כבר חמש שנים שהאדריכליות שירן מימון בר (35) וגלי דר ויזל ( 35) עוסקות במה שהן מכנות "אדריכלות חברתית". הן חברו יחד כדי להקים את הסטודיו המשותף שלהן, המכונה A3 ("הדף הכי שימושי אצלנו והאות הראשונה של שמות הילדים שלנו), בשנת 2017, וגילו שהתשוקה האמיתית שלהן היא יצירת חללים מחבקים עבור הקשת הרחבה של אוכלוסיות מיוחדות.
"הייעוד של עבודה לטובת אוכלוסיות מיוחדות איכשהו מצא אותנו", מספרת בריאיון ל-ynet מימון בר. "גלי ואני הכרנו עוד בלימודים. מהרגע שנפגשנו מצאנו את עצמנו שוב ושוב ביחד, וגילינו שאנחנו ממש משדרות על אותו גל. אחרי הלימודים עברנו התמחות במשרדי אדריכלות, וכמה שנים אחר כך, כשילדנו במקביל את הילדים הראשונים שלנו, החלטנו שהגיע הזמן להתניע את העסק המשותף. הפרויקט הראשון שלנו היה עבור חברת 'שלו', שעוסקת במתן שירותי שיקום למגוון אולוכסיות. הם פנו אלינו לעבודה קטנה של שיפוץ הוסטל, ומשם הכל היסטוריה".
מנקודה זו, מספרות האדריכליות כי התעוררה בהן סקרנות להעמיק ולהבין את הצרכים של אוכלוסיות מיוחדות, על הקשת הרחבה שלהן, כמו מתמודדי נפש, ילדים על הרצף האוטיסטי, אנשים על רצף ההתמכרויות, שיקום רגשי ועוד, והחלו לעבוד איתן בצורה רציפה. "אנחנו קוראות לזה 'אדריכלות חברתית' כי לא מדובר בתכנון ועיצוב עבור משפחה עם צרכים מיוחדים, אלא מדובר במשהו הרבה יותר מורכב", מוסיפה דר ויזל. "רוב אנחנו פוגשות קודם את צוות המנהלים ואת המדריכים שחווים את האנשים האלה ביומיום, ואחר כך גם את הדיירים עצמם. הכי חשוב לנו לראות אותם חיים במקום, לספוג את האווירה הכללית ומשם להתחיל את התכנון הראשוני".
חלק גדול מהסיבה שבגללה הן בחרו בתחום העיסוק הכל כך ספציפי, הן מסבירות, הוא היכולת להפוך אדריכלות ועיצוב לאלמנט משנה חיים. "אנחנו מקבלות המון ערך מוסף מהעבודה", מספרת מימון בר. "הפידבקים שלנו לא רגילים, אחרי שאנחנו מסיימות את העבודה ואת השיפוץ אנחנו פתאום שומעות שיש רמה שונה של תפקוד. שהילדים ישנים טוב יותר, שיש פחות התפרצויות. הצוות יכול לנהל את עצמו בצורה נכונה, ובסופו של דבר זה נוגע בכולם. התחושה שאנחנו יכולות לעזור, להשפיע ולשפר זו תחושה שאי אפשר לתאר במילים".
לשתיים חשוב לחדד שבניגוד ליועצי ויועצות גישות, שעוברים ועוברות הסמכה כדי להפוך מקומות לנגישים יותר באמצעות שינויים מבניים ותכנון מחדש, הן שואפות לתכנן מקומות מיוחדים שלא "מרגישים" יוצאי דופן. "אנחנו מסתמכות מראש על התקנים והצרכים, אבל מדייקות אותם בשטח לפי האנשים שעבורם המבנה מיועד", מסבירה מימון בר. "אנחנו לא פועלות לפי התקנים ובזה נגמר הסיפור, אלא מנסות להתרחק מהרמה המוסדית ומהתפיסה העיצובית של מהו 'מוסד שיקומי', וממש מביטות באנשים האלה, שלרוב לא ממש מתייחסים אליהם".
סליק של כוונות טובות
הפרויקט האחרון של השתיים הביא לשולחן התכנון המשותף שלהן חלל לא רגיל. השתיים נתבקשו לשפץ את מבנה המכבסה הישן, הסמוך ל-"בית הכתום" - בניין בלב הקיבוץ ששימש בעבר כבית ילדים וכיום משרת אנשים עם נכות פיזית וברמת תפקוד נמוכה. המכבסה של בית הילדים הקיבוצי נבנתה בשנת 1936, ותוכננה מראש בידי ארגון "ההגנה" כדי לשמש כסליק נשק תת קרקעי שהגישה אליו היא דרך אמבטיה במבנה, שנעה על מסילת ברזל נסתרת.
25 צפייה בגלריה
שימשה כסליק נשק ל"הגנה": המכבסה בקיבוץ מזרע בשנת 1962
(צילום באדיבות ארכיון קיבוץ מזרע)
לאחר קום המדינה שומר הסליק והפך לאתר מורשת, ואליו שאר שטח מבנה המכבסה שימש בעיקר לאחסון ונותר עזוב משך שנים רבות. שתי האדריכליות התבקשו לשפץ אותו מן היסוד ולהפוך אותו בחזרה לחלק פעיל מהקיבוץ, בדמות יחידות דיור עבור שישה אנשים עם נכויות, ברמת תפקוד גבוהה. "בעצם עד שהגענו המבנה הישן הזה לא היה בשימוש. הוא לא היה מונגש בשום אופן, לאף אחד".
"את התואר השני שלי עשיתי בתחום ההיסטוריה של האדריכלות, עם התמחות בשימור מבנים", מספרת דר ויזל. "כישורי השימור שרכשתי אפשרו לנו לעבור על ההיסטוריה של המבנה ולהשמיש אותו מחדש. אמנם לא יצא תיק שימור, אבל זה מה שאני מלמדת מזה שמונה שנים את הסטודנטים שלי באוניברסיטת תל אביב - אך לגשת לכל עבודה אדריכלית. אין דבר כזה למחוק היסטוריה. היסטוריה היא חלק מהדי.אנ.איי של התכנון קדימה".
25 צפייה בגלריה
סליק הנשק ששומר נמצא מתחת לאמבטיה הבנויה על מסילה
(צילום: LUZ Architecture Photography)
השתיים מספרות כי מאחורי הרעיון להשמיש את המבנה לאנשים ברמות שונות של מוגבלות, עמד הרצון לאפשר להם חיים עצמאיים, עד כמה שניתן. "בפרויקט הזה ידענו מראש מי יגור בכל דירה. הכרנו אותם בשמות, הכרנו את ההורים ואת המשפחות, תלינו איתם את התמונות האישיות כשעברו לחדרים, עזרנו להם למקם את הכל, ונוצר בינינו קשר מיוחד", אומרת מימון בר. "לפני כן הם היו במוסדות או בבתי הורים, הרבה מהם חיים עם הורים מזדקנים, לחלקם מטפלים שהמשפחות מממנות בסיוע קל של המדינה. כאן הם מקבלים אפשרות לחיות בצורה עצמאית, לנהל לעצמם את היום, וזוכים לקהילה מחבקת".
25 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: תוכנית בית המכבסה לפני ואחרי השימור והשיפוץ
(צילום: LUZ Architecture Photography)
מאחר שהנכס מושכר על ידי הקיבוץ לטווח ארוך, חשבו האדריכליות לתכנן יחידות דיור שבעתיד יוכלו להפוך לבית הארחה. ״הרעיון הוא שאפשר יהיה לעשות אדפטציה למשהו אחר בעתיד״, מסבירה דר ויזל. התכנון התמקד בהפקת יחידות דיור שיאפשר מרווח תפקודי רחב, במגבלות השטח הקיים. שתי האדריכליות מסבירות כי אמנם יש תקני נגישות ברורים, אך בעיניהן נדרשה התאמה מיוחדת עבור כל אחד מהדיירים.
מסורת אדריכלית-קיבוצית
השתיים תכננו היטב את חלוקת החללים בשטח של 140 מ"ר, וקבעו שתוצאה אופטימלית תניב שישה חללים שגודלם הממוצע הוא בין 20 ל-25 מ"ר. "לטובת טווח ניידות מרווח עבור הדייר עצמו וגם לצוות שמגיע לסייע לו, ובלי שום פינה שאין אליה גישה", מסבירה דר ויזל. היא מוסיפה כי תכננו שש דירות שלהן קווים משותפים, אך גם פן ייחודי, לכל אחת בנפרד.
הן בחרו להשתמש בחומרים שמאפיינים את הבנייה בקיבוץ, כאלה שהשתמשו בהם לבניית המבנה טרום שיפוצו, כמו טרצו, בטון, טיח לבן ועץ. אלה שולבו עם פלטת גווני טבע, כדי להכניס את הנוף הנשקף פנימה וליצור חלל ביתי ונעים בעיצוב אסתטי ועכשווי. "האתגר העיקרי שלנו היה לתכנן מבנה עכשווי ונגיש, להתנהלות עצמאית מיטבית, ובנוסף כזה שממשיך את הפרופורציות, החומריות והאלמנטים המבניים שאפיינו את האדריכלות הפשוטה של מדינת ישראל הצעירה", מסבירה מימון בר. "היה לנו חשוב לשמור גם על הסגנון ועל האופי המבני הפשוט שמשתלב היטב בנוף הקיבוץ".
לדבריהן, דוגמה בולטת לסגנון הקיבוצי הנפוץ היא קונסטרוקציה פשוטה ופרקטית, שמתבטאת בקורה מרכזית במבנה, שעוברת לכל אורכו ומדגישה אותו. "הקורה נראית בחדרים, במעבר לחדרי הרחצה, וגם מבחוץ, אפשר לראות את המעבר שלה מחדר לחדר, והיא מדגישה את אורכיות המבנה ואת ההיגיון המבני שלו", מסבירה מימון בר.
"שמואל מֶסְטֶצְ'קִין, שהיה האדריכל הראשי של תנועת הקיבוצים הארצית, בנה הרבה באזור הזה", מצטרפת לדבריה דר ויזל. "אמנם הוא לא בנה את המבנה הספציפי הזה, אבל כן את בית הילדים, את חדר האוכל ואת בית החינוך. זה נתן לנו מעין 'רפרנס' להתבוננות. וגם אם הרחבנו, לדוגמה, את הפתחים, עשינו את זה מתוך הבנה של המקום ובצורה מתונה. גם כדי לשמור על חזות המבנה, וגם כדי לשמור על הקצב ועל הפרופורציות, מבחינה היסטורית ופרקטית כאחד".
25 צפייה בגלריה
רעיון הגגון הקיבוצי שומר והפך לאלמנט מרחף ועכשווי
(צילום: LUZ Architecture Photography)
מלבד חיזוקים שבוצעו, בהתאם להמלצות קונסטרוקטור, האדריכליות שימרו את רעיון הגגון, אך החליפו את גגון האסבסט המיושן שנשען על עמודים לגגון מרחף ועכשווי יותר. "בתכנון החדש העדפנו לא לשלב עמודים שיסרבלו את תנועת הדיירים בכניסה וביציאה מהדירות. לכן עיבינו את חזיתות המבנה והטמענו בהן את עמודי הפלדה התומכים", מסבירה דר ויזל. באופן כזה הגגון משדר תחושה קלילה ומרחפת, שמדגישה גם את נפח המבנה ואת התנועתיות סביבו.
במעטפת המבנה נשמרה חזית בהירה, ואילו החלונות והדלתות נצבעו בגוון כהה יותר, רעיון שלדברי האדריכליות מקל על ההתמצאות של הדיירים במרחב בכל שעות היממה. "יש הרבה מוגבלויות שקשורות לטווח ראייה, ובשעות החשיכה במיוחד חלקם מתקשים למצוא את הבית. במקום שייאלצו להזדקק לליווי, יצרנו ניגודיות בחזית להדגיש אותה. בנוסף, התקנו מעל כל דלת מנורה קטנה שמסמנת את החדר", מוסיפה מימון בר.
מעקות שחורים ובולטים לעין מובילים אל החדרים, דרך רמפה, כאשר מסביב הוקם שביל גישה מיוחד שמוביל אל רחבת טעינה לכיסאות הגלגלים החשמליים. בנוסף, עמלו השתיים על פיתוח שטח ציבורי שבו אפשר לשבת וליהנות תחת עץ פיקוס רענן. "נשתלו גם צמחי תבלין בגינה, שמזמינים גם את אנשי הקיבוץ להגיע לקטוף, כערך מוסף".
חדר (מונגש) משלהם
הדירות עצמן תוכננו בצורת האות רי"ש, כשהחללים הרטובים והמטבחים צמודים זה לזה ומשתלבים זה בזה. במבנה ארבע דירות באותו שטח ושתי דירות נוספות, גדולות ומרווחות יותר, במפלס גבוה יותר. "מהיכרותנו את הדיירים, ניתבנו את החדרים שבאופן שיתאים בצורה מיטבית לכל אחד, לפי המגבלות שלו", מסבירה דר ויזל. "באופן גורף נמנענו מיצירת פינות בולטות, וכמה שפחות הפרעות במרחב, עם פריטי ריהוט ששולבו בהיקף בלבד. גם הארונות הם ארונות הזזה, מן הסתם, ולא פתיחת צירים שמסורבלת לאדם נכה".
25 צפייה בגלריה
החדרים עוצבו בצורה מיטבית לכל אחד מהדיירים, תוך שמירה על מרחב תנועה
(צילום: LUZ Architecture Photography)
בכל אחד מהחדרים יש מטבחון, בגובה הנמוך מהסטנדרט, כדי לאפשר גישה נוחה למשטח העבודה גם עבור מי שמתנייד בכיסא גלגלים. מתחת לכיור לא תוכננו ארונות, כי אם דלתות שיכולות להיפתח ב-180 מעלות, ולאפשר גישה לכיור תוך ישיבה על כיסא גלגלים. הברז המותאם מוקם לצד הכיור, באופן שמאפשר שטיפת כלים או מילוי סירים בנוחות מהכיסא, ואילו שקעי החשמל מוקמו בקדמת השיש, לטובת נגישות מלאה. "אפילו הידיות הן חלק אינטגרלי מהנגרות, כדי להפחית, ככל האפשר, אלמנטים שבולטים לתוך מרחב התנועה", מציינת דר ויזל. "בחרנו בידיות חור, שמזכירות 'משהו של פעם', שמאוד נוחות לשימוש".
25 צפייה בגלריה
רהיטי יחידות הדיור נמצאים בהיקפים, ומשאירים מקום למעבר כיסא גלגלים או הליכון
(צילום: LUZ Architecture Photography)
פינת העבודה והלימוד ("רוב הדיירים עם מחשבים. אחת מהם סטודנטית והשאר עובדים. יש אחד שמצייר, ואחד שהוא משפיען רשת, כולם מוכשרים מאוד") משמשת גם כשולחן אוכל, עם גובה מתכוונן, שניתן לשנות לפי הצורך. מעליה גוף תאורה תלוי, שאינו מפריע לתנועה ולזרימה. חדרי הרחצה חופו בשני סוגי חיפויים, טרצו שחור ולבן, ליצירת קונטרסט וניגודיות בין אזור הכיור וההתארגנות, לבין אזור השירותים והמקלחת.
25 צפייה בגלריה
מתחת לכיור יצרו האדריכליות דלתות המאפשרות כניסת כיסא גלגלים
(צילום: LUZ Architecture Photography)
האלמנטים המשלימים שולבו בצורה מתונה ומינימליסטית, עם דגשים מעודנים בשחור, כמדפי מתכת, מסגרות וגופי תאורה צמודי קיר, לצד המיטה. לדבריהן של השתיים, הן התמקדו ביצירת תאורה טובה, שוטפת ומינימליסטית, שאינה מסנוורת, לצד תאורת אווירה קלה, שמעניקה אופי לכל חדר. בשל מגבלות המבנה לא היה ניתן לקבוע תריסים בחלונות, ולכן נבחרו וילונות עץ ונציאנים, לשליטה על כמות האור.
בדלתות הכניסה יש הכנה לדלת חשמלית, דבר שעתיד להתבצע בשלב מאוחר יותר, שמטרתה לאפשר לדיירים להיכנס ולצאת בקלות בעזרת לחיצה על כפתור בשלט. "השקענו המון אנרגיה כדי לא לפספס שום דבר, למרות שתמיד יש את מבחן המציאות שדורש לבצע אדפטציות", אומרת דר ויזל.
25 צפייה בגלריה
עמודי התמך מוסגרו בפסים שחורים. אלמנט קישוטי ובטיחותי כאחד
(צילום: LUZ Architecture Photography)
25 צפייה בגלריה
מקסימום פונקציונאלית במינימום מרחב: מבט אל פינת אוכל ביחידת מגורים
(צילום: LUZ Architecture Photography)
השתיים מספרות כי הדיירים חיכו בקוצר רוח לדירות החדשות שלהם, והיו מלאי התרגשות להיכנס אליהן לפני קצת פחות משנה. "אנחנו כל כך שמחות לשמוע שהם מצליחים, מדי יום, להכין לעצמם את ארוחת הבוקר, להתארגן לבד ולצאת ליום עבודה או לימודים", אומרת מימון בר.
שתיהן מסכמות כי הן חשות שנפלה בחלקן זכות מקצועית להיות חלק מפרויקט כזה. "היה מאוד מספק לצלוח את האתגר בתכנון שמשלב ישן וחדש, ערכים של היסטוריה ומורשת עם עקרונות של נגישות ומודעות חברתית", מציינת מימון בר. "זו שאיפה שעומדת לנגד עינינו בכל עשייה אדריכלית. אנחנו מתרגשות להיות חלק מהשינוי הגדול בחיי הדיירים, הן באפשרות לחיי עצמאות, ביצירת התחושה הביתית וגם בחיזוק השילוב שלהם בקהילה", מסכמת דר ויזל.
