אוספים ואספנות מתחברים בדרך כלל לעולם הילדים, אבל יש לא מעט מבוגרים שאימצו תחביב (ולפעמים מעבר לכך), שיש לו צד ויזואלי ייחודי - אספנות וינטג' ונוסטלגיה. במשך שנים אספו הלקטים שלפניכם פריטים שמזכירים להם את החיים פעם, בעידן תמים יותר, והם אוהבים להציג את האוסף בביתם לראווה.
מכשירי רדיו ישנים: "כשרדיו צבעוני צץ, הוא מהר נעלם ונמכר"
אהוד פורת, בן 38, המייסד והבעלים של פשפשוק – קבוצות המכירה הגדולות בארץ. נשוי טרי, ללא ילדים
איזה אוסף יש לך?
"אני אספן מכשירי רדיו צבעוניים משנות ה-30 עד ה-70. יש לי באוסף 200 מכשירי רדיו בכל הצבעים והסוגים, כולם נאספו בקפידה, תוך ציד ממושך בשווקים בארץ ובעולם".
כמה זמן הוא נמצא אצלך?
"התחלתי לאסוף בגיל 18, לפני 20 שנה".
למה החלטת על מכשירי רדיו?
"מאז ומתמיד הייתה לי תשוקה לאספנות וינטג' והיה בי יצר להשיג בכל מחיר את מה שאני חושק בו. במקרה של מכשירי רדיו, מבחינתי זו אהבה ממבט ראשון – קיבלתי רדיו ישראלי בצבע טורקיז, ומאז רציתי לאסוף עוד ועוד צבעים. עד שהחלטתי שאני רוצה קיר צבעוני שלם".
מה הפריט הכי יקר שלך?
"בתקופת הקורונה קניתי בארצות-הברית ארבעה מכשירי רדיו נדירים בטירוף שהוצאו למכירה מעיזבון של אספן. אני זוכר שנשארתי ער עד חמש בבוקר למכירה והיה ממש קשה לנצח, אבל בסופו של דבר הייתי נחוש לקנות אותם וזכיתי. מדובר במכשירי רדיו יפהפיים וצבעוניים – אדום, ירוק, צהוב וטורקיז – משנות ה-30 וה-40, שהגיעו במשלוח ימי עד לישראל. הם עלו 1,500 שקל ביחד, אבל השווי שלהם הוא יותר מ-5,000 שקל. מאז ועד היום לא נתקלתי בהם שוב במכירה, בהחלט הקנייה הכי שווה שהייתה לי!".
מה הפריט שהיה לך הכי קשה להשיג ואיך הצלחת?
"איסוף רדיו מצריך המון סבלנות, ידע ובעיקר תשוקה לנושא. כיום בשביל למצוא רדיו מיוחד אני משקיע המון זמן, בעיקר באתרי מכירות בחו"ל וקצת בשווקים בארץ ובקבוצות פייסבוק, בהן פשפשוק אספנות. קשה למצוא רדיו. כמה קשה? כל פעם שרדיו צבעוני צץ, הוא מהר נעלם ונמכר לקונה הזריז ביותר. אז כדי להשיג רדיו מיוחד ונדיר זה דורש לפעמים לא לישון כל הלילה ולחכות למכירה פומבית עד לרגע ההכרזה. דווקא כשזה נעשה קשוח, זה נעשה מאתגר יותר, ואני לא מוותר".
על איזה פריט אתה חולם?
"יש רדיו שכבר כמה וכמה פעמים חמק לי מהידיים, אבל אני בטוח שהוא עוד יגיע. מדובר ברדיו עם עיצוב דמוי חללית, ולרוב כשהוא עולה למכירה – היא מסתיימת במחירים לא נורמליים".
איך הסביבה והמשפחה שלך מגיבים לתחביב?
"הדעות חלוקות. חלק חושבים שאני עוף מוזר, ויש כאלה שמתלהבים ומתעניינים".
פריטי ישראליאנה: "אצלי תג המחיר הוא רגשי"
אבי דולמן, בן 60, יועץ ומלווה חברות סטארט-אפ, אספן ישראליאנה, מדריך טיולים בחו"ל, צלם, פעיל חברתי
איזה אוסף יש לך?
"אני אוסף פריטים מחיי היומיום מתחילת המאה ה-20 עד שנות ה-70 שלה. מדובר בפריטים מתוצרת הארץ בלבד ששימשו אותנו בבית הספר, בבית ובמטבח, בשכונה, לשעשוע והנאה, לתקשורת, תרבות, אוכל, ספורט וכדומה. הם כוללים הרבה פריטי נייר ומסמכים והרבה פרטים פיזיים. הפריטים כולם קשורים בתעשייה ובהיסטוריה של הארץ ובעיקר של מדינת ישראל הצעירה. לא ספרתי כמה פריטים יש לי, אני משער שיותר מ-10,000".
כמה זמן הוא נמצא אצלך?
"אני מלקט כבר 40 שנה. התחלתי כמו כל ילד, מאיסוף בולים, פקקים, קלפים וכל מה שהיה נהוג לאסוף בשנות ה-60 וה-70. אוספי הילדות התפתחו לענפים שונים ככל שהתבגרתי והתעניינתי יותר ויותר בפריטי עבר מתחומים שונים".
למה החלטת לאסוף דווקא את זה?
"אני אדם נוסטלגי, ופריטים מהעבר תמיד משכו את עיניי. הם מעניינים גם מבחינת האסתטיקה שלהם, העיצוב התמים והייחודי, טכניקות היצור וההדפסה הפחות המוניות והיותר ויזואליות וחומרים יותר יפים ומושכים כמו עץ, פח ומתכת, שהיו נהוגים בעבר לעומת הפלסטיק והגומי של היום. מעבר למראה ולצורה, מסקרנים אותי חיי היומיום של הישראלי בישראל הפשוטה, הצנועה והפוריטנית של פעם. מה אכלו, מה עישנו ושתו, במה שיחקו, מה קראו, במה צפו. הפריטים האלה מספרים סיפור משלים של החיים בארץ – לא חיים של פוליטיקה, חברה וכלכלה, אלא חיים של הילד, איש, אישה ומשפחה. הפריטים 'דוחפים' אותי וכל אספן ישראליאנה אחר לחקור את הסיפור האישי שלו, אבל גם את הסיפור הכללי, למשל מי היה היצרן, איפה הוא ייצר, מאיזו משפחה, מה עלה בגורל אותה התעשיה?".
מה הפריט הכי יקר שלך?
"קשה לאמוד פריטים או פריט מסוים במחיר. יש כמובן תג מחיר לפריטים מסוימים שאפשר להשיג בשווקים, במכירות פומביות, ברשת או מאספנים אחרים, אבל אצלי תג המחיר הוא רגשי. המחיר תלוי בפריט עצמו, בתרומה שלו לאוסף, במצבו הפיזי, אבל בעיקר מידת הרגש שהוא מעביר לי".
מה הפריט שהיה לך הכי קשה להשיג ואיך הצלחת?
"אני לא רודף אחרי פריטים מסוימים או ספציפיים ולא אובססיבי להשיג פריט מסוים. האוסף שלי אקלקטי ונוגע בתחומים רבים מאוד בארץ, כמו תעשייה, גרפיקה, משחקים וצעצועים, תרבות, ארוטיקה ומיניות, בנקאות וחיסכון, מזון ומשקה, תיירות ועוד. לכן אני שמח מכל פריט חדש – זול או יקר, נפוץ או נדיר – שיעשיר אותם".
על איזה פריט אתה חולם?
"הפריטים שאני הכי אוהב הם בעלי גרפיקה יפה, צבעונית, מצוירת ולא מצולמת, כאלה שנוגעים בחטאים ובהנאות הקטנות של החיים: עטיפות שוקולד, חפיסות סיגריות, קלפים, משחקי קופסה".
איך הסביבה והמשפחה שלך מגיבים לתחביב?
"המשפחה אוהבת מאוד את העיסוק שלי. אני משתף אותם בפריטים, מספר להם את הסיפור שלהם, מתייעץ איך לשמור, להציג ולצלם. הבעיה היחידה היא, כמו אצל כל אספן, היא המקום שהאוספים לוקחים, אבל גם עם זה אנחנו מסתדרים".
מכונות כתיבה: "יש לי מכונה של ה-SS הגרמני עם המקש המקורי"
איתי רחב, בן 20, משוחרר מהצבא, רווק
איזה אוסף יש לך?
"יש לי אוסף של כ-160 מכונות כתיבה. את המכונות שלא עובדות אני מתקן ומשמיש".
כמה זמן הוא נמצא אצלך?
"התחלתי ב-2019".
למה החלטת לאסוף דווקא מכונות כתיבה?
"קניתי את מכונת הכתיבה הראשונה שלי כי הכתב שלי מאוד קשה לקריאה. משם קניתי עוד מכונה ועוד מכונה".
מה הפריט הכי יקר שלך?
"יש לי מכונת כתיבה שהייתה בשימוש של ה-SS הגרמני והובאה לארץ על ידי ניצול שואה. המכונה במצב מעולה ועדיין יש בה את מקש ה-SS המקורי שלה. היא עלתה לי כ-400 שקל, אבל היא שווה הרבה יותר. בחו"ל מכונות דומות נמכרות ב800-500 דולר".
מה הפריט שהיה לך הכי קשה להשיג ואיך הצלחת?
"מכונת כתיבה 'הרמס בייבי' דו-כיוונית ודו-לשונית מכנית. היא כותבת גם באנגלית וגם בעברית. היום זה לא נשמע משהו מיוחד מכיוון שיש לנו מקלדות שאפשר לשנות בהן את השפה, אבל אז זה היה מאוד קשה להִנדוס ומעט מאוד מכונות כאלה יוצרו. אני חיפשתי מכונה כזאת במשך שנתיים, עד שמצאתי אחת במחיר סביר".
איזה פריט אתה חולם להשיג?
"את מכונת הכתיבה הראשונה שאי פעם יוצרה – ה-Remington Typewriter Model משנת 1873".
איך הסביבה והמשפחה שלך מגיבים לתחביב?
"רוב החברים שלי חושבים שאני מעט מוזר, ואני לא חושב שהם טועים. כרגע אני עדיין גר אצל ההורים, אז יש תלונות מדי פעם על גודלו של האוסף ועל המקום שהוא תופס".
עוד בנושא:
כלים מזכוכית מורנו: "הכול התחיל ממאפרה במתנה לחבר"
אורי בן אור, בן 53, מעצב מוצר שמתכנן ביתנים לתערוכות, בזוגיות ואב לשני ילדים
איזה אוסף יש לך?
"כ-350 כלים מזכוכית מורנו".
כמה זמן הוא נמצא אצלך?
"עשר שנים בערך".
למה החלטת לאסוף דווקא כלי זכוכית מורנו?
"לפני 25 שנה קניתי לחבר שלי מתנה – מאפרה מזכוכית מורנו, אי ליד ונציה שיש בו בתי מלאכה ותעשייה ענפה מאוד בתחום. אחרי שקניתי לחבר את הכלי, התחשק לי גם לקנות לעצמי. לפני עשר שנים נתקלתי בכלי זכוכית כאלה בשוק הפשפשים ומאז נכנסתי למוּד של לאסוף כמה שיותר. תמיד אהבתי שיש לי הרבה מאותו דבר".
מה הפריט הכי יקר שלך?
"במסגרת העבודה שלי אני טס לחו"ל ורוכש הרבה פריטי זכוכית בשוקי פשפשים. היקר ביניהם עלה לי 60 יורו. אני לא קונה פריטים יקרים יותר, משום שהזכוכיות האלה פגיעות מאוד ובמשך השנים נשברו לי לא מעט כלים בשל חוסר זהירות. אני אוכל את עצמי על כל פריט שנפגע. יש הרבה מתח ואמוציות בתחביב הזה, וזה הכיף שבעניין".
מה הפריט שהכי קשה להשיג?
"יש פריטים מאוד מפוארים וגדולים, שהמחירים שלהם מגיעים לאלפי יורו. בארץ לא רואים אותם ב'יד 2' או במרקט פלייס של פייסבוק, שם אני מחפש ורוכש. אפשר להשיג את הפריטים האלה באתרי מכירות פומביות, ועוד לא ניסיתי את מזלי שם. אני מעדיף לחפש בשוקי הפשפשים והעתיקות".
איזה פריט אתה חולם להשיג?
"הדגמים שמעניינים אותי הם משנות ה-70-60".
איך הסביבה והמשפחה שלך מגיבים לתחביב?
"כשאנשים רואים את האוסף שלי הם מהופנטים".
אוספת חפצים ישנים: "יש לי מכונת כתיבה ביידיש שעלתה יותר מ-500 דולר"
אפרת שחר, בת 50, פסיכולוגית שיקומית, נשואה ואמא לשלושה ילדים
איזה אוסף יש לך?
"יש לי הרבה מאוד אוספים, כולם וינטג' ועתיקות. יש לי כ-150 מכונות כתיבה כ-65 משקלים, 20 מכשירי רדיו, 60 מצלמות, 100 טלפונים, 60 צעצועי מתכת ישנים, 40 כלי אמייל, 40 מגהצים, 85 מערוכים, 50 בקבוקי תרופות, 20 גלובוסים, 20 בקבוקי סודה ומכשירי סיפולוקס, וגם כלי גילוח, בלוקים לדפוס ועוד".
כמה זמן הוא נמצא אצלך?
"כשמונה שנים".
למה התחלת לאסוף?
"אני מרגישה שהחפצים הישנים מספרים סיפור, ואני בעצם אוספת סיפורים. במכונות הכתיבה ובמצלמות יש משהו מאוד אישי בעיניי. מישהו אחז במצלמה פעם והנציח רגעים שהיו משמעותיים עבורו, שהיו אישיים, מרגשים, עצובים או שמחים. גם מכונות הכתיבה מחזיקות בתוכן – באופן סימבולי וגם באופן המילולי ביותר – סיפורי חיים. אני אוהבת את הפשטות שבחפצים העתיקים, את היעדר הטכנולוגיה והמיחשוב. העולם האנלוגי קסום בעיניי והייתי רוצה לעצור לרגע את מרוץ החיים המטורף והמהיר שבו מתפספסים כל כך הרבה פרטים. להאט, להקשיב, להסתכל על הפרטים, לבחור את המילים יותר בקפידה, ולהתבונן".
מה הפריט הכי יקר שלך?
"מכונת כתיבה מסוג קורונה 3 מתחילת המאה, ביידיש. זו השפה שבה דיברו סבי וסבתי מצד אבי. המכונה עלתה לי יותר מ-500 דולר".
מה הפריט שהיה לך הכי קשה להשיג ואיך הצלחת?
"אני בדרך כלל לא מחפשת באופן אקטיבי אחרי פריטים מסוימים. אני מסתובבת בחנויות עתיקות, במכירות של תכולות בתים ובשוקי עתיקות בכל ארצות-הברית באופן כמעט יומיומי, ומאמינה שהחפצים שמדברים אליי ימצאו את הדרך אליי".
על איזה פריט את חולמת?
"יש מכונות כתיבה מהמאה ה-19 שהייתי שמחה להוסיף לאוסף שלי, כמו גם עוד כמה מכונות כתיבה עתיקות בשפה העברית".
איך הסביבה והמשפחה שלך מגיבים לתחביב?
"בעלי מתרגל עם השנים לשיגעון, מגלה סבלנות אין קץ, שבלעדיה לא הייתי יכולה לקיים את האהבה הזו שלי, ואפילו אוהב רבים מהאוספים שלי. מהסביבה אני מקבלת תגובות אוהדות בדרך כלל. אנשים מאוד נהנים לבקר אצלנו בבית ולהתרשם מחפצים שלא רואים בכל יום".
אוסף מצלמות וינטג' על הקיר בסלון
מעצבת הפנים דניאלה גלבוע כהן שילבה בדירה שתכננה בקריות עבור זוג בני 60 את אוסף המצלמות של בעל הבית, שאוסף אותן באדיקות כבר כמה עשורים. המצלמות מוסגרו במסגרות שחורות דקות ונתלו על קיר לבן, בבית צבעוני, כך שהן בולטות בעיצוב.
עמית (השם המלא שמור במערכת), בן 65, נשוי + שני ילדים וחמישה נכדים.
איזה אוסף יש לך וכמה פריטים הוא כולל?
"יש לי אוסף נוסטלגיה בכמה וכמה קטגוריות: ציוד צילום אנלוגי של מצלמות ומסרטות פילם ויש לי בו כ-250 מצלמות, העתיקה שבהן משנת 1914. יש אוסף כלי שרטוט, אוסף כלי ומכשירי מדידה, אוסף כלי עבודה ועוד אוספים של כלים רפואיים, כלי בית ומטבח וספרים ומסמכים ישנים".
כמה זמן כבר יש לך את האוסף?
"התחלתי לאסוף לפני כ-20 שנה".
למה החלטת לאסוף דווקא את הפריטים האלו?
"האוסף התחיל בעבודה, מכלי שרטוט. לאחר שהבנתי שחברי לעבודה ישמחו לתרום לי מוצגים בכל קטגוריה שהיא, הבאתי שלוש מצלמות להצגה על מדף. מאז מגיעים אליי מוצגי נוסטלגיה ווינטג' מאנשים שמכירים אותי וגם מכאלו שנחשפים לתצוגה הנרחבת שמוצגת בחדרי בעבודה. המצלמות מוצגות בסלון".
למה החלטת להציג את האוסף על הקיר בסלון?
"לפני ארבע שנים עברנו לדירתנו הנוכחית ואשתי והמעצבת החליטו להכין תצוגה על קיר אחד. בכוחות משותפים עיצבנו את הקיר כולל המצלמות הממוסגרות, שלוש השידות המרחפות המהוות בסיס להצגת ספרי צילום ועל המשטח העליון שלהן יש זכוכית. הכל עוצב בסגנון של פעם, לצד תמונות מההיסטוריה המשפחתית".
מה הפריט הכי יקר שלך?
"אני לא מודד על פי הערך הכלכלי. יש מצלמות עם תכונות מיוחדות אם מנגנונים מיוחדים או ערך סנטימנטלי שמלהיבים אותי הרבה יותר מהערך הכספי של המצלמה. כללית את הכסף הגדול אני מעדיף להשקיע בציוד צילום עדכני ובטיולי צלמים לחו"ל, כחלק מתחביב הצילום שלי".
מה הפריט שהכי היה לך קשה להשיג ואיך השגת?
"אני מבקר לעיתים בשוקי פשפשים בארץ ובחו"ל וחלק מהמצלמות קיבלתי מחברים. מצלמה מיוחדת רכשתי בפולין - זו לייקה עם סמל וכיתוב של חיל האוויר הנאצי. אני מקווה שהיא אותנטית".
איזה פריט אתה חולם להשיג?
"מצלמת מפוח מסיבית, בפורמט גדול, שאיתה צילמו המקצוענים של פעם".
מה התגובות של הסביבה והמשפחה לתחביב?
"התגובות לקיר המצלמות בסלון נלהבות. מעורר תחושת WOW גם בכאלו שמעריכים את האסתטיקה ולא רק אלו המעריכים את המצלמות".
