הקשרים האינסופיים בין תכנון עירוני ומגדר נמצאים בלבם של סיורים עירוניים שמעבירה בשנתיים האחרונות אינה גורשטיין (37) בתל אביב. "מדובר בסיור אדריכלות, היסטוריה ואמנות דרך פריזמה פמיניסטית", היא מתמצתת רגע לפני שאני זוכה לסיור פרטי בעקבות כל אותם אירועים ואלמנטים יום-יומיים שלמדנו לקחת כמובן מאליו כגברים, נשים ומה שביניהם.
גורשטיין היא כפר סבאית ילידת מוסקבה, אמא לשתיים, יזמית, מורת דרך ומרצה, בעלת שני תארים בתולדות ישראל, אמנות יהודית ויהדות בת זמננו, ופניה אל סיומם הקרב של לימודי תואר שני במגדר באוניברסיטת בר אילן. את הסיור שאנחנו יוצאות אליו היא מעבירה כחלק מפרויקט בלימודי המגדר שלה, כשהשנה, נוכח מלחמת רוסיה-אוקראינה, נוסף אליו גם סיור ברוסית שמתמקד בעלייה והגירה דרך עדשה מגדרית. שני הסיורים מועברים כחלק מאירועי בתים מבפנים שיחולו בסוף השבוע הקרוב (28-26.5).
המסע שלנו אורך כשעתיים, ולאורכו גורשטיין מציעה דרך אחרת של שוטטות במרחב התל אביבי המוכר לי. זהו אינו מסע בעקבות האדריכלות התל אביבית או שרטוטי העיר, אלא כזה שמציע שיח ביקורתי על ההתפתחות העירונית עד כה, ועל השינויים שמובילות היום ערים ברחבי העולם.
לכאורה, יש שיטענו שזהו רק מבטן הבוחן והקטנוני של "הפמניסטיות האלה" שמוצא את ההקשרים שבין השיטוט ברחוב למגדר, אך בפועל, כל מי שיתבונן פעם נוספת על המרחב סביבו, ימצא שהקשר ברור, בלתי נמנע. כמו בתחומים רבים אחרים, גם תכנון המרחב העירוני המקיף אותנו תלוי ומשקף את נקודת מבטו של המתכנן. כך, בדומה לדיסציפלינות כמו רפואה והיסטוריה, גם כאן נשלט והובל התכנון העירוני בידי גברים, שהיו פעילים בספרה הציבורית בניגוד לנשים ששהו בספירה הפרטית. כפועל יוצא מכך, נעדרה נקודת המבט הנשית משולחן התכנון ובהתאמה - נוצר מרחב שמשרת נאמנה את משתמשיו הגברים אך מותיר נשים מאחור.
הסיור מתחיל בדרך האהובה עליי - ישיבה במזגן, בבית קפה. גורשטיין מצעידה אותנו אחורה בזמן, אל תל אביב של שנות ה-20 והקמת היישוב היהודי בארץ ישראל, כדי לבחון את שורשי הדילמות שפקדו נשים מאז ועד היום שמחלחלות גם להתנהלותן במרחב הציבורי. "החברה שמתעצבת פה עם העלייה הרביעית שמגיעה לתל אביב לא באה להתערבב עם המקומיים, אבל גם לא רוצה את השטייטל של אירופה", מסבירה גורשטיין. "הם בונים את הבית הלאומי הארצישראלי כשהעין מופנית לעבר החברה המערבית".
גורשטיין מספרת על ימי המנדט הבריטי בפלשתינה. אז, על מנת לעלות לישראל - נדרש מסמך הקרוי "סרטיפיקט". גברים זוכים לו בתנאי שהוכיחו שהם בעלי הון או עובדים במקצועות חופשיים, ואילו נשים - בתנאי שהן נשואות ("אל דאגה, פתרו את זה עם נישואים פיקטיביים"). וזה, על קצה המזלג, המעמד שמצפה לאישה היהודיה העולה לפלשתינה באותה תקופה.
באירופה נשים כבר החלו להשתלב בשוק התעסוקה, אך אחרי מלחמת העולם הראשונה קמה תנועה להחזרתן לתפקידיהן המסורתיים, תחת מיתוג חדש. בראשה עמדה חוקרת כלכלת הבית ד"ר ארנה מאיר, מחברת הספר "משק הבית החדש" שפורסם ב-1926 והפך לרב מכר שתורגם ל-12 שפות. כשהיא עלתה לארץ מגרמניה נפתחים בתל אביב קורסים שמכשירים נשים לעבודת משק בית מקצועית. הם אינם מציעים להן לקבל כסף בעבור העבודות שלהן - אנחנו עוד לא שם - אלא רק מכשירים אותן לראות בעבודת הבית מקצוע, וללמוד על מנת לבצען ביתר יעילות והצלחה.
בשנות ה-30, בהשראת אדריכלות ועיצוב הבית במערב, מיובאים לארץ גם "מטבחי פרנקפורט" שהגתה מאיר יחד עם האדריכלית האוסטרית שוטה להוצקי. אלה מטבחים זעירים ומרובעים שפותחו בהשראת קרונות הרכבת האירופאיים, במטרה לייעל את עבודתה של האישה במטבח, ודרך כך לשחררה. כשני עשורים נדרשו להבין שמה מתאים לרכבת לא בהכרח מתאים לבית.
9 צפייה בגלריה
משנתה של ד"ר ארנה מאיר: מימין ספר בישול שחיברה ומשמאל דוגמה למטבחי פרנקפורט
(צילום: 8linden Frankfurter Küche, Christos Vittoratos, cc)
בפועל, מסבירה גורשטיין, המטבחון הקטנטן אילץ את האישה לתזז עם סירים ומחבתות בין המטבח לשולחן האוכל המרוחק, ובסופו של דבר, כלא אותה יותר מאשר שיחרר. "בספר 'תמרורות - פמיניזם ומרחב בישראל' בעריכת טולה עמיר, היא מצטטת אדריכל ותיק על מעמד האישה במשפט 'מעמד האישה הוא השטיחון שמול הכיור, והשקפת עולמה - החלון שמעליו'".
אבל מודל עקרת-הבית רלוונטי בעיקר לנשים שהגיעו ממערב ומזרח אירופה. "כשנגיע אחר כך, לכרם התימנים, נגלה שנשים תימניות דווקא כן עבדו, ובכל זאת זה לא נתן להן את השוויון", מקדימה גורשטיין. מסתבר שיציאה לתעסוקה היא לאו דווקא כרטיס אל העצמאות או אל האושר. בדרך לשם נדרש לנפץ עוד עשרות תקרות של דיכוי, כשבדרכה של האישה המזרחית עומדת גם התקרה האשכנזית.
"אל תלכי לבד בחושך"
בינתיים, קצת אמנות רחוב. שיטוט בנחלת בנימין אל פינת השומר מגלה לפנינו צומת מרהיב, מעוטר ביצירות צבעוניות. מי שקידמה את פרויקט המוזיאון הפתוח הזה היא בינה מוכיח, האחראית גם על יריד האמנים שפועל בנחלת בנימין בימי שלישי ושישי מזה שלושים שנה. בין היצירות שמקבלות במה בפינת החמד הזו בניהולה, נרשמת נוכחות יפה של יצירות נשיות.
אחת מהן היא יצירתה של מאיה גלפמן, שהותירה את חותמה במדרחוב בצורת מרבד של לבבות סרוגים. אליהם מצטרף הכיתוב, "Mind A heart". "זו גם קריאה לשים תשומת לב, וגם להניח את הלב שלך במרחב הציבורי", מסבירה גורשטיין, ומשם ממשיכה בדרכה האסוציאטיבית. "כנשים, אנחנו חוות אחרת את המרחב הציבורי. אנחנו הולכות עם פחד מגברים, מחושך, ולכן אנחנו מחזיקות כמות פסיכית של אינפורמציה במוח על המסלול שלנו. כשאת הולכת למקום מסוים את יודעת טוב מאוד איך תגיעי, האם התחנה שלך במקום מרכזי או צדדי יותר, האם תצטרכי להחליף אוטובוס או שתלכי ברגל".
הפחד הזה הוא מבוסס חינוך ("אל תלכי לבד בחושך", "תתקשרי מהדרך") אך גם מבוסס מציאות. למרות שלמעלה מ-80 אחוז מהתקיפות והפגיעות המיניות מתרחשות בידי אדם מוכר, ילדות, 78 אחוזים נערות ונשים חוות הטרדות מיניות במרחב הציבורי באופן יומיומי. אלה לא כוללות אי-נעימויות כמו מבטים, מעקבים ועוד. כל אלה פוגעים בתחושת הביטחון הבסיסית. החירות של אישה מצומצמת, והיא תימנע מללכת בשעות מסוימות במקומות מסוימים. "גברים שנמאס להם במסיבה - קמים והולכים, אישה שנמאס לה תבדוק איפה החברה שלה ואם היא זקוקה לליווי ואיך לא תשאירי אותה לבד", מסכמת גורשטיין. "זו ערבות הדדית".
"כנשים, אנחנו חוות אחרת את המרחב הציבורי. אנחנו הולכות עם פחד מגברים, מחושך, ולכן אנחנו מחזיקות כמות פסיכית של אינפורמציה במוח על המסלול שלנו. כשאת הולכת למקום מסוים את יודעת טוב מאוד איך תגיעי, האם התחנה שלך במקום מרכזי או צדדי יותר, האם תצטרכי להחליף אוטובוס או שתלכי ברגל"
בעוד אני שקועה בהרהור המגדרי הנוגה הזה ומקליטה את המשך דבריה של גורשטיין, מתפרץ גבר לשיחה שלנו ופונה אלינו בבקשה שנצלם אותו עם חברים. אין לו כוונות רעות, הוא בסך הכל לא שם לב למתרחש מסביב. יתכן שזה רק צירוף מקרים, אבל לפחות עוד פעמיים במהלך הסיור יחזרו על עצמן ההפרעות הללו מצד גברים, אף על פי שאני מגישה את המיקרופון לכיוונה של אינה ולא דרושה התבוננות מעמיקה כדי להבחין שאנחנו עסוקות ומרוכזות במעשינו. כל המפריעים בעלי כוונות טובות, כולם, בסך הכל, לא שמו את לבם למתרחש סביב. Didn't mind a heart.
בהמשך אנחנו חולפות על פני ציור רחוב נוסף שמציג מעין דמות אישה-חייזרית, ראשה ובטנה כמו תפורים אחרי ניתוח קיסרי. הדמות המורבידית הזאת עומדת לבדה תחת זרקור, חשופה לכל, בידיה זר פרחים נבול. זוהי יצירתו של האמן דמיאן טאב, ואם מתבוננים בה דרך אפליקציה ייעודית, מתעורר הציור לחיים בתלת-ממד מקריפ מאין כמוהו. ביצירה העכשווית הזו משתמשת גורשטיין כדי להעלות סוגיות על פיקוח ילודה בשנות ה-50, על הדילמות החברתיות של נשים אשכנזיות ומזרחיות אחרי קום המדינה ועל ביטויין בשכונת כרם התימנים, היום מוקד נחשק לאיירביאנבי, ופעם – שכונת עוני שזכתה בידי הבריטים לכינוי המחמיא, "כרם קרטון".
לחצות את הכביש בקצב נשי
אחרי שיטוט בכרם התימנים, שם מציגה גורשטיין אנחנו חוזרות לנקודה שבה נפגשנו, והיסטורית - אל ימינו אנו, ונעצרות למול שני תמרורים שמזהירים רכבים מפני ילדים ומבוגרים שמסתובבים ברחוב המשולב, מה שמכונה היום "רחוב הולנדי". במבט ראשון אלה דמויות ניטרליות, אך זה לא מדויק: מדובר דמויות של בנים וגברים. כנשים, הורגלנו לזהות גם את עצמנו בדמותו של הגבר, ספק אם היו מרגישים אותו הדבר נוכח שלטים שמציגים רק דמויות נשים.
האזור העיקרי שבו אנו נתקלים בייצוג משולב של שני המגדרים הוא בתאי שירותים, וגם סביבם התחיל שיח ביקורתי בשנים האחרונות. בבתי קפה ומסעדות בתל אביב ערים לשיח הזה, ומחפשים דרכים חדשות ויצירתיות לאפיין את המגדרים מבלי ליפול לקלישאות. סימן איש הקו עם החצאית - שאפיין באופן מסורתי נשים - נעשה במחוזותינו פחות ופחות פופולארי.
באופן כללי, מפרגנת גורשטיין, תל אביב מפגינה בשנים האחרונות מאמצים לכינונה של עיר שווה מגדרית. זה מתבטא, למשל, בעמדות החתלה שנוספו לשירותי הגברים. "חושבים על האבא התל אביבי, ומתייחסים גם למגדרים האחרים, מלבד גבר ואישה - למשל בשירותים א-בינאריים שהולכים ומתרבים".
רק כשלושה אחוזים מהרחובות קרויים על שם נשים, אך גם בתחום הזה לדבריה ניכרת מגמת שיפור. בשנה שעברה נוספו עוד שלושה שמות של נשים לרחובות העיר, במסגרת פרוייקט "רחוב משלה" בהובלת יעל שרר. אחת מהנשים שזכו לרחוב על שמן היא ויקי שירן – פעילה החברתית, משוררת ופמיניסטית מזרחית שהעבירה ביקורת על התנועה הפמיניסטית בישראל על הדרה של נשים מזרחיות מתוכה.
אך יש עוד פרטים, נסתרים מהעין, שאיננו נותנים עליהם את הדעת. "בספר Invisible Women של החוקרת קרולין קריאדו פרז, מתוארים אלמנטים יומיומיים שבהם נשים לא נלקחות בחשבון. דוגמה לכך היא מביאה מתוך ניתוח של ערים אירופאיות ב-2020 שבו נמצא שרמזורים לא לוקחים בחשבון את הזמן שלוקח לאישה לחצות את הכביש ומותאמים לקצב ההליכה של גבר", מסבירה גורשטיין.
מכוניות מיוצרות בהתאם לצרכיהם ומידות גופם של גברים וכך גם מתקני הכושר העירוניים שמקיפים אותנו. כל המרחב שלנו מעוצב בהתאם ל"אדם הממוצע" - שהוא גבר. לכל אלה לא הייתי ערה עד לשיחה עם גורשטיין
באותו אופן קריאדו פרז מציגה בספרה שלאורך ההיסטוריה מכוניות יוצרו בהתאם לצרכיהם ומידות גופם של גברים וכך גם מתקני הכושר עירוניים. המרחב שלנו מעוצב בהתאם ל"אדם הממוצע" - שהוא גבר. לכל אלה לא הייתי ערה עד לשיחה עם גורשטיין. "אנחנו כבר לא שמות לב למקומות שמפריעים לנו, כי התאמנו את עצמנו למרחב", היא מהנהנת בהבנה.
בדיוק כשהיא אומרת את זה, אנחנו נתקלות במעבר צר שנחסם על ידי חבורת גברים. הם השתקעו להם שם לשיחה ארוכה, ואנחנו נאלצות לפלס את דרכינו ביניהם. "בקורס מרחב מגדר, קראתי מאמר על איך בתל אביב וביפו גברים תופסים מרחבים", לדבריה. "אם זה בסקייטבורדינג ברחבת מוזיאון תל אביב, בגינות כושר, הדייגים ביפו. נשים לא תופסות כל כך מרחבים ציבוריים, למעט כאמהות בגינות משחקים".
"אנשים" לא שווה "גברים"
הסיור מסתיים בנימה אופטימית, אך גם בקריאה לשינוי. והשינוי, לדבריה של גורשטיין, מתחיל במודעות. "ידע זה כוח", היא מסכמת. "המטרה של תכנון מגדרי או תכנון ציבורי מכיל היא בעצם לממש את הזכות לחיות בשוויון. להגיע למצב שכל המגדרים ייהנו מהעיר בצורה שווה, ושהיא תהיה נגישה לכולם ולכולן. לראות דברים אחרת מוביל לפעולה ולחשיבה משותפת של תושבות ותושבים על המרחב העירוני.
"המטרה בעיניי היא לשתף את הציבור, משום שהידע הזה קיים אצלם בחוויות היומיום. זה לא רק להתחשב בצרכים של נשים במיקום ובמבנה של מתקני ספורט או בצורך בעוד תאורה במרחב, אלא למשל להתאים תחבורה ציבורית לאופי שימושן של נשים, לבחון את הנושא של רכיבה על אופניים ממבט מגדרי. אלמנטים יומיומיים כמו תמרורים, שמות של רחובות, שפה שלא פונה רק לגברים, משנים מאוד - אבל העיקר הוא להכיר בזה שבחברה התרגלנו שברירת המחדל ל'אנשים' היא 'גברים'".
גורשטיין חוזרת לספר של קריאדו פרז על היעלמותן של נשים מהמרחב, שנפתח בציטוט של סימון דה בבואר: "ייצוג העולם, כמו העולם עצמו, הוא תוצר של עבודתם של גברים; הם מתארים אותו מנקודת מבטם, שאותה הם מבלבלים עם האמת המוחלטת". "היום אני רואה יותר ויותר הבנה ורצון משותף לשינוי חברתי, ובכלל זה המרחב העירוני", היא אומרת. "חשוב שנבין שתכנון המרחב העירוני מנקודת מבט מגדרית לא טוב רק לנשים, אלא לכלל האוכלוסייה. חשוב שלא להסתכל על נשים כקבוצה אחת מנותקת מגברים, אלא לראות איך יחסי הכוח ואי השוויון האלה באים לידי ביטוי במרחב שלנו, שצריך לבטא את הצרכים של כולם וכולן".
