים שלהם באמת יכולים לעזור לפתור אותו?
ריהוט מלוטש ויסודות בטון: מחנות הפליטים המעוצבים
אדריכל העל הבריטי נורמן פוסטר מזוהה בדרך כלל עם מבני ראווה ענקיים, כמו גורדי שחקים למיליארדרים במנהטן או אצטדיון המונדיאל האחרון והשנוי במחלוקת בקטאר. אולם, פרויקט העיצוב האחרון שחשף משרדו Foster + Partners מציג משהו הרבה יותר צנוע. בשיתוף פעולה עם חברת הבנייה האקולוגית Holcim, פיתח פוסטר מקלטי בטון קטנים שמציעים מחסה זמני למבקשי מקלט.
18 צפייה בגלריה
Norman Foster Foundation, Venice Biennale, Essential Homes
(צילום: Chiara Becattini, Mika Cartier, Pablo Gomez-Ogando)
18 צפייה בגלריה
אדריכל נורמן פוסטר בוחן את המבנה שיצר עבור מוקדים מוכי אסונות
(צילום: Chiara Becattini, Mika Cartier, Pablo Gomez-Ogando)
הפרויקט שנחשף בביאנלה לאדריכלות בוונציה שנפתחה בחודש מאי השנה הוא למעשה אב-טיפוס למבנה קטן עשוי גיליונות בטון גמישים יחד עם שכבות בידוד ועץ. המבנים עצמם אמורים לשמש מעין אלטרנטיבה יציבה ונעימה יותר לאוהלים, ולהגן על היושבים בהם גם מפני איתני הטבע. אפשר לבנות אותם בקלות ובמהירות גם באתרי אסון ובעת מקרי חירום.
18 צפייה בגלריה
Norman Foster Foundation, Venice Biennale, Essential Homes
(צילום: Chiara Becattini, Mika Cartier, Pablo Gomez-Ogando)
הפרויקט מנסה להתייחס לעובדה שבמקרים רבים פליטים ומבקשי מקלט מוצאים את עצמם במגורים זמניים ובמחנות מאולתרים במשך יותר מעשור. המבנים של פוסטר נועדו לשמש מחנות פליטים והם כוללים גם שבילי בטון שיכולים לחבר בין הבתים עצמם וליצור מעין שכונה. ״אסונות מובילים לצורך בדיור מידי ולעתים במחנות – בדרך כלל מחנות אוהלים – המציעים הגנה מינימלית מאיתני הטבע״, אמר פוסטר בריאיון לאחר חשיפת הפרויקט, ״מה אם היה משהו שיכול להיות קבוע יותר, עמיד יותר, המציע יותר הגנה אבל עדיין יכול להיבנות מהר מאוד?״.
מבני המחסה כוללים ארבעה חלונות גג כדי לנצל כמה שיותר אור טבעי בתוך המבנה, כמו גם חלונות בכניסה ואף פטיו. גודלו של החלל הפנימי הוא 27 מ״ר וכולל אפילו ריהוט מעוצב עשוי עץ ובטון. בתוך המבנה יש שלוש מיטות, ארונות ומדפים, לצד שולחן אוכל עם כמה כיסאות, חדר שירותים הכולל אסלה, מקלחת וכיור. בנוסף, הציור הקונספטואלי של המבנה כולל גם מטבח ופאנלים סולאריים שאפשר לחבר לגג, אם כי אב-הטיפוס שנחשף בוונציה לא כלל אותם.
18 צפייה בגלריה
תרשים להרכבה בשטח, Norman Foster Foundation, Essential Homes
(באדיבות Norman Foster Foundation)
לא רק נורמן פוסטר, גם זאהה חדיד
שם שמזוהה יותר עם גורדי שחקים מזכוכית מאשר אדריכלות הומניטרית הוא שמה של אדריכלית-העל זאהה חדיד. משרדה של חדיד חשף בינואר האחרון סדרה של כיתות אוהלים שעוצבו עבור קהילות מבקשי מקלט ומחנות פליטים. סדרת כיתות האוהלים, שתוכננה בשיתוף ארגון הסיוע EAA נועדו לשמש כבתי ספר ומרפאות ברחבי המזרח התיכון, כאשר כמה עשרות מהם כבר חולקו לארגוני הסיוע.
18 צפייה בגלריה
עשרות כיתות כבר חולקו באזורי אסון. ZHA EAA-Foundation Tents Turkey
(צילום: Luke Hayes)
האוהלים המודולריים כוללים מסגרת פלדה המאובטחת על ידי יסודות בטון, עם בד נמתח המשמש כקירות וגג. חלל פנימי מרכזי באורך 12 מטרים נועד להכיל כ-45 תלמידים. ״יחד, פיתחנו מערכת אדריכלית מודולרית זולה, רחבה וקלת משקל שיכולה להתאים את עצמה לאזורים רבים ולשמש ילדים מבקשי מקלט״, אמר אחד מאדריכלי הפרויקט, גארי קרוז, ״אנחנו מקווים שהאוהלים האלה יביאו ביטחון, למידה ומשחק לאלפים בתימן, סוריה וטורקיה״.
ואולם, אוהלי הבטון המעוצבים של פוסטר וכיתות הלימוד של חדיד חושפים את הפרדוקס הטמון בעיסוק האדריכלי בבעיית הפליטים. נשאלת השאלה, האם פרויקטים מהסוג הזה באמת עוזרים לפתור את בעיית מחנות הפליטים, או דווקא מנציחים אותה? בעוד האיחוד האירופי מנסה להבין כיצד לקלוט את מאות אלפי הפליטים העומדים בפתחה של היבשת, והאם לשלב אותם בחברה, לא ברור האם אוהלים משודרגים הם הדרך הנכונה להתמודד עם התופעה. זאת, עוד לפני שאפילו נדרשנו לשאלה – מתי הפרויקטים הללו הופכים מהשראה בלבד (ויח״צ מעולה למשרדים שמעצבים אותם), לפתרון אמיתי שמיושם באזורי משבר בעולם, ובאילו מימדים.
״האדריכלים מחפשים פרויקטים רק כשהערים נבנות מחדש״
לעומת מחנות הפליטים, כשמדובר באסונות טבע, סיוע מהיר בזמן חירום הוא חיוני ולא תמיד זוכה לכותרות באותה המידה. אחד החלוצים בעולם האדריכלות החירום הוא האדריכל והמעצב היפני שיגארו באן. באן זכה ב-2014 בפרס פריצקר, לא בשל המבנים המונומנטליים שתכנן, אלא דווקא בזכות עבודתו הנרחבת באזורים שנהרסו באסונות טבע. באן הוא גם אחד המבקרים החריפים ביותר של עולם האדריכלות על התנערותו מאחריות הומניטרית, אך גם הוא מצביע על מגמה של כניסת האדריכלות ההומניטרית למיינסטרים.
״כשעבדתי בעיר קובה ביפן ב-1995 לא היו שם אדריכלים בכלל – האדריכלים בדרך כלל מחפשים פרויקטים חדשים שמגיעים כשהערים נבנות מחדש לאחר האסון. אבל אני ראיתי שאנשים סבלו מתנאים קשים מאוד עוד לפני שהעיר נבנתה מחדש, במחנות פליטים ודיור זמני״, אמר באן בריאיון לאחרונה, ״היום, לאט לאט, אדריכלים מתחילים להגיע לעבוד גם באתרי אסון״. בשבוע העיצוב האחרון במילאנו הציג באן חלל עשוי כולו מגלילי הקרטון. הפרויקט השאפתני הציג הפעם את הפוטנציאל האסתטי של הטכניקה הייחודית שפיתח באן לאורך הקריירה שלו, לצד היתרונות ההומניטריים והסביבתיים שלה.
באן ידוע בשימוש החדשני שלו בעץ ובקרטון כחומר עבודה, כמו גם בחומרים ביולוגיים אחרים. בין המבנים המפורסמים ביותר שתכן באן הם בתי מחסה מקרטון, אותם תכנן במסגרת עמותת Voluntary Architects Network שהקים ב-1995 לאחר רעידות האדמה הקשות בקובה שביפן. בפברואר האחרון, תרם באן את בתי המחסה למרכזי החירום לקורבנות רעידת האדמה בטורקיה ובסוריה. היום, הסטודיו גם הודיע כי הוא עובד גם על כמה פתרונות נוספים שיסייעו לפליטים האוקראינים, כולל תוכניות לייצר מערכות דיור קלקר (SHS), מערכת דיור מסוג פאנל.
בתי המחסה שתכנן באן מוקמים בתוך חמש דקות ויכולים להכיל שלושה אנשים כל אחד. הם נראים כמו מעין סוכות, בתי המחסה עשויים מצינורות קרטון ממוחזרים ששימשו במקור לאחסון בדים והופכים לקורות בתי המחסה. בדים או נייר משמשים לקירות המבנה ומחוזקים באמצעות סיכות ביטחון, וכשהם עומדים אחד ליד השני הם נראים כמו מעין בית חולים מאולתר. בניגוד לעיצוב המלוטש של מבני הבטון שהשיק פוסטר, בתי המחסה של באן הם פרגמטיים לחלוטין ונועדו להיות זמניים. בהמשך עיצב באן אב-טיפוס לבית קבוע יותר הכולל קירות וגג עשויים מקרטון ומספקים קצת יותר פרטיות לדיירים.
פרויקט נוסף, הפעם מעולם העיצוב השימושי, שנתרם לאזור האסון לאחר רעידת האדמה בטורקיה ובסוריה הוא Deploy – מיכל מים מתנפח עשוי בטון, שעוצב על ידי המעצבים הבריטיים פול מנדייטה ובארן קאיאלי. מיכל המים שוקל 256 ק״ג ויכול להיות משונע במסוק ולהפוך שמיש תוך 48 באזורי האסון.
Deploy, שיכול להכיל 14 אלף ליטר מים, עשוי מהחומר נושא הפרסים Concrete Canvas - שכבות של בטון המוחזק בין שכבות בד ו-PVC, מה שהופך אותו לגמיש ויציב בו זמנית. מה שייחודי במיכל המים המתנפח, הוא כמה קל ומהר לשנע ולהקים אותו.
פרויקט מעניין אחר החל בשנת 2019 במיאנמר (בורמה לשעבר) ובבסיסם הצורך בבנייה מהירה, זולה ונגישה, גם כשלא מדובר באסון פתאומי אלא באסון מתמשך. Housing NOW הוא פרויקט שהחל על ידי Blue Temple בשנת 2019. החברה חקרה את נפלאות העיצוב והבנייה של במבוק, ולקחה חלק פעיל במעבר מטכניקת בנייה עממית לטכניקת בנייה מהונדסת.
18 צפייה בגלריה
מגרש משחקים עשוי במבוק Bamboo jungle - בנייה מהירה וזולה במיאנמר
(צילום: Nyan Zay Htet)
18 צפייה בגלריה
בית יתומים ל-30 ילדים, עשוי במבוק, חלק מפרויקט Bamboo low-cost housing in Myanmar
(צילום: Raphaël Ascoli)
הבמבוק הוא משאב זמין, זול, חסכוני ונגיש למרבית האוכלוסייה ואפשר בקלות לבנות ועצב איתו בתים פרטיים ומבני ציבור עד כדי כך שעלות יחידת דיור בודדת זהה לזו של סמארטפון. העיון הוא ליצור את חומרי הבנייה הראשוניים ולאחר מכן לרתום את הקהילה המקומית ולהקים יחידת דיור תוך שבוע. מאז ההפיכה הצבאית במיאנמר בפברואר 2021, כמעט שני מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם במדינה. בהתאם לכך, חיפש הסטודיו לעיצוב ואדריכלות Blue Temple פתרונות להגדלת הייצור של דיור עשוי במבוק בעלות נמוכה עבור פליטים בשכונות עוני במיאנמר.
18 צפייה בגלריה
Housing NOW is a project started by Blue Temple in 2019 Bamboo low-cost housing in Myanmar מגרש ספורט
(צילום: Alex Dyl)
אדריכלות יחפה: האדריכליות שמנסות להשאיר את העקורים בביתם
עדות נוספת לשינוי התרבותי שאולי מתחולל בתעשיית האדריכלות היא זכייתה של האדריכלית הפקיסטנית יסמין לארי, שבילתה חלק גדול מהקריירה שלה בקידום אדריכלות הומניטרית בפרס המכון המלכותי לאדריכלים בריטים (RIBA) מטעם המלך צ'רלס השלישי - הפרס השני בחשיבותו בתחום. לארי שונה בנוף הרגיל של מקבלי הפרס היוקרתי, ולו רק בגלל שבעשורים האחרונים אין לה משרד אדריכלים פעיל, אלא היא מקדישה את זמנה למאבק במשבר האקלים ולשימור מסורת הבנייה במולדתה פקיסטן.
18 צפייה בגלריה
A model of womans centre in Darya Khan, Pakistan by Yasmeen Lari features in Creation from Catastrophe, a new free public exhibition
(צילום: Tristan Fewings/Getty Images for Royal Institute of British Architects (RIBA))
לארי ידועה בזכות גישה ייחודית שפיתחה לבניית מבנים בני-קיימא, המכונה ״אדריכלות חברתית יחפה״ (Barefoot Social Architecture). גישה זו דווקא לא מתמקדת במצבי חירום, אלא בשיקום ושיפור חייהן של קהילות עניות, תוך שימוש בחומרים זולים ואקולוגיים לצד טכניקות בנייה מסורתיות, כדי ליצור מבנים עמידים בפני רעידות אדמה ושיטפונות. בריאיון למגזין Dezeen לאחר קבלת המדליה הסבירה כי זכייתה מצביעה על שינוי חיובי בגישה לאדריכלות הומניטרית, ובפרט, אדריכלות הומניטרית מהסוג שלה. ״מעולם לא חשבתי שמה שאני עושה, שהיה כל כך שונה ולא ממש נלקח ברצינות, ייחשב לדרך לגיטימית עבור אדריכל לעשות דברים״, הסבירה.
בשנת 1980 היא הקימה יחד עם בעלה את קרן המורשת לפקיסטן. לאחר פרישתה מאדריכלות בשנת 2000 היא הקדישה את חייה לקרן. מאז בנתה במסגרת הקרן יותר מ-50 אלף יחידות דיור, במאות מהכפרים העניים ביותר בפקיסטן. רבות מהן עשויות קירות בוץ מיוצבים בסיד וגג במבוק, אותן היא מכנה ״מבצרי חימר״, ובנייתן היא כמעט ללא עלות.
אחד הפרויקטים המפורסמים ביותר שנבנה על ידי הקרן של לארי בשנים האחרונות היה מרכז קהילתי ענק עשוי במבוק בעיר מקלי שבפקיסטן. המרכז נועד להכיל סדנאות הכשרה עבור תושבים מקומיים באחד האזורים העניים ביותר בעיר, ומדובר במבנה הבמבוק הגדול ביותר בפקיסטן ואחד הגדולים בעולם. פרוש על שטח של כ-16 דונם ונראה כמעין האנגר גדול. למרות ממדיו, בנייתו של המבנה לקחה 10 שבועות בלבד. הפרויקט האחרון של לארי שעלה לכותרות היה מסגד פופ-אפ בביאנלה לאמנות האסלאם שבערב הסעודית. במסגרת מסגד הפופ-אפ תכננה לארי שלושה מבני במבוק שניתנים לפירוק והרכבה בקלות ובמהירות, מה שהופך אותם לניידים.
״אדריכלים חייבים להפסיק לחכות לעמלות מלקוחות עשירים ולתעדף עיצוב עבור כדור הארץ״, אמרה לארי לאחר זכייתה בפרס, ״יותר מתמיד, תפקידו של האדריכל הוא להיות אקטיביסט. אם אתה רוצה לשנות את העולם, אז אתה צריך להילחם בעבור זה. אחרת, אתה פשוט מונע מרצונות של אנשים אחרים״.
דמות בולטת נוספת באדריכלות ההומניטרית הנוקטת בגישה דומה היא האדריכלית הבנגלדשית מרינה טאבאסום, שזכתה ב-2021 במדליית סואן על עבודתה. בדומה ללארי, גם טאסאבום עובדת בשנים האחרונות באופן אקסקלוסיבי במולדתה. טאבאסום ידועה בעיצוב מבנים מחומרים מקומיים ומכוונת לשיפור חייהן של קהילות בעלות הכנסה נמוכה בבנגלדש.
משבר הפליטים בבנגלדש הוא מהחמורים בעולם. במדינה נמצא מחנה הפליטים הגדול בעולם, המאכלס כמיליון מבני קבוצת הרוהינגה שברחו מהטיהור האתני במיאנמר. לצד זאת, יותר משבעה מיליון תושבי המדינה עצמה, איבדו בשנים האחרונות את ביתם ואת עבודתם עקב משבר האקלים שפגע אנושות בגידולים חקלאיים עקב שיטפונות.
אחד הפרויקטים הבולטים של טאבאסום בשנים האחרונות מתמקד בדיוק בבעיה זו: קודי בארי היא סדרה של יחידות דיור מודולריות שנועדה להכין קהילות בבנגלדש להתמודדות עם אובדן אדמה עקב שיטפונות. יחידות הדיור כוללות שתי קומות, כך שבעת שיטפונות יכולים הדיירים לעבור לקומה השנייה וכשהמים מתייבשים, לחזור לקומה הראשונה. המבנים עצמם עשויים מבמבוק ופלדה, מה שהופך אותם לקלים וזולים מאוד לבנייה. כחלק מהפרויקט, מנסה טאסבאום להכשיר עובדי פלדה מקומיים להכין את חלקי הפלדה הנדרשים עבור המבנים, אשר נכון להיום מסופקים על ידי משרדה.
המשותף לשתי האדריכליות הוא הגישה השיקומית שלהן. לעומת פיתוחים חדשניים להתמודדות עם מקרי חירום או שיפור התנאים במחנות פליטים – שלעתים רק מנציחה את קיומם – אדריכליות כמו לארי וטאסבאום מנסות להכין את הקהילות שלהן לקראת האסון ולספק להן את הכלים להתמגן ממנו, כך שבתקווה, לא יהרסו כליל. בעולם של משבר עקורים מחריף, המשפיע באופן לא פרופורציונלי על הקהילות העניות ביותר בעולם, נדמה כי הגישה הזו תופסת עוד ועוד תאוצה. זאת במיוחד לאחר שתקריות כמו סירת הפליטים שטבעה מבהירות לשאר העולם: באירופה לא בהכרח טמונה התשובה להתמודדות עם המשבר.
