באמצע יולי נפתחה ברויאל אקדמי (RA) בלונדון תערוכה שאוצרת של ויקי ריצ'רדסון ומציגה את עבודתם של צמד אדריכלי-העל השווייצרים ז'אק הרצוג ופייר דה מרון, והיא תוצג עד אמצע אוקטובר. אם השם מוכר בהקשר הישראלי, זה מכיוון שהספרייה הלאומית בירושלים בתכנונם תיפתח בקרוב לאחר שנים של תכנון ושל ציפייה. התערוכה בלונדון מספקת הצצה נדירה לליבו של תהליך העבודה הארכיטקטוני של הצמד המצליח, שלמרות ההצלחה הבינלאומית ממשיך לפעול מבאזל ומעסיק 500 אדריכלים. תערוכות אדריכליות נוטות להיות אזוטריות ולספק בעיקר את האדריכלים המבקרים בהן ופחות לעניין את הקהל הלא מקצועי, אך מדובר הפעם במשהו אחר. נראה שבתערוכה הזו נעשו מאמצים להנגיש את החומרים האדריכליים, אם בשימוש בטכנולוגיית VR, מציאות רבודה ובהקרנות וידאו.
התערוכה מורכבת משלושה חללים מרכזיים. תחת הכותרת "אל תוך העשייה" מוצגים בחדר הראשון מודלים משלל פרויקטים של המשרד, פרויקטים קיימים וגם כאלו שרק נותרו על הנייר. בחדר בשני, תחת הכותרת "חיי היומיום", מוצגות עבודות וידאו של Ila Bêka ו-Louise Lemoine. בחדר השלישי שמוקדש כולו להצגה של בית החולים לילדים בבאזל שבשוויץ תחת הכותרת "לתוך המציאות".
9 צפייה בגלריה
Herzog & de Meuron. Extension of the Stadtcasino Basel, 2012-20
(צילום: . Ruedi Walti)
אל תוך העשייה
החדר הראשון בתערוכה מציג שלוש עמודות של מדפים גבוהים שנלקחו הישר מארכיון המשרד בבאזל ומוצגים בהם שלל מודלים מפרויקטים של הרצוג ודה מרון מכל רחבי העולם. המודלים המוצגים הם בקני מידה שונים, ממודל פרט של חזית מוזיאון הטייט בלונדון בקנה מידה של 1:5 ועד מודל כולל של האופרה בהמבורג בקנה מידה של 1:200. לרוב כשמדברים על מודלים אדריכליים עולה בדמיון מודל קטן, עשוי היטב מחומר ניטרלי של הבניין המוגמר, שמוצג לראווה בכניסה למבני ציבור חשובים. רובם של המודלים המוצגים בתערוכה הם ההיפך. אדריכלים מכנים אותם מודלי עבודה, מודלים שהם חלק מתהליך החקירה העיצובית של הבניין, ומכאן המראה הלא מעובד שלהם. המודלים בוחנים נושאים שונים כמו מסה, חומריות, פרטי בניין וסירקולציה. המודלים חושפים את ליבת תהליך העיצוב עצמו, את החלופות השונות שהועלו, את הכוונות המקוריות של האדריכלים שלפעמים נראות בבירור בבניין הסופי ולעיתים אבדו בתהליך העיצוב הארוך.
בעמודת המדפים שמציגה את בניין הספרייה הלאומית בקריית הלאום בירושלים, שנמצא בשלבי בנייה אחרונים ועתיד להיפתח בחודשים הקרובים, אפשר להתחקות אחרי תהליך המחשבה והעבודה של האדריכלים. המסה העיקרית של הבניין נראת נסמכת על בסיסים שונים מהעיצוב הסופי. מודל אחד אף מציג חלופה שבה הקו המעוקל שמאפיין את המבנה בכלל הפוך ופונה לקרקע. כחלק מההנגשה של התערוכה יש שימוש רב במציאות רבודה (AR), לאורך המדפים העמוסים ממוקמים גם ברקודים לסריקה בעזרת המכשיר הסלולרי. על צג הטלפון הנייד נגלים מודלים וירטואלים מגוונים, חלקם מתחברים למודלים הפיזיים בתערוכה ומציגים אספקטים נוספים של המבנה, וחלקם מודלים שמכניסים את הצופה ממש לתוך הבניין.
"קן הציפור", האצטדיון בבייג'ין שאירח את משחקי האולימפיאדה מוצג כך במרכז הגלריה וחושף את השכבות הרבות של הקונסטרוקציה שלו. מודל וירטואלי אחר מציב את הצופה בתוך חנות של המותג פראדה בטוקיו, כך שהתחושה היא שהמבקר מסתובב בתוך הבניין.
9 צפייה בגלריה
"קן הציפור": האצטדיון האדיר תוכנן בידי האדריכלים זוכי פרס פריצקר ז'אק הרצוג ופייר דה מרון
(צילום: ShutterStock)
חיי היומיום
החדר השני מוקדש לווידאו שצילמו הבמאים Ila Bêka ו-Louise Lemoine שידועים בסרטי הארכיטקטורה שלהם. העבודות מציגות את הבניינים של הרצוג ודה מרון כמה שנים אחרי שבנייתם הסתימה והם כבר עובדה קיימת עבור המשתמשים שלהם והסביבה. לרוב נחשף הקהל לצילומים של המבנים רגע אחרי הבנייה, כשהצילומים המקצועיים והסטריליים נשלחים למגזינים הנחשבים והבניינים עדיין ריקים ממשתמשים. צילום הוא מדיום נוסף שהרצוג ודה מרון עושים בו שימוש בבואם לתכנן מבנים. הם מרבים לצלם את הבניינים והסביבות שתכננו ונבנו ולבחון כיצד אנשים משתמשים בהם, איך הם מפענחים אותם. פעמים רבות הם עצמם מופתעים מצורות השימוש שנעשות בבניינים, צורות שלא עלו בדעתם בזמן התכנון. את מה שהם רואים בצילומי הבניינים הקיימים הם מטמיעים בתכנון העתידי שלהם.
לתוך המציאות: בית חולים לילדים
החדר השלישי הוא החלל המונגש ביותר בתערוכה לקהל הלא מקצועי והוא מוקדש כולו להצגה של מבנה אחד - בית חולים לילדים בציריך. בכניסה לחדר מוצב מודל של המבנה, הפעם בגרסה המוכרת כמודל אלגנטי של בניין בנוי. נראה שבחדר זה השתמשו בכל דרך אפשרית כדי להנגיש את הארכיטקטורה, על הקיר מוצבות תוכניות הבניין אבל אל מול שאר אמצעי התצוגה המתקדמים הם נראות כמעט אילמות. לידם על מסך מוצג מודל וירטואלי של הבניין, בעזרת ג'ויסטיק המבקר משחק במשחק מחשב שמתרחש בבניין וכך מכיר אותו. את מרכז החדר תופס שטיח שעליו משורטט בקנה מידה של 1:1 חדר אשפוז בודד, בקצהו מוצב מודל פלסטי של חזית המבנה, גם הוא באותו קנה מידה. בשימוש במציאות רבודה החדר צומח מתוך התוכנית שלו והמבקר יכול לשוטט בחדר. על קיר החדר הוצבה תוכנית ענקית בקנה מידה 1:20 שתופסת את כל הקיר. מדובר בתוכנית עבודה, סוג התוכנית הכי פחות קריא למי שאינו בעל מקצוע. לטובת הקהל מוקרנת אינפוגרפיקה שמפענחת עבור הצופה את התוכנית המורכבת - את חלוקת הבניין, את ההיררכיה בין החצרות והחללים הציבוריים לבין חללי האשפוז האינטימיים, את דרכי הגישה המעליות והמדרגות, ואת המערכות הרבות והמורכבות של בית החולים.
מה אפשר ללמוד על הספרייה הלאומית בירושלים?
למרות שהתערוכה מעניינת ומכניסה את המבקר לתוך המפעל האדריכלי יש תחושה של פספוס. נראה שהדרישה העכשווית להנגיש את החומרים כמה שיותר ולא לדרוש מהצופה לצאת מאזור הנוחות שלו הפכה את התערוכה למעט שטחית. הדגש בתערוכה הוא על כל אותם אמצעים מונגשים וידידותיים ואילו הכלים האדריכליים המסורתיים נותרו בצד. חדר המודלים הוא אמנם עשיר, אבל ביציאה ממנו התחושה היא שזה לא מספיק. בלט בחסרונו מודל בקנה מידה של 1:1 (המודל 1:1 שמוצג בחדר השלישי הוא אינו מודל אדריכלי, הוא מיועד בעיקר לצורכי ה-AR), דבר שאדריכלים עושים בכל פרויקט.
בצורה מעט גסה אפשר לחלק את אדריכלי העל לשתי קבוצות: אדריכלים בעלי גישה עיצובית מובהקת וקו דומיננטי שבבואם לתכנן תנאי האתר על ההיסטוריה שלו כלל לא באים בחשבון. כשלקוח מזמין מהם עבודה, שני הצדדים יודעים בערך לאיזה הליך הם נכנסים ומה תהיה התוצאה, שפעמים רבות הופכת כבר למניירה. הקבוצה השנייה, שהרצוג ודה מרון נמנים עליה, היא של אדריכלים שלא מנסים לכפות את העיצוב שלהם על כל אתר/ כל בניין הוא פתח לחקירה עיצובית נפרדת, האתר של הבניין וההיסטוריה שלו מקבל חשיבות מכרעת, ופעמים רבות הם שואבים השראה מהסביבה הקרובה שלו.
כשהתוכנית לבניין הספרייה הלאומית הוצגו בבנייני האומה בפני קהל האדריכלים המקומי, הם הציגו צילומים רבים מהסביבה הירושלמית והראו כיצד הם היוו השראה ישירה לאלמנטים במבנה. היה אפשר לחשוב לרגע שהבניין הוא אוסף של השראות שהודבקו לכדי בניין, ואין לבניין עמוד שדרה מובהק, אבל הדברים מעט יותר מורכבים. יש מתח באדריכלות של הרצוג ודה מרון בין אותן השראות רציונליות לבין הג'סטות הרחבות והמדויקות שמתרחשות בבניינים שלהם ומהוות את עמוד השדרה שלהם. את הג'סטות הגדולות אי אפשר לנמק או להצדיק, הן נמצאות שם מטעמים אסתטיים שתמיד נתונים לוויכוח, ובסופו של דבר הם תוצאה של טעמו של האדריכל עצמו. יש בעמדה הזו מידה של ענווה וצניעות שלא אופייניות במיוחד אצל אדריכלים. לדעתי האישית אלו הן התכונות שהופכות את הג'סטות שלהם לכל כך מדויקות ואפקטיביות, מתוך הביטול העצמי הראשוני עולה אמירה עיצובית קוהרנטית ורגישה.
