עד אותה שבת שחורה של מתקפת הטרור, אנשים מכל רחבי הארץ ביקרו בנגרייה "עיונה – סיפור פשוט מעץ" הממוקמת בקיבוץ בארי ורכשו ריהוט של המותג הישראלי המקומי שהקימה יונת אור באהבה גדולה. כעת, השידות, הוויטרינות, המזנונים ושאר הרהיטים היפים, שמשובצים בבתים רבים במדינה, מהווים זיכרון לכישרון הרב של יונת, שנרצחה במתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר.
מאז 7 באוקטובר אבד הקשר עם יונת (בת 50), בעלה דרור (בן 48) ושניים מילדיהם, נעם (בן 16) ועלמה (בת 13 וחצי), תושבי קיבוץ בארי. קרובי המשפחה של יונת קיוו שהיא עדיין בין החיים ואולי נחטפה לעזה יחד עם בעלה וילדיה. אולם ביום שישי האחרון, 14 יום מאז המתקפה הרצחנית, התקבלה הבשורה המרה שגופתה של יונת נמצאה. דרור והילדים עדיין מוגדרים נעדרים ולא ידוע מה עלה בגורלם. בנם הבכור של יונת ודרור, יהלי (בן 18), ניצל מהתופת מכיוון שבאותה העת היה בקומונה באזור הצפון, שם הוא נמצא בשנת שירות.
"המחבלים שרפו להם את הבית והמשפחה יצאה מהממ"ד. השכן אמר שראה את המחבלים תופסים ולוקחים אותם. אני מנסה לחשוב חיובי ורוצה להאמין שדרור והילדים יחזרו", מספרת בשיחה ל-ynet דנה אור (בת 50), גיסתה של יונת ואחותו של דרור. ממה שעלה מצפייה בסרטונים, גם בנה של דנה נמנה בין החטופים השבויים בעזה.
"יונת הייתה אחת החברות הכי טובות שלי. בכל שנה המשפחה שלי והמשפחה של יונת יצאו יחד לטיולים, והילדים שלנו הם החברים הכי טובים. יונת הייתה בחורה מדהימה, טובת לב ושוחרת שלום. היא תמיד הייתה שם בשבילי ועזרה לי בכל מה שאני צריכה. היינו הולכות יחד למסיבות ולפני שכל זה קרה תכננו ללכת למסיבה. היא כישרון מהמם - יש לי בבית פריטים שיונת עיצבה בתחילת דרכה, כמו מדף וארגז צעצועים", מספרת דנה.
יונת גדלה כל חייה על ברכי הנגרות והעיצוב, ותמיד חיה בבארי. כשהייתה ילדה, ניהל אביה את הנגרייה של קיבוץ בארי, ובבגרותה למדה צביעה אמנותית ושיפוץ רהיטים. לפני 16 שנים עבדה בנגרייה שבה עבד אביה בעבר, ולפני שבע שנים הקימה את "עיונה" – נגריית בוטיק במבנה שבו שכנה הנגרייה הישנה. מאז היא עיצבה ויצרה רהיטי עץ אלון ובירץ' בסגנון רטרו, והציעה שידות, כונניות, מזנונים, ויטרינות, ספריות, ארונות, שולחנות, סלון, כורסאות, יחידות לחדר אמבטיה, מכתבות ואיים למטבח.
לפני חצי שנה, כשהתראיינה למדור "יעל גרטי מלקטת יצירה ישראלית" במגזין "לאשה", סיפרה יונת: "כילדה הייתי נושמת את ריח העץ והנסורת עם קפה שחור ואהבתי את המקום הזה. לימים, כשעברתי לקיבוץ, המקום הזה היה תפוס ואמרתי לעצמי: יום אחד זה יהיה שלי. מאז ומתמיד מאוד אהבתי וינטג', תמיד אספתי דברים וחשבתי מה אעשה איתם. ההבדל בינינו לנגרייה זה שאני מעצבת - ונותנת מוצר מעוצב מוגמר. רהיטים ברמה של נגר!".
14 צפייה בגלריה
חדר השינה של יונת ודרור בביתם בבארי. הבית נשרף לגמרי במתקפת הטרור
(צילום: אורית ארנון)
פיסה מהכישרון של יונת
יונת עיצבה ויצרה רהיטים ייחודיים בצבעוניות קסומה עם נגיעות וינטג' עדכניות, בשילוב חומרים כמו זכוכית סבתא, עץ מלא וטבעי עם גימורים וניחוחות של פעם. בזמן שהייתה מוגדרת נעדרת העלו ברשתות החברתיות לקוחות שלה, בהם גם מעצבי פנים, תמונות מביתם של רהיטים שעיצבה וייצרה יונת בעבודת כפיים. הנה כמה מהם, לזכרה.
"הרהיט המרכזי בבית המשופץ שלנו בירושלים, היא הכוננת שעיצבה יונת. היא הייתה מקצועית כל כך וברגע שפניתי אליה היא הבינה בדיוק מה אני מחפשת. כששמעתי שהיא נרצחה חשבתי לחרוט את השם שלה ואת התאריך 7.10 על הכוננית. זה המעט שאני יכולה לעשות לזכרה", מספרת לנו גלית עציון מירושלים.
"את השידה היפה הזו קנינו לפני שלוש שנים, ומאז לא הפסקנו לקבל עליה מחמאות. כשפרצה המלחמה גם נזכרנו מאיפה הזמנו אותה: מ-Ayuna עיונה - סיפור פשוט בעץ, הנגרייה המשפחתית והמקסימה שבקיבוץ בארי. מאז 7 באוקטובר נעלמו עקבותיהם של בעלי 'עיונה', יונת ודרור אור וילדיהם עלמה ונעם. מספרים שהם נחטפו לעזה. שרק יחזרו בשלום", כתב שי ספיר בחשבון הפייסבוק שלו לפני כמה ימים.
ליליאן ספיר, אשתו של שי, מוסיפה כי "רכשנו את המזנון לטלוויזיה בתחילת הקורונה. עברנו דירה והחלטנו לחדש את הריהוט. קיבלתי המלצה על עיונה וישר נדלקתי על הרהיטים שלה, בעיקר בגלל הצבעים ועיטורי הזכוכית שהזכירו לי סבא וסבתא שלי. חברים שלי לא הבינו למה אני נוסעת עד לקיבוץ בארי כדי לקנות רהיט. כשהגענו, נחשפנו לסיפור המשפחתי של יונת והתרשמנו מהרהיטים היפים. כששמעתי מה קרה בקיבוץ בארי שלחתי הודעה לעמוד של עיונה ושאלתי לשלום העובדים. ואז הגיעה הבשורה. עכשיו כשאני מביטה במזנון הרגשות שלי מעורבים. מצד אחד זה ריהוט שמחמם את הלב ונותן לי להרגיש בבית, ומצד שני זה מזכיר את הזוועה שקרתה".
מעצבת הפנים אורי יפרח שילבה ריהוט של "עיונה" בבית שעיצבה ב-2019. "זה היה לזוג צעיר שרכשו דירה בבת ים. תכננתי להם מחדש את המטבח ועשיתי להם את הסטיילינג בחלל המרכזי. בחרתי בשידת טלוויזיה כחולה שיונת עיצבה כי מאוד התחברנו לסגנון. היה בה משהו מאוד ייחודי שלא ראינו במקומות אחרים. היו לנו שיחות והיא הייתה מקסימה ואדיבה. כששמעתי מה קרה לה נפל לי הלב. זה מצב קשה שנוגע בכולם ופתאום זה שם של מישהי שאת מכירה ושהיה לך קשר איתה. זה אסון נוראי והלב פשוט נשבר".
דורית שר מקיבוץ החותרים מספרת: "קניתי מעיונה שידת טלוויזיה בצבע כחול כהה שחלמתי עליה במשך שנתיים. יונת ממש עזרה לי - שלחתי לה תמונות של הסלון והתייעצתי איתה לגבי הצבע והגודל. היא נתנה לי יחס אישי ואדיב ותחושה כאילו שאני הלקוחה היחידה שלה. רק אחרי שקניתי את השידה הבנתי כמה החברה שלה מצליחה. היא עיצבה רהיטים מדהימים".
"נחשפתי לעיונה דרך הרשתות החברתיות. אני בן אדם שלא נוהג לרכוש באינטרנט ובמשך חודשים הצצתי באתר של עיונה והתפעלתי מהריהוט. עד שיום אחד ביקשתי מבעלי שניסע יחד לקיבוץ בארי ונגיע לאולם התצוגה", מספרת גלית כהן טיב מקיבוץ מצובה. גלית ומשפחתה נאלצו לעזוב את ביתם ולהתפנות עקב המצב בצפון. "קנינו מזנון ושני שולחנות עגולים לסלון שקיבלנו עליהם המון מחמאות. הרהיטים איכותיים וכל מוצר הוא חד פעמי. יונת עזרה לנו לדייק את הבחירה בריהוט הנכון לבית שלנו. כששמעתי על מה שקרה בבארי ישר חשבתי על יונת".
יעל גוטליב עובד, ממודיעין, מספרת: "הרומן שלי עם עיונה התחיל לפני יותר משלוש שנים, כשרכשתי שתי שידות לחדר שינה ויחידת מדפים. הכל נעשה בהתאמה אישית והגיע בצורה מושלמת. האולם תצוגה שלה בבארי היה יפה ומזמין. מי שאוהב עיצוב, זה היה כמו להיכנס לחנות ממתקים. לפני שנתיים עשינו שיפוץ ועיצוב מחדש של הבית, ומה שנשאר אלו הרהיטים שלה. באותה שבת נוראית פחדתי למצוא את השם שלה בין הנרצחים. כשהבנתי שהיא נעדרת זאת הייתה מכה בבטן. קיוויתי שהיא תחזור ושאוכל להזמין ממנה ריהוט נוסף. כשקיבלתי את הבשורה שהיא נרצחה פשוט בכיתי. הריהוט שלה הם זיכרון ועדות למי שהיא הייתה".
"חברה שלי בפייסבוק פרסמה תמונה של הריהוט ומאוד התחברתי לסגנון אז הגעתי לנגרייה בקיבוץ בארי. מאוד התלהבתי מהעיצוב והצבעים. לפני שנתיים קניתי מזנון מעיונה והייתי כל כך מרוצה עד שלפני שנה רכשתי שולחן לסלון. מספרת הילה לוינזון מחיפה, "מאוד ציער אותי לשמוע על מה שקרה ליונת. הייתי בטוחה שאמשיך לקנות ריהוט של עיונה..."
יוליה מכפר סבא מספרת: "בשנה שעברה קניתי שידת טלוויזיה וויטרינה. רציתי ריהוט מעץ מלא והתרשמתי מהריהוט והביקורות הטובות. לאורך כל התהליך קיבלתי יחס אישי ואדיב וקיבלתי המלצה מיונת על איזה צבע כדאי לבחור. אני מזועזעת מהשואה שקרתה בקיבוץ. למרות שלא הכרתי באופן אישי את יונת, עצם זה שיש לי ריהוט שלה בבית זה כואב לי".
