31 באוגוסט, שעת צהריים. בעוד פחות מ-24 שעות תיפתח לה שנת הלימודים החדשה, אבל בית הספר היסודי החדש ע"ש נעמי שמר, בשכונת גליל ים שבהרצליה, עוד נראה רחוק מלהיות מוכן למאורע: הפועלים עוד תולים את אריחי החיפוי, המורות מתרוצצות בין הכיתות המבולגנות, הריצוף טרם הושלם, מעקות הבטיחות עוד לא חוזקו והרהיטים עדיין לא מוקמו. בפועל, עוד מדובר באתר בנייה. "הכול יהיה מוכן בזמן. זה הלם אבל כל זה יקרה עוד הלילה כמו קסם", אומר בביטחון האדריכל ערן זילברמן שתכנן את המבנה, "זה היתרון בבניית מבני חינוך בארץ - חייבים לעמוד בדד-ליין של 1 בספטמבר".
ואם לרגע מתעלמים מהבלגן הכה ישראלי, כל כך קרוב למועד הפתיחה, ניתן להבחין בבירור שמדובר דווקא במבנה חינוך מאוד לא-ישראלי, לפחות מבחינה אדריכלית, בהשוואה לבית הספר המקומי המסורתי שרבים גדלו בין כתליו. "זה ברמה אחרת לגמרי ממה שכולם מכירים. זה לא עוד בית ספר מפעם עם גדר מוסדית, כיתות, מסדרון, טיח וחלונות 'חריכי ירי'. מדובר במבנה אחר לגמרי, בסטנדרטים אירופיים הכי גבוהים שיש", הוא מוסיף.
מבנה זה, לצד מבני החינוך הקודמים של זילברמן, הם חלק ממגמה הולכת וגדלה של בתי ספר וגנים מסוג חדש. מושקעים יותר, שקופים יותר, דמוקרטיים יותר, כאלה ששואפים לפרק את הכיתה המסורתית ולהציע גם חללי לימוד א-פורמליים. מבני חינוך שנוצרו מתוך ההבנה שאדריכלות היא דרך נוספת לבטא ולחזק תפיסות פדגוגיות מתקדמות.
"הזכייה בפרס רכטר היא קצת חרב פיפיות. מצד אחד הרשויות שמעוניינות להשקיע נותנות לי יותר קרדיט ברמה האדריכלית, ומצד שני רשויות אחרות לא פונות אליי כי יש להן רתיעה מחדשנות"
זילברמן עצמו בולט בתחום, ומוקדם יותר השנה אף זכה להכרה בדיוק על כך, כשקטף את פרס רכטר היוקרתי על תכנון חטיבת ביניים בכפר סבא, על בסיס ערכים אלו. "הזכייה בפרס רכטר היא קצת חרב פיפיות", הוא אומר בזמן הסיור במבנה, "מצד אחד הרשויות שמעוניינות להשקיע נותנות לי יותר קרדיט ברמה האדריכלית, ומצד שני רשויות אחרות לא פונות אליי כי יש להן רתיעה מחדשנות. יש רשויות שמפחדות מדעה שונה, חדשה, ומעדיפות להמשיך לבנות בתי ספר כפי שהן עושות כבר 50 שנה. הן חושבות שהפרויקטים האלה הם בהכרח יקרים ושייכים לאיזו מציאות אלטרנטיבית שבה כסף הוא לא שיקול".
והן צודקות בכך שהן לא פונות אליך?
"הן טועות. אנחנו לא הרמנו את האף מאז הפרס, אנחנו מתנהלים באותה שיטה. האדריכלות שלנו היא ללא דופי ושכר הטרחה שלנו לא עלה. אם נשים רגע את הרצליה בצד, כי זה באמת מקרה חריג, כל הפרויקטים שלי הם פרויקטים בתקציבים רגילים. העובדה היא שאי אפשר לבנות בתקציב משרד החינוך בתי ספר, נקודה. כל הרשויות ללא יוצא מן הכלל מוסיפות עד 30% לתקציב משרד החינוך, וכל בתי הספר שלנו עומדים בתקציב הזה. חדשנות אינה קשורה לתקציב, היא קשורה לתפישת עולם. אפשר לבנות את אותו בית ספר באותו מטר מרובע ולייצר מערכת חללים שאינם רק כיתות ומסדרון, ולעשות את זה בתקציב סטנדרטי והגיוני. השוני הוא לא בתקציב אלא בתכנון האדריכלי הגמיש שמאפשר שינויים פנימיים מבלי לחרוג בשטחי הבנייה".
ובכל זאת, מה גורם לרשויות לא לצאת מגדרן בתכנון בתי ספר?
"האמת היא שיש רשויות שרואות במבני חינוך פרס, ויש רשויות שרואות בזה עונש. אלה שרואות במבני החינוך פרס מבקשות להעצים אותם ולהאדיר אותם ולבנות את הטוב ביותר, ואלה שרואות בזה כמטלה מעדיפות לקחת אדריכלים שהם יותר 'יועצי אדריכלות'. יש רשויות שמעדיפות לעשות את בתי הספר של האתמול. הם מצומצמים בשטחים, עם כיתות-מסדרון מוטות למידה פרונטלית, ובבתי הספר של המחר יש משמעות אקוטית לכל המרחבים במבנה וגם מחוצה לו. בנייה של המרחבים האלה עולה כסף כמובן, ויש רשויות שעוד לא השכילו להבין שהלימוד הפרונטלי מת. למידה היום מתבצעת בכל מקום, בקבוצה, בטלפון, בכיתה, מחוץ לכיתה, בחצר, באינטראקציה בקבוצות. המכלול גדול מסך חלקיו".
בית ספר ב-100 מיליון שקל
כמו בחטיבת הביניים שתכנן בכפר סבא, גם כאן מדובר במבנה מרווח, שטוף אור טבעי, נעים ורגוע, שטביעת ידו של זילברמן בולטת בתוכו ומחוצה לו. במרכז המבנה חלל פתוח ומרשים בגובה שלוש קומות, סביבו מאורגנים חללי הבניין, ומעליו חלון סקיילייט קבוע בתקרה שמכניס אור טבעי, ואף נפתח אוטומטית לצורך וויסות אקלימי באמצעות שחרור אוויר חם. ככלל, המבנה מאופיין בחללים גמישים ורב תכליתיים עם פרטים שתוכננו במיוחד עבורם, ליצירת חוויה הוליסטית וייחודית לבית הספר. "אפילו הבוטקה של השומר הכי רחוק מלהיות סטנדרטי", מעיר זילברמן וצוחק.
ועל אף ההשקעה הרבה הניכרת בו, בית הספר מיועד להכיל 18 כיתות בלבד, לכ-800 תלמידים. "זה חלק מתפישת עולם שבתי ספר יסודיים הם קצת יותר אינטימיים", הוא מסביר. אבל בית הספר הנוכחי לא תוכנן לעמוד לבדו. לצידו, נחנך בשבוע שעבר גם אולם ספורט להתעמלות מכשירים: "כמובן שהוא בסטנדרט אירופי, עם אקוסטיקה מעולה וכל המערכות נסתרות. הוא ישמש את תלמידי בית הספר, קודם כל, אבל גם את הקהילה בשעות אחר הצהריים". ממש בצמוד אליו נמצא מגרש כדורסל מקורה וחדש, גם אותו תכנן זילברמן. "אולם הספורט המקורה הוא חלק אינטגרלי מהבניין, הוא לא עוד סרח עודף, וזה חלק מתפישת העולם האדריכלית שלי".
"אני חושב שזו קריית החינוך הכי יקרה ומשמעותית במדינת ישראל. יש פה מגרש של 32 דונם שמתוכננים בו 7 מבנים שיושבים על 10 דונם של פארק"
כל אלו יחדיו, לצד הפיתוח הנופי, אודיטוריום, ספרייה וחניון תת קרקעי, בעלות של קרוב ל-100 מיליון שקל, מהווים את השלב הראשון בקריית החינוך החדשה של גליל ים. בשנה הבאה ייחנך השלב הבא - תיכון וחטיבת ביניים חדשים ואולם ספורט נוסף, ושנה לאחר מכן יוקם גם מרכז קהילתי חדש. "אני חושב שזו קריית החינוך הכי יקרה ומשמעותית במדינת ישראל. יש פה מגרש של 32 דונם שמתוכננים בו 7 מבנים שיושבים על 10 דונם של פארק מרכזי שמלווה את קריית חינוך".
חינוך דרך תכנון
זילברמן מסביר כי אחד מהעקרונות המרכזיים שהובילו את תכנון המבנה היה גמישות – גמישות לשינויים בפדגוגיה, גמישות לשינויים בצורכי התלמידים, וגמישות לאופן שבו הסגל רואה לנכון להשתמש בחללים. "התמקצענו במשרד במבני ציבור, ובפרט במבני חינוך, ואנחנו לומדים מפרויקט לפרויקט. אחת המסקנות המרכזיות שהגענו אליהן היא שהתפקיד שלנו כאדריכלים הוא לתת רקע לפעילות, בין שזה בצבעים ובין שזה בצורות. אם אני נותן כותרת לכל עבודות המשרד, היא תהיה עבודות גמישות. כל הפרויקט הוא רקע להתחלה של פעילות פדגוגית".
הגמישות בתכנון באה לידי ביטוי בכל הרמות: "כל הרהיטים – הבמה, הכוורות, השולחנות, הכל תוכנן במשרד. כל שולחן בודד כאן יכול להתחבר למקבץ, כל שולחן יכול להתחבר לשורה. כל הרהיטים הם וורסטיליים, יש שולחנות מעוגלים שמייצרים מעגלי שיח. לא כל הרשויות מבינות את העוצמה ואת ההשפעה על המרחב שיש לפריטי הנגרות. ככל שמשתמשים יותר ברהיטי מדף, כלומר מוצרים מקטלוג, ככה בעצם מנציחים את בתי הספר ההיסטוריים של שולחן לצמד תלמידים וכיסאות בגובה אחיד. כאן הושקעו למעלה מ-4 מיליון שקלים בנגרות מותאמת שאנחנו תכננו, מתוך מחשבה שכל פריטי הנגרות הם בגובה העיניים של התלמיד. הדבר הזה הופך את הפעילות לכיפית ולא פורמלית".
"לא כל הרשויות מבינות את העוצמה ואת ההשפעה על המרחב שיש לפריטי הנגרות. ככל שמשתמשים יותר ברהיטי מדף, כלומר מוצרים מקטלוג, ככה בעצם מנציחים את בתי הספר ההיסטוריים של שולחן לצמד תלמידים וכיסאות בגובה אחיד"
דוגמה לכך היא רהיט שזילברמן מכנה "הגבינה השוויצרית", במת עץ שגודלה כמעט 50 מ"ר שבה נישות ישיבה שונות. "זה כמעט גודל של כיתה. התלמידים יכולים לשבת בכיף ולעשות פעילות לימודית מבלי להרגיש שהם מבצעים מטלה סיזיפית. דוגמה נוספת היא הדומים משושים שמגיעים בשלושה גבהים ויכולים להיות מותאמים לאינסוף סוגי ישיבה.
בנוסף, גם החללים עצמם יכולים להשתנות בהתאם לצורך. "יצרנו שלושה מודלים של כיתות, שלושה מודלים של שולחנות וארבעה מודלים של אזורי ישיבה כדי לאפשר כמה שיותר גמישות ביכולת של התלמידים וצוות המורים לארגן את החלל. יש כאן מחיצות אקוסטיות, שהן מחיצות מתניידות, שניתן להסיר אותן ולייצר כיתה אחת גדולה של 120 מ"ר. אפשר לראות כמה הפשטות האדריכלית מאפשרת לדברים להיות מגוונים".
יתרון חשוב נוסף בתכנון הוא האפשרות לשימושים וסוגי משתמשים שונים במבנים לאורך שעות היום. "ניתן לסגור דלת כזו או אחרת, ובשעות אחר הצהריים הקהילה יכולה להשתמש בחללים האלה - בספרייה, באודיטוריום, באולם הספורט. ההחלטה הייתה שהמבנה לא יהיה יתום בשעות אחר הצהריים. הוא ישתף את הקהילה, ויהיו בו חללים רב תכליתיים שישמשו את השכונה".
קשר עין, רוך וצבע
לצד הגמישות, ניכר כי גם על שקיפות הושם דגש רב, כזו שמאפשרת לשמור על קשר בין חללים שונים ובין משתמשים שונים. "יש פה הרבה קירות מסך, קירות זכוכית שקופים. זה מאפשר לשקף את הפעילות של התלמידים החוצה ולשתף את העיר פנימה. גם השתמשנו בזכוכית מאוד שקופה שמאפשרת קשרי עין. אני חושב שזה תענוג להיות תלמיד ולחוות את החוויה הזאת".
השקיפות שבה וחוזרת גם בחדר המורים וגם בכיתות עצמן – כאשר לכל כיתה יש קיר זכוכית הפונה אל המסדרון. אולם לבסוף, ההחלטה הייתה לחסום חלק משמעותי מקיר הזכוכית ובכך לייצר איזון. "בכיתות אין 100 אחוז זכוכית. יש רהיט שיושב על הקיר, גם בצד של המסדרון, וגם יש רהיט פנימי בכיתות שזה הכוורת של התלמידים, אבל תמיד נותר קשר העין. מדברים איתי על הסחות דעת, לדעתי אנחנו לא שם. מי שרוצה יכול לעבור לפינה אחרת".
23 צפייה בגלריה
מבט אל כיתת לימוד: רהיטים מודולריים ניתנים לשינוי ולריבוי שימושים
(צילום: דייגו רוסמן)
כלי נוסף בארסנל של זילברמן הוא החומריות. "אני כבעל משרד לא מאמין במושג טיח. זה כמו גוף עירום. הכל אצלנו מחופה בחומרי גמר קשיחים: אלומיניום ו-HPL (מעין פורמייקה עבה ודחוסה, High Pressure Laminate, א"ק). המשמעות היא מבנים עמידים לאורך זמן ובעלי נראות וחזות עירונית יותר מכובדת מאשר במבנים מטויחים. גם מבפנים וגם מבחוץ. אם בתי ספר מסתיימים בדרך כלל בקרמיקות או בצבע לבן, אז בית הספר הזה מדבר עץ – זה נותן גם עמידות לאורך זמן, נשאר שנים קדימה וגם מאפשר תלייה עליו. בכיתה טיפוסית בפרויקט – הכל בסגנון סקנדינבי – עץ עם חורים בגריד: כל החורים מגיעים עם פינים שאפשר לנתק ולמקם מחדש ולתלות איתם דברים. זה גם מאפשר אקוסטיקה טובה".
23 צפייה בגלריה
מבט אל גרם המדרגות המרכזי. רהיטים לשימוש הילדים פזורים בקומת הכניסה
(צילום: דייגו רוסמן)
לצד השימוש בעץ, זילברמן בחר שלושה גוונים שמלווים את המבנה בנקודות שונות. "הכל בקרם, ירוק, ותכלת - הכיסאות, הרהיטים, הקירות. זה צבעוניות של בית מלון. הכל פה הוא tone down". הצבעוניות החזרתית מבטאת את ההתעקשות של המשרד על כל פרט ופרט ומחזקת את החוויה ההוליסטית של המבנה.
מוקד כוח עירוני
כאמור, פרויקט קריית החינוך בהרצליה הוא יוצא דופן בנוף הישראלי. מבנה שכזה לא יכול לקום בכל רשות מקומית, הן מבחינה תקציבית והן מטעמי מוטיבציה. "למשרד החינוך כיום אין יכולת לתקצב את כל זה. הריבוי הטבעי בישראל הוא 2.5 אחוז. להשוואה, הריבוי הטבעי בפינלנד זה 0.09, אנחנו פי 3 מהם אז הם יכולים להשקיע כמה שהם רוצים בבתי ספר חדשים. פה אנחנו בונים מאות בתי ספר חדשים בשנה. משרד החינוך לא עומד בנטל. במקרה של הפרויקט הזה מדובר ב-50 אחוז מהתקציב שהגיע מהרשות המקומית. זאת רשות מאוד איתנה. משרד החינוך נותן את הבסיס והם משלימים מה שצריך, אפילו לא לפי איזה מספר, הם פשוט החליטו שזה מה שהם רוצים, וזהו".
23 צפייה בגלריה
הדמיית חטיבת הביניים ובית הספר התיכון שעתידים לקום בספטמבר 23
(הדמיה: רגבים + אדריכלים)
23 צפייה בגלריה
חלק ב' של הפרויקט: חלל הפנים של בית הספר התיכון שייפתח בספטמבר 23
(הדמיה: רגבים + אדריכלים)
בנוסף לזאת מסביר זילברמן כי "הנהלת העיר רואה כנראה את מבני החינוך כמנוע צמיחה עירוני, כמוקד כוח". בהתאם לגישה זו, ניתן להבחין בכך שהתכנון מנסה לקרב ככל שניתן בין קריית החינוך לבין השכונה שעוטפת אותה, כדי להפיק מכך ערך מוסף. בתוך כך ניתן כמובן למנות את השימוש הצפוי של המבנים בשעות אחר הצהריים על ידי הקהילה ותושבי האזור, את השקיפות וקשרי המבט שמתקיימים בין הפנים לחוץ, וכן את הבחירה בבנייה של המתחם על קו הרחוב, במקום להסתיר את המתחם מאחורי גדר. "בגלל שהבניין יושב על קו הרחוב, הוא עצמו 'הגדר', הוא מדבר עם העיר. בפרויקט אין כמעט גדרות, ואם יש אז הן בטח לא גדרות מוסדיות כמו שאנחנו מכירים מפעם".
ניתן רק לקוות שהמאמצים הרבים בתכנון וההשקעה הכלכלית הרבה, שהביאו ליצירת מבנה שמכבד את משתמשיו, יעודדו את המשתמשים לכבד בחזרה את המבנה ואת המוסד החינוכי שיושב בו.
אדריכלות ועיצוב פנים: רגבים + אדריכלים. צוות התכנון: ערן זילברמן, ג'רמי רוזן, אלמוג אור, ליה עוזר. אדריכלות נוף: צור וולף. ביצוע: החברה הכלכלית לפיתוח הרצליה
