הריאיון שלי עם גלית לנדאו-אפשטיין, אוצרת אוסף חדרי המיניאטורות המפורסמים של תעשיינית הקוסמטיקה הלנה רובינשטיין (1965-1870) במוזיאון תל אביב, מתחיל בתסכול מצדה. "את יודעת שדיברתי עם כמה מהמבקרים במוזיאון היום והם לא יודעים בכלל מי הייתה רובינשטיין?", היא נדהמת.
16 צפייה בגלריה
"שנות ה-90 העליזות": מהאוסף של הלנה רובינשטיין
(צילום: קרן גולדשמיד, עריכה: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל אביב לאמנות)
אנחנו משוחחות אחרי מסיבת העיתונאים שהתרחשה במוזיאון לרגל חזרתם לתצוגה של שבעה עשר חדרי המיניאטורות של רובינשטיין, אותם היא אספה במהלך חייה, שקמו לתחייה מחדש לאחר עבודות שימור נרחבות שארכו ארבע שנים שלמות. מאחורי החדרים המדהימים עומד סיפור מדהים עוד יותר. "מדובר באישה שלא תיאמן", ממשיכה לנדאו-אפשטיין. "לא סתם כינו אותה 'היזמית האמריקנית הגדולה ביותר'. היא סיימה את חייה כשבבעלותה מפעלים ב-15 מדינות ובשלוש יבשות בשווי שנאמד בלמעלה מ-100 מיליון דולר, ואת כל זה היא עשתה כנגד כל הסיכויים ובעשר אצבעותיה בלבד".
ואכן, רובינשטיין סללה את דרכה המקצועית בתחילת המאה ה-20, תקופה שבה סבלו נשים מיחס מפלה וממיעוט זכויות. היא האמינה בהעצמה נשית דווקא דרך נושא הטיפוח. "גם כשהיא השיקה מסקרה, היא לא סתם מכרה מוצר, אלא השיקה מסקרה עמידה למים לנבחרת השחייה של ארצות הברית", מדגישה לנדאו-אפשטיין. "עבורה הטיפוח היה אורח חיים. היא כתבה ספרים על תזונה, על התעמלות, כל אלה חלק משגרה בריאה. וכן, גם האסתטיקה הייתה חלק ניכר מאותה שגרה. חדרי המיניאטורות שלה הם רק חלק מהשקפת עולמה".
16 צפייה בגלריה
חדר מיניאטורי בסגנון ויקטוריאני
(צילום: קרן גולדשמיד, עריכה: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל אביב לאמנות)
אני זוכרת שביקרתי בחדרי המיניאטורות שלה כשהייתי ילדה בעצמי.
"חדרי המיניאטורות האלה היו ועודם פלא. אני חייבת לומר שהמוזיאון עושה כל כך הרבה תערוכות עכשוויות ובאופן כללי נמצא 'עם היד על הדופק', אבל מנהלת השיווק אומרת שכל הזמן שואלים אותה מתי הם יחזרו לתצוגה. זה עולם מרהיב ומרתק, ומקסים לראות איך אנשים – גדולים כקטנים – עדיין נמשכים לקפסולת הזמן הזו".
קפסולת הזמן בדמות 17 חדרים קטנטנים נאספה ונאצרה בידי רובינשטיין במשך 50 שנה. במהלך חייה שכרה למשימה את טובי האמנים ובעלי המקצוע, ביניהם אדריכלים שיצרו עבורה את מעטפת החדרים, ציירים שציירו ציורי קיר מיניאטוריים ונגרים שהתקינו מטבחים, מיטות, ארונות ושאר פריטים מרהיבים בעבודת יד. אלמנטים מהמאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20 מפארים את החללים השונים, מסלונים, חדרי משפחה, בית לממכר עתיקות, סטודיו פריזאי במונמרטר, ואפילו העתק הסטודיו של מוֹדִיליאני, האמן האיטלקי שהיה נערץ על רובינשטיין, שאותו ביקרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
16 צפייה בגלריה
רפליקה של סטודיו פריזאי במונמרטר
(צילום: קרן גולדשמיד, עריכה: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל אביב לאמנות)
החדרים עוצבו בקפידה תוך דיוק בפרטים ועושר חומרי, שכולל בין השאר שנהב, אם הפנינה, כסף, בדולח, עץ מהגוני, בדיל אריגים ובדי משי. הם נעים בין תקופות היסטוריות שונות וממחישים שפע של סגנונות, בהתאם לאופי הססגוני של האספנית. טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב, מציינת כי חדרי המיניאטורות הם חלק חשוב מאוספי המוזיאון. "לרגל חגיגות 90 שנה למוזיאון הצבנו את האוספים אשר טומנים בחובם את סיפורי העבר והמורשת במרכז. מכל אוצרות האמנות הרבים שאספה הלנה רובינשטיין בימי חייה, הם היו האהובים עליה במיוחד".
מסעות היופי של רובינשטיין
נולדה בשם חיה רובינשטיין כבת בכורה במשפחה יהודית בת שמונה ילדים, רובינשטיין למדה רפואה בפולין ועזבה בגיל 15 כדי לעזור לאביה בחנות המכולת שלו בקרקוב. בהמשך, כחלק משידוך שמשפחתה רצתה בו עבורה, עברה לאוסטרליה וסייעה לדודה בחנות שלו. את שגרת הטיפוח שלה ואת תחילת הקריירה היא חבה לאמה, שהקפידה בעצמה על טיפוח עצמי ומרחה קרמים לבנותיה. לאוסטרליה היא הגיעה מצוידת בצנצנות קרמים שרקחה האם, אשר הפצירה בבתה להתמרח ולשמור על עורה מפני נזקי השמש. עד מהרה הבינה רובינשטיין שעיני כולן נשואות אל עור פניה ואל הקרמים האקזוטיים, היא זיהתה את הדרישה בשוק והחלה לייצר ולסחור בהם. את הסלון הראשון שלה היא פתחה בשנת 1902 באוסטרליה, כשהיא בת 32.
"חשוב לציין שבזמנו לא היו נהוגות שיטות של טיפוח ויופי. קרמים ומייק-אפ היו נחלתן של שחקניות ופרוצות", מוסיפה לנדאו-אפשטיין. "לא היה קיים נוהג של ביקור בספא או בסלון. היום זה כמובן נשמע מוזר, אבל על רקע זה ההצלחה שלה מדהימה עוד יותר". כישורי השיווק של רובינשטיין פרחו וצמחו, עד להבשלת התנאים להשקת סלון יופי ראשון במלבורן, שנראה אז כמו חדר שינה פרטי וקסום, בשנת 1915.
חייה הפרטיים של רובינשטיין היו רצופים מהמורות ודרמות. בגיל 24 היא שינתה את שמה מחיה להלנה, כדי שיהפוך לבינלאומי. היא נישאה בגיל מאוחר, 38, לעיתונאי אמריקני ממוצא פולני, שהיה אמון על עסקי יחסי הציבור של עסקיה, והפכה, מתוקף נישואיה, לאזרחית אמריקנית בעצמה. השניים עברו לפריז ואחר כך ללונדון, לפני שהתבססו בניו יורק, בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
רובינשטיין, שהפכה אם לשני בנים, רוי והוראס, המשיכה לתור בעולם, טיילה במזרח הרחוק ובצפון אפריקה, והתנהלה כאישה נטולת כתובת או מדינה. היא התגרשה מבעלה, שהמשיך לעבוד עבורה, ובגיל 68 נישאה לנסיך גיאורגי שהיה צעיר ממנה ב-25 שנים. בעשור האחרון לחייה, ספגה רובינשטיין שתי מהלומות כבדות, כאשר נהרגו בעלה ובנה הצעיר בהפרש 3 שנים זה מזה. לאחר מותו הטרגי של בנה בשנת 1958 בתאונת דרכים, היא טיילה עם אחייניתה בעולם, ולראשונה הגיעה ארצה והתאהבה בישראל. היא נפגשה אז עם דוד בן גוריון ועם שרת החוץ, גולדה מאיר, וחנכה, בשנת 1959, את ביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב. במעמד זה תרמה ארבע יצירות מרהיבות: שני אקוורלים, דיוקן שלה ופסל גדול של אלברט איינשטיין. כשלוש שנים לאחר מותה נתרמו חדרי המיניאטורות היקרים למוזיאון.
מהיכן כל פריטי האמנות שהיו ברשותה?
"בעלה הראשון הכיר אנשי תרבות ואמנות למכביר, והבית שלה היה אחד הבתים היפים בעיר, בית שכולו אמנות, עם ציורי קיר של דאלי, תמונות של פיקאסו, פסלים, תכשיטים, בגדי מעצבים, טובי האמנים ציירו פורטרטים שלה. היה לה בית פתוח ומארח, שהתקיימו בו תצוגות אופנה של דיור. היא אספה פריטים יפים מכל העולם, לא רק אמנות אירופאית, והצהירה שהיא אוהבת דברים יפים בדרך לא קונבנציונלית. הייתה לה 'עין טובה' ולא היה לה אכפת מה יגידו".
16 צפייה בגלריה
הלנה רובינשטיין חותמת בספר המבקרים בחנוכת הביתן על שמה, לצידה מנהל המוזיאון אויגן קולב, 1959
(צילום: צלמניה, פרי-אור, ארכיון מוזיאון תל אביב לאמנות)
מה היה הרעיון שמאחורי חדרי המיניאטורות?
"בתי מיניאטורות הופיעו לראשונה בצפון אירופה במאה ה-17 ונתפסו כחדרי פלאות להפגנת העושר והמעמד של בעליהם. הם רווחו בקרב נשים עשירות אמריקניות, כמו גברת ת'ורן, שוולט דיסני הושפע מהאוסף המושקע שלה והשפעתו ניכרת ברבים מהסרטים שיצר. הרעיון של בתי המיניאטורות לא היה קשור למשחקי ילדים, אלא נועד לשעשע ולהדהים את האורחים. הושקעו בהם המון משאבים ותכנון, והיה להם אז גם תפקיד חינוכי - להראות לנערות כיצד אמור להיראות הבית האידיאלי, ומה תפקידה של האישה בניהול משק הבית. לאחר המהפכה התעשייתית, במאה ה-20, נכנסו למיניאטורות גם חומרים זולים יותר כמו פלסטיק, וגם כל מיני אלמנטים פופולאריים כמו מקררים ממותגים, ששירתו את המסורת האמריקנית הקפיטליסטית.
"במקרה של רובינשטיין, היא החלה את האוסף שלה כי חיפשה משהו יפה שיזכיר לה את ילדותה בפולין. את החשיפה הראשונה אל המיניאטורות היא זקפה לזכותו של הגנן בבית סבה וסבתה, שגילף ריהוט מעץ לבית בובות ששימש את הלנה ואחיותיה כאשר ביקרו אצלם, ומאז החלה לצבור במסעותיה פריטים שונים משווקי פשפשים בעולם. בספרה האוטוביוגרפי 'חיי למען היופי', היא כתבה: 'מומחים ומבקרי אמנות מארצות רבות באו לראות את החדרים המיניאטוריים שאספתי, אבל אני חושבת שיותר מכול נהניתי להראותם לילדים'".
16 צפייה בגלריה
אוסף חדרי המיניאטורות בביתה של הלנה רובינשטיין, 1950
(צילום: Al Barry, Three Lions, Getty Images)
איפה הוצגו לפני ש"עשו עלייה"?
"האגדה מספרת שרובינשטיין נאלצה להרוס שני חדרים ואמבטיה כדי להכניס את החדרים המיניאטוריים האלה לביתה בניו יורק, בשנת 1935. הם הוצגו בסלון ביתה כחלק מרכזי מאוסף האמנות האקלקטי העצום שלה, ששילב יצירות של גדולי האמנים המערביים עם אמנות שבטית מאפריקה ומאוקיאניה. מלבד הסלון הפרטי שלה, חדרי הפלאות שלה נכנסו גם לסלון היופי שלה בשדרה ה-5 בניו-יורק, שהתפרש על פני 7 קומות, לטובת הקהל הרחב.
"היא ידעה, ללא ספק, למשוך אנשים אליה, להיכלי היופי, כי האמינה שטיפול יופי מועצם גם מכיוונים אחרים. לא רק 'עינוג', אלא גם 'חינוך' הלקוחות. לפני כ-שבע שנים השאלנו שבעה חדרים לתערוכה שהוצגה במוזיאון היהודי בניו יורק. אני יכולה לומר לך שיש הרבה חדרי מיניאטורות, וראיתי המון בחיי, אבל לא כאלה".
16 צפייה בגלריה
חדר איטלקי מהאוסף של הלנה רובינשטיין
(צילום: קרן גולדשמיד, עריכה: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל אביב לאמנות)
לפני ארבע שנים הוחלט להעביר את האוסף האדיר לתהליך רסטורציה ושימור שכאמור הגיע לקיצו ממש עכשיו. "היו אינספור מחשבות וגישות ל'איך נציג את החדרים האלה'", מספרת לנדאו-אפשטיין. "הם בדרך כלל הוצגו אחד ליד השני בחללים חשוכים ודרמטיים, אבל הפעם רצינו לעשות תצוגה קצת אחרת, יותר מקומית, תל-אביבית ועכשווית. כמו בתים תל-אביביים שאפשר להציץ לחלונות שלהם ולהרגיש כאילו יצאנו ממכונת זמן".
16 צפייה בגלריה
החדר הג'ורג'יאני מאוסף הלנה רובינשטיין
(צילום: קרן גולדשמיד, עריכה: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל אביב לאמנות)
16 צפייה בגלריה
חדר בסגנון הרוקוקו: כל הפריטים נבנו בידי בעלי מלאכה
(צילום: קרן גולדשמיד, עריכה: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל אביב לאמנות)
לנדאו-אפשטיין מציינת כי לתצוגה התווסף גם חדר עכשווי נוסף, בדמות חדר מיניאטורות מוזיאלי. "הפקנו עבורו שבע יצירות מאוסף המוזיאון במדפסת תלת ממד, בצבע לבן, והן מתקבצות להן בחדר אחד. בעיניי מה שחשוב כאן זו נקודת המבט, היכולת להציץ, לראות מהצד, לתת לתאורה מאחורי הקלעים להיחשף, כדי לראות את כל המכלול", היא מסכמת.
קופסת שימורים פוסט-מודרנית
אסף אורון (54), משמר חפצים במקצועו, הוא מנהל מחלקת השימור במוזיאון תל אביב לאמנות והיה אמון על שימור חדרי הפלאות של רובינשטיין. "אני משמר ולא רסטורטור, כפי שרבים טועים לחשוב", מסביר אורון, בעל פז"מ של קרוב ל-30 שנה בתחום. "ה'משמר' הוא איש מקצוע שעבר הכשרה אקדמית, בתוכנית לימודים מסודרת, משך שלוש שנים. לעומתו הרסטורטור משפץ ומשחזר יצירות אמנות בתהליך מסורתי לעיתים עתיק-יומין, שלרוב עובר מאב-לבן, ואינו אקדמי בהכרח. כמשמרים יש לנו צורך להבין מה עומד מולנו. להבין ממה דברים עשויים, להיות בקיאים בטכניקת הייצור, וגם שיהיו לנו שתי ידיים טובות, ממש כמו בתחום הרפואה, שם יש צורך בידע רחב לצד התמחות ושיעורים מעשיים", הוא מציין.
לצדו במחלקה עובד צוות של שבעה משמרים, יחד הם משמרים את אוספי המוזיאון ומכינים אותם לתערוכות השונות. "יש במוזיאון כ-35,000 פריטים, והמחלקה שלי אמונה על שימור ועל תחזוקה שוטפת שלהם. בין השאר אנחנו מגבשים אסטרטגיית עבודה לשימור-מונע. כזו שבה יש משקל רב לצורת האחסון, לתנאי האקלים שיטות בקרה שונות, כדי שהפריטים ישרדו למשך שנים ארוכות", הוא מוסיף.
כמה פריטים קטנטנים כוללים חדרי המיניאטורות?
"כל חדר גדוש בעשרות, לעיתים מאות פריטים. חדר בית ממכר עתיקות, למשל, מכיל כ-500 פריטים. הכל כמובן ממוספר ומתועד. בכל חדר יש התייחסות למבנה עצמו, בחלק מהחדרים אפילו יש חתימה של האמן שבנה את החלל לפי הזמנה, בפינה נסתרת, ומאות פריטים ניידים כמו כלים, רהיטים, פריטי טקסטיל, וילונות שטיחים ונברשות תאורה".
16 צפייה בגלריה
למעלה מ-500 פריטים: "בית ממכר עתיקות" מיניאטורי
(צילום: קרן גולדשמיד, עריכה: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל אביב לאמנות)
מה בעצם כלל תהליך השימור?
"החדרים האלה ירדו מתצוגה וכנסו למחסן בצורה מבוקרת, לפני ארבע שנים. לקראת התצוגה המחודשת שלהם אנחנו בודקים את החדרים, ומתארים את המצב של כל חדר, ממש כמו בביקורת אצל רופא-שיניים. מכינים רשימת צרכים לטיפול – החל ממבנה הקונסטרוקציה, שההתייחסות אליו היא כמו אל שלד של בית, ובוחנים האם יש צורך בחיזוקים ובתיקונים מבניים. וכמובן הפריטים עצמם – הם עשויים ממגוון רחב של חומרים אורגניים ואנאורגניים, יש כלי כסף, מתכות כמו נחושת עופרת ובדיל, זכוכית, סוגי טקסטיל שונים, שנהב ועוד. אנחנו מבצעים הערכת מצב, חושבים יחד ומכריעים, בעבודת צוות, איזה טיפול נכון יותאם לכל פריט, ואילו שיטות שימור עדיפות לכל פריט".
האם בהתליך נהרסו פריטים מקוריים שאי אפשר לשמר?
"יש מצבים שבהם אי אפשר לשמר יותר את החומר, מכיוון שהוא התבלה לחלוטין. דוגמה לכך היא אריגי הווילונות באחד מהחדרים שמצבם היה רע מאוד. עם זאת, האתיקה המקצועית מחייבת התייעצות עם מומחים ועם אנשי מקצוע, זה דבר שיכול לארוך לפעמים גם שבועות שלמים ולא נעשה כלאחר יד. בסופו של דבר משמרת החפצים שטיפלה בחדרים עצמם, רוני בן עמי, קיבלה החלטה ביחד עם אוצרת התערוכה להחליף אותם בחדשים. מופעל כאן שיקול דעת שנעשה לאחר מחקר והתייעצות, ורק כשאין ברירה נאלצים להסיר את הפריט המקורי מהיצירה. כמובן שהם לא נזרקים לפח, אלא נשמרים בארכיון, ממוספרים ומתועדים. אבל אני חייב לציין שמדובר במקרה די ייחודי ויוצא דופן".
16 צפייה בגלריה
חדר "המלכה אן" מאוסף המיניאטורות של הלנה רובינשטיין
(צילום: קרן גולדשמיד, עריכה: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל אביב לאמנות)
ומה בכל זאת השתנה בתוך החדרים?
"סידור החדרים מתבסס על תיעוד מצולם מהעבר ולכן נאמנים למקור. מה שכן רעננו הוא את המערכות התומכות של התצוגה. בעבר הותקנו בכל חדר מנורות להט, וכיום אנחנו נעזרים בטכנולוגיות מתקדמות של תאורה שנותנות חוויית משתמש טובה יותר, מאירות טוב יותר, מבחינה ויזואלית, וגם לא מחממות את התצוגה או מזיקות לחומרים שבה, מה שעוזר לשימור. השקענו המון בהחלפת הנורות וכעת אנחנו יכולים לשלוט בעוצמה ובגוון של כל נורה, ולכבות ולהדליק כל גוף תאורה בנפרד. אני יכול להגיד שחדרי המיניאטורות מעולם לא הוארו בצורה טובה יותר ממה שהם מוארים כיום, עם הטכנולוגיה המתקדמת הזו".
השימור לקח ארבע שנים. כמה זמן לוקח סידור החדרים?
"אחרי שהחדרים הוכנסו אל ויטרינות מיוחדות שבנינו, הוכנסו פנימה מאות הפריטים הקטנים, כל אחד במקומו, בצורה עדינה ורק בידי המשמרים. עבדנו שמונה אנשים מבוקר ועד ערב במשך יומיים שלמים כדי לדאוג שהכל ייראה בדיוק כמו בתצוגה בביתה של רובינשטיין".
