הבית בשכונת נחלאות הוותיקה בירושלים הוא קפסולת זמן היסטורית, שקיבלה חיים חדשים בזכות מעצבת הפנים והדייר ששב לגור בבית ילדותו. לצד החלוקה מחדש ותהליך השיפוץ האינטנסיבי, בחרו השניים לגשת בצניעות למסורת האדריכלית של הבית, שהוא חלק מקומפלקס דירות שבנה דודו של בעל הדירה, בשנות ה-30. הקומפלקס, שמכיל חמש דירות, היה לימים גם לביתו של הוגה הדעות פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ומשפחתו בעיר.
בתהליך קבלת החלטות הדרגתי, גיבשו מעצבת הפנים יוני פרידמן ובעל הדירה את תפיסת העיצוב של הבית, ניגשו לכל פרט ופרט ובחנו אותו - האם הוא מתאים וראוי לשימור, שחזור או לשיפוץ מחדש. והתוצאה? בית מודרני, קליל, ששומר על פשטות, מכבד את הקיים ומשאיר מקום לנוסטלגיה, עם נגיעות צבע עזות, אך חבויות.
ריצוף שחור ופינת עבודה בירוק
בעל הדירה, מהנדס תעשייה וניהול, כיום בפנסיה ועוסק בגלישה ובספורט אתגרי, פנה לפרידמן על סמך היכרות מוקדמת, ובעזרתה יצא למסע של שימור-שיפוץ בבית שבו גדל ואליו שב כעת. הבחירה להשקיע בבית במרכז ירושלים, בית ילדותו, לא הייתה מובנת מאליה, ולא רק בשל תחביב הגלישה שהוא מטפח בפרק הנוכחי של חייו, אלא גם בשל העובדה שהבית בן שלוש הקומות מצריך עלייה וירידה תדירה במדרגות. במחשבה עתידית זהו לא בהכרח המהלך המתבקש. אך הרגשות והסנטימנט גברו במקרה זה.
אף על פי שהדירה היא חלק מקומפלקס של חמש דירות, הכניסה הראשית היא פרטית. שטח הקומה הראשונה הוא כ-35 מ"ר, כך בערך גם הקומה השנייה, ואילו הקומה השלישית קטנה יותר ושטחה מסתכם בכ-25 מ"ר. בעבר הייתה הקומה הראשונה בדירה מחולקת לשני חללים נפרדים – אחד עבור הסלון השני עבור פינת האוכל ובצמוד אליהם מטבחון קטן. בחלוקה מחדש מוקם המטבח על חשבון הסלון הישן, והסלון החליף את פינת האוכל. במקום המטבחון, מתחת למדרגות, תוכננה פינת העבודה בצבע ירוק, שכעת פתוחה למחצה לכיוון הסלון.
הריצוף השחור, מדגם בלוסטון, קבע את הטון עבור הקומה כולה והיה לנקודת התייחסות להמשך בבחירת החומרים לקומות העליונות. עבור המטבח נבחר חיפוי אפור ושיש לבן, וכדי להכניס חמימות נוספת והקשר חומרי לספרייה בסלון ולמדרגות נבחרו ידיות עץ מלבניות. "באחסון העליון במטבח שילבנו דלת הזזה עם גלגלים מפליז ומסילה חיצונית, מנגנון פושט וקריא - רפרנס לעבר. למטבח אין מראה כפרי או וינטג' אלא מודרני וקליל", אומרת פרידמן. פינת האוכל עוצבה בעץ ובברזל, עם כיסאות מרופדים ואפורים, ומעליה מוסגרו תמונות של המשפחה לדורותיה – האם במטבחון המקורי, וצילום האחות שגרה בבית עד יום פטירתה, לצד הפסנתר שניצב בזמנו בסלון.
"החומר הראשון שנבחר לפרויקט הוא הרצפה השחורה. היא דומיננטית, ומבחינת הדייר היא מעידה על הרבה אומץ ותעוזה. הוא ראה אותה והתאהב בה. החלטנו להתחיל ממנה, וכל שאר החומרים הגיבו למסה של האבן הכהה בקומות האחרות ובגרם המדרגות נבחר ריצוף קל יותר כמו פרקט", מסבירה המעצבת.
בסלון, הנפתח לגינה האחורית תוכננה ספריית עץ המשאירה מבט פתוח למדרגות מצד אחד ומצד שני – לפינת העבודה, שבעבר הייתה מיקום המטבח המקורי. הצבעוניות אמנם מתונה, אך הקיר בירוק הנועז מציץ מפינת העבודה הפתוחה. פינת העבודה סומנה כאזור נפרד, ללא דלת, בעזרת החלפת הריצוף השחור לפרקט אלון בהיר. להשלמת הנראות שולבו בה שולחן ומדף מעץ. בשל ההפרש המשמעותי בגובה הראש שמייצר פודסט הבטון של המדרגות בחלל הקטן של עמדת העבודה, בחרה המעצבת בצבע העמוק שיאחד את הקיר, את המידוף העליון ואת הפודסט הבולט כדי שייטמעו אחד בשני. בכניסה לפינת העבודה נתלו תמונות משפחה היסטוריות שצולמו ברחבי הבית ונהפכו לחלק מהגלגול הנוכחי שלו.
הקומפלקס נבנה בסגנון הבינלאומי
מתחם הדירות נבנה בשנות ה-30 על ידי דודו של בעל הדירה, משה יהודה ברונר, קבלן במקצועו, שהיה מבכירי הענף בארץ באותם זמנים. בקומפלקס שיצר בצורת ח' יש חמש דירות, כשלכל אחת כניסה נפרדת וחצר אחורית פרטית, וכן גינה משותפת לכל המתחם. כל דירה היא תלת-מפלסית ומתוכננת בפריסה דומה. גובה הקומות הוא כשלושה מטרים ושטחן נע בין 35 מ"ר ל-45 מ"ר, בעוד הקומה השלישית מצומצמת יותר.
לאחר השלמת הבנייה עברה להתגורר בו המשפחה, זוג וחמישה ילדים, כשבעל הדירה הוא הצעיר מבין האחים. גם הדוד ומשפחתו עברו להתגורר בדירה סמוכה במתחם. לימים רכשה משפחת ליבוביץ' את אחת מהדירות במתחם שהיה לה לבית, ולאחר פטירתו של פרופ' ליבוביץ' נהפכה הדירה למוקד עלייה לרגל עבור תלמידיו.
מעבר להיותו מדען, חוקר, פרופסור למדעים ופילוסוף של ההלכה נחשב ליבוביץ' לאחד מנביאי הזעם של הציונות. דעותיו הנחרצות בענייני אתיקה ופוליטיקה עוררו מחלוקות רבות בחברה הישראלית. לפני כעשור נמכרה הדירה לידיים פרטיות למרות הטיעונים בדבר חשיבות הפיכתה למעין מוזיאון שיוקדש לפרופ' ליבוביץ' ולמורשתו.
19 צפייה בגלריה
עמדת העבודה משולבת בחלל. נעשה שימוש בצבע דומיננטי כדי להתמודד עם הבליטות בקיר
(צילום: אורית אלפסי)
המבנה עצמו, עשוי בטון, נמצא ברשימת המבנים לשימור בירושלים בשל הסגנון האדריכלי הבינלאומי המודרניסטי שלו, שאינו נפוץ בעיר. בניגוד לאבן הירושלמית שמחפה כמעט כל מבנה, המתחם חופה בטייח, ומהרחוב אפשר לראות את גגוני הבטון השטוחים והדקים מחפים על המרפסות. בהתאם לסגנון, המתחם חף מעיטורים ומתפקד כיחידה פונקציונלית אחת.
"בחזיתות רצינו לשמור על המראה המקורי של הבית במתחם", מספרת פרידמן. פרט לתיקוני טיח, הקומפלקס לא עבר שיפוץ מעולם. היה לנו חשוב לשמור על המסורת של המבנה בלי לבלוט או להיות חריגים מול השכנים. בחרנו בטיח כמה שיותר קרוב לגוון המקורי, הוספנו תאורה סולידית ומרזבים, ואפילו את צנרות הביוב שרצות לאורך החזיתות של הבית שימרנו. אמנם החלפנו את כל התשתיות, אבל בחרנו להישאר איתן על החזית וביצענו האחדה וחיפוי כדי לקבל מראה נקי יותר". סטייה נוספת וכמעט שאינה נראית לעין מהמקור, ביצעה המעצבת במעקה הברזל שמלווה את המרפסות בבית התלת-מפלסי. "מעקה הבטון המקורי לא תאם את התקנים הנוכחיים, לכן הוספנו אלמנטים של ברזל שיענו על התקן ועדיין ישמרו על הפרופורציות המקוריות של החזית".
נגיעות צבע נועזות וחיבור לטבע
מאז ומתמיד הייתה הדירה ברשות המשפחה. לאחר שההורים נפטרו והילדים עזבו את הבית, נשארה לגור בו אחת האחיות. לאחר לבטים רבים רכש האח את הזכויות על הדירה מיתר האחים וחזר להתגורר בעיר. הקשר האישי והנוסטלגי לבית נטע בו גם את הרצון להיות חלק בלתי נפרד מהתהליך המקצועי שהובילה המעצבת ולראות בו מסע משותף.
השימור תפס ממד אישי גם ברחבי הבית. תמונות המשפחה ההיסטוריות שצולמו ברחבי הבית לאורך השנים ושובצו מחדש על הקירות הן רק רובד אחד בתהליך השימור האישי, ואליו נוספו אלמנטים קטנים. לדוגמה, כשמגיעים לקומה השנייה, אפשר להבחין בתחתית גרם המדרגות בצורת גל עדינה. במקום לחפות בגבס וליישר את הפודסט למראה נקי יותר, בחרו להשאיר אותו כעדות קטנה למה שהיה ואיננו עוד.
כך גם בחדר השינה באותה הקומה. בפריסה החדשה שלה חולקה הקומה לשני חללים מרכזיים – אחד עבור חדר השינה הראשי, והשני – לפינת משפחה עם יציאה למרפסת ההיקפית וכניסה לחדר הכביסה. בין החללים תוכנן חדר ארונות שאליו נכנסים מחדר השינה. הכניסה הראשית לחדר השינה השתנתה, אך במקום לחסום את מיקום הדלת המקורי, הוא נעשה פתח ממוסגר עם חלון קבוע שצופה למדרגות, עם ספסל ישיבה מחופה עץ בתוך החדר. הפתח תורם לתחושת המרחב בחלל החדר הקטן יחסית ומאפשר מעבר אור טבעי פנימה מכיוון המרפסת בקיר הנגדי.
את חדר השינה היה אפשר להגדיר מודרני ומינימליסטי לולא הצבע האדום העז שמכסה מחצית מהקיר. גופי התאורה שנבחרו שחורים ועדינים, אחד צמוד תקרה ושניים נוספים תלויים מהתקרה לצידי המיטה. המרפסת ההיקפית המתחברת לפינת המשפחה שנושקת לחזית השנייה, מספקת הצצה נוספת ליחסי השכנים שנרקמו דרך הבחירות התכנוניות של המתחם כולו. במעקה הבטון יש שבירת רצף של פתח עם סורגי ברזל שחורים. כשהילדים היו קטנים, הסתיר גובה המעקה את החצר המשותפת למתחם, והם הציצו מהפתח הזה לשכנים ועל הנעשה בחצר לאורך היום. למעשה, אותו פתח מסגר עולם שלם של יחסי שכנות.
חדרי הרחצה נשאר במיקומם המקורי, כדי לאפשר את החיבור למערכת הניקוז הורטיקלית החיצונית שמהווה חלק מחזית המבנה. הצינור המקורי היה עשוי ברזל, ומצבו כמובן הצריך החלפה אך המהות הוויזואלית שלו נותרה.
בקומה הראשונה יש חדר שירותים קטן לאורחים בגוני מנטה, אפור ולבן. חיפוי האריחים המרובעים והלבנים מודגש על ידי רובה כהה יותר. בחדר הרחצה הראשי בקומה השנייה נבחר ריצוף טורקיז עם גווני חלודה ששולב עם ארון אחסון צף מעץ, שיש לבן וכיור בהיר המונח מעליו. הפרזול, המידוף וגופי התאורה תואמים בצבע שחור. בקומה השלישית, שבה חדר שינה ורחצה נוספים, יש יציאה למרפסת גג גדולה. בקומה הזו חוזר הירוק העמוק כנגיעת צבע בנישה שבעבר שימשה כחדר שירות וכעת נפתחה.
בחירה נוספת, שמביאה בחשבון את המתחם כיחידה אחת, היא שחזור של המרפסת והחצר האחורית שאפשרו חיבור טבעי ומחודש עם הסביבה הירוקה. החלק המרוצף היה גבוה בצורה ניכרת מהקרקע ויצר אי של בטון. הפתרון לכך היה של הקבלן המבצע, גיא גואטה, שיצר למרפסת דופן מחודשת מבטון לבן כתחליף למעקה הבנוי ובכך התאפשר לפתוח את המרפסת לגינה ולאחד את שטחי החוץ, הצמחייה והריצוף למרחב אינטגרלי משותף.
לדברי פרדימן, הפרויקט הוא מסע של חיבור בין העבר של הילד, שבילה את ילדותו עם משפחתו בבית ובחצר המשותפת, ובין העתיד שהאדם הבוגר בונה לעצמו במקום המיוחד הזה.
