בראשית שנות ה-60, כשהיה סטודנט צעיר לארכיטקטורה בטכניון, ביקש מיכה בורט (היום בן 85) להיפגש עם אחד מהפרופסורים הבכירים בפקולטה. "נכנס לי איזה ג'וק לראש וניגשתי לפרופסור אלפרד נוימן (שתכנן בין היתר, יחד עם צבי הקר, את בניין דנציגר המרהיב בטכניון ואת בית הכנסת של בה"ד 1, א"ק)".
נוימן נענה להזמנה ופגש את בורט הצעיר, שהציב בפניו שאלה תיאורטית במורפולוגיה מבנית, הקשורה באריזה מרחבית של גופים עקומים. "הוא אמר שהוא לא חושב שמישהו ניסה להתמודד עם כזאת שאלה, ולבסוף אמר שמבחינה תיאורטית זה בלתי אפשרי. בשבילי זו הייתה תשובה מהממת, כי לי היו כבר ארבעה פתרונות בכיס", אומר בורט ומחייך. "עד היום כשאני שומע שמשהו הוא בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית, זה מעלה אצלי את הטורים. אני אוהב לשבור תיאוריות". הוא נשאר בפקולטה וכתב תזה שהתבססה על השאלה ההיא ששאל את נוימן, ה"בלתי אפשרית מבחינה תיאורטית". התזה זכתה לתהודה - והתקבלה בהמשך כדוקטורט.
נדמה שהסיפור הזה משקף במידה רבה את דמותו של בורט, שעסק כל חייו בפיתוח טכנולוגיות ורעיונות חדשניים, עתידניים, כאלה שקוראים תיגר על תיאוריות וקונספציות קיימות, ושבעזרתם ניתן להביט קדימה ולהצעיד את האדריכלות ואת החברה אל מקומות חדשים. השבוע (25.10) הוא קיבל על כך הכרה רשמית ומכובדת, בדמות פרס מפעל חיים מטעם התאחדות האדריכלים. בנימוקים לבחירתו כתבו חברי ועדת השיפוט, בין השאר, כי "הרעיונות של פרופסור מיכה בורט פורצי דרך, מבחינה אדריכלית ומבחינה הנדסית והם יכולים להוות חלק משמעותי בפתרון מצוקת הקרקע ויישוב קונפליקטים תכנוניים בהקמת תשתיות לאומיות". בכך התייחסו להצעותיו הרבות של בורט לתכנון על פני הים – בין שמדובר בנמלי תעופה, במבני מגורים ואפילו בערים שלמות.
מכתבים מגרופיוס ופולר
הרומן של בורט עם מיזוג עולם האדריכלות והים, התחיל כבר בילדות. הוא נולד ב-1937 בקריבי ריה שבאוקראינה ("בעיירה שזלנסקי נולד בה"), וכשהיה בן שלוש, מלחמת העולם השנייה הגיעה גם אליו. מנקודה זו, הוא מתאר, התחיל לו מסע נדודים בן 17,000 קילומטר. מאוקראינה הוא ברח עם משפחתו להרי אורל, הרחק ברוסיה, ובהמשך נדד בחזרה למרכז אירופה ונמסר לעליית הנוער.
״היינו בפראג, וינה, מינכן. את יום הולדתי העשירי חגגתי בארמון ורסאי. משעמם לא היה״. לקראת סוף המסע לארץ ישראל הגיע בורט למרסיי שבדרום צרפת, על חוף הים התיכון: ״זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הים, ופתאום הוא נפתח מולי כך, הים הכחול. בכיתי מהתרגשות. מאז הים תפס פינה בראש שלי".
עם ההתרגשות מהים הגיע בורט ארצה בראשית 1948 והתיישב בקבוצת אבוקה בעמק בית שאן, אך לבסוף עבר לחיפה, שבה נישא לאשתו תמרה, עמה הביא לעולם את שלושת ילדיהם, ובגבולותיה מתגורר עד היום. תחום העיסוק שילווה את עבודתו לאורך חייו נולד גם הוא מתוך אותה התרגשות, בפרויקט הגמר שלו בלימודי האדריכלות – "פיתוח אורבני על איים מלאכותיים מול ראש הכרמל". את הריאיון אנחנו עורכים במשרד הביתי שלו, עמוס הרישומים, המכתבים והספרים. בורט מצביע על פוסטר מקורי שהכין, שבו רישומים מדוקדקים של אותם איים מלאכותיים. "זה מ-1962, בדיוק לפני 60 שנה".
7 צפייה בגלריה
הענקת פרס מפעל חיים לפרופ' אדריכל מיכה בורט. מימין לשמאל: האדריכלים רם מרש, דוד קנפו, מיכה בורט ואנדה רם
(צילום: רמי חכם)
על רקע רעיונותיו שנדדו אל מחוץ לגבולות ישראל, בורט התחיל לפתח קשרים עם דמויות בולטות משדה האדריכלות העולמי. הוא שולף מהספרייה העמוסה מכתב אישי שכתב לו לא אחר מאשר וולטר גרופיוס, מייסד בית ספר הבאוהאוס המיתולוגי; תכתובות עם באקמינסטר פולר, ממציא הכיפה הגיאודזית המורכבת ממשולשים; ותמונות עם חברו יונה פרידמן, האדריכל הצרפתי וההוגה האוונגרדי שנפטר לפני כשנתיים.
במקביל, בורט הספיק גם להשתתף במלחמות ישראל, ולהיות אחד מהחיילים היחידים אי פעם שזכו בשני עיטורי מופת. בהמשך כיהן גם פעמיים כדיקן של הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, תיכנן את גשר בר יהודה שמעל נחל הירקון (שעליו זכה בפרס רוקח), היה ממתכנני נתיבי איילון, ורשם פטנטים רבים על המצאותיו ורעיונותיו החדשניים.
אך אל מול כל אלה, גולת הכותרת של יצירתו היא ככל הנראה הצעותיו הקונקרטיות והרעיוניות לפיתוח מרחבים אורבניים על פני הים. אחת הבולטות שבהן היא חזון "השדרה הכחולה" – תכנית נועזת לבניית סדרת איים מלאכותיים מול החזית הימית של ערי החוף, עליהם ייבנו מיזמי נדל"ן שיוכלו לאכלס עד כ-3 מיליון איש, ובכך לפתור את מצוקת הדיור. על פי התוכנית, האיים יתחברו זה לזה עם רחובות-גשר, כאשר מתחתם יעברו אוניות, וכל זה - עם הנוף והאוויר של הים.
עד כמה שזה חזון מלהיב, זה לא קצת תמוהה לקדם פתרונות כאלה כשניתן לצופף את הערים או לבנות בדרום ובצפון?
"כ-75 אחוז מאוכלוסיית כדור הארץ שפוכים לאורך החופים של מערכת הימים והאוקיינוסים, וזה לא נעצר שם. מסיבות היסטוריות, שנכונות גם לימינו, בגלל אפשרויות התעבורה ועוד, חופי הים זכו לעדיפות. הדבר נכון גם לגבי הנהרות. ההתרכזות בסביבות האלה זה לא אפיזודה של העבר. זה ההווה, וביתר תוקף זה העתיד. ולגבי הנגב - אני מכיר את האזור די טוב. כשבן גוריון אמר "נוער הזהב, רדו לנגב" – זאת התגובה. אנשים מצביעים ברגליים. כנראה שקשה לנגב להתמודד מול האטרקטיביות של אזורים אחרים, ובעיקר באטרקטיביות של אזורים שרואים בהם כחול. לכן זה (איים מלאכותיים, א"ק) עשוי להיות פתרון לבעיית הצפיפות, ולא רק בארץ. זו בעיה אוניברסלית".
בורט מדגיש גם שאיים שכאלו יאפשרו לשמור על השטחים הפתוחים שעוד נותרו. "אני זוכר לאורך קו החוף נסיעות בתוך שטח חקלאי. היום זה לא קיים, החקלאות התנדפה ואתה רואה מאות קילומטרים מרובעים של מבצעי בנייה, והיד עוד נטויה".
מבנים צפים ושובר גלים ספוגי
רעיונות דומים לאלה שבורט מציג ומנסה לקדם כבר הוצאו לפועל במקומות שונים בעולם בצורה כזו או אחרת. הוא מזכיר נמלי תעופה על איים מלאכותיים ביפן ובהונג קונג, וכמובן את איי הדקל המפורסמים בדובאי. אולם הפרויקטים האלו, הוא הבין, כרוכים בנזק סביבתי גדול הקשור בכרייה ובשינוע של חומרי המילוי (הקרקע) שמהם עשויים האיים המלאכותיים ושוברי הגלים שלהם.
"היה לי מורה, יצחק דנציגר, גם הוא מהפקולטה. מאוד התחברתי אליו. בשלב מסוים הנושא של שיקום מחצבות העסיק אותו מאוד, ואחרי שהוא ניסה לשקם את מחצבת נשר, הוא איבד את הרוח. הוא אמר לי 'מיכה, מחצבה זה פצע בנוף שלעולם לא יגליד, נקודה'. כשהתחלתי לחשוב על הרעיון של איים מלאכותיים וראיתי את מבצעי הייבוש בטוקיו, הבנתי שצריך למצוא פתרונות שעוקפים את הנושא של חומרי מילוי מהטבע ולהפסיק את השימוש בחול ובסלעים. אצלנו לדוגמה, בשביל נמל אשדוד הביאו כבר סלעים מטורקיה, כי להביא אותם מרמת הגולן ולחצוב בבזלת זה מסובך מדי. זה גם היה סותם את הכבישים והדרכים. יותר זול להביא מטורקיה. לאשקלון רצו להביא סלעים מרודוס, וחול, אמרו - ערב הסעודית. ואז חשבתי לעצמי - שובר גלים ספוגי".
שובר גלים ספוגי הוא אחד מהפטנטים של בורט, ששואף להחליף את שובר הגלים המסורתי בפתרון זול וסביבתי יותר. למעשה מדובר במבנה מודולרי קליפתי חלול, הניתן לתיעוש, ובעל מבנה מרחבי ייחודי אשר סופג את האנרגיה של גלי הים. כך, במקום לייצר שובר גלים תוך כרייה ושינוע של חומרי מילוי, שבו הגלים יתנגשו בעוצמה, מציע בורט גוף חדש, אשר צף על המים ומעוגן בקרקעית, שמאיין את הצורך בחומרי מילוי.
"הבאתי דגם מוקטן של זה לניסוי במעבדות להנדסה ימית בטכניון. הכניסו לתעלת גלים וראה איזה פלא – חשבו שטעו באנליזה ובבדיקות ובמדידות (בגלל התוצאות החיוביות, א"ק) – 80 אחוז מהאנרגיה של הגלים נבלעת בתוך שובר הגלים הספוגי. רק 10 אחוז מוחזרת ועוד 10 אחוז מחלחלת לאזור השקט, שזה טוב כדי למנוע סטגנציה של המים".
"כשאתה בא ומספר על רעיונות חדשים לפקידים, הם מסתכלים עליך כאילו נפלת מאיפשהו. הם לא אוהבים לדבר על פתרונות שטרם בוצעו ומומשו, כאלה שאי אפשר להעתיק אותם ולהיות בטוח שהם עובדים ... יש רעיונות שעוד לא הוציאו אותם לפועל! מה לעשות"
בתוך התחום השקט, שמוגן באמצעות שובר הגלים הייחודי, מציע בורט לבנות מבנים - או על עמודים או בבנייה צפה. מבנים צפים שמעוגנים לקרקעית יתאימו לטענתו גם לתקופת משבר האקלים ועליית מפלס הים, שכן המבנים הצפים יוכלו לעלות יחד עם מפלס המים. "בחיפה עד סוף המאה מפלס המים צפוי לעלות בכ-80 סנטימטר, זו לא בעיה גדולה ביחס למקומות אחרים. באיים המלדיביים לדוגמה שהם שטוחים זה יכול לעשות זנק משמעותי כי השיפועים של הקרקע הם מאוד קטנים ואם הסערות יצברו כוח זה סיפור גדול. מהבחינה הזאת, אפשר לשים את שוברי הגלים הספוגיים מסביב כדי שיבלמו את המכה של הסערות הגדולות". במילים אחרות, מדובר בפתרון אוניברסלי שעשוי להתאים לשימושים מגוונים.
אז למה בעצם כל זה לא יוצא לפועל?
"כי כשאתה בא ומספר על רעיונות חדשים לפקידים, הם מסתכלים עליך כאילו נפלת מאיפשהו. הם לא אוהבים לדבר על פתרונות שטרם בוצעו ומומשו, כאלה שאי אפשר להעתיק אותם ולהיות בטוח שהם עובדים. הצענו שחברת נמלי ישראל תשתתף איתנו ונממש פרוטוטיפ (אב-טיפוס, א"ק), אבל בכל מקום פקידים שואלים 'איפה כבר עשו את זה?'. יש רעיונות שעוד לא הוציאו אותם לפועל! מה לעשות. אז כולם רוצים לראות את זה עשוי, לפחות כפרוטוטיפ בקנה מידה 1:1, אבל העלנו חרס. אני כבר לא אזכה לראות איך כל זה מתממש, אבל עדיין חשוב להמשיך ולהפריח רעיונות, במיוחד כאלה שהולכים תוך התנגשות עם תיאורטיות קיימות".
לדמיין מחדש את נתב"ג
"נושא נוסף שאני עובד עליו כיום הוא צומת תחבורתי רב מודלי: טרמינל ימי-אווירי-יבשתי ארוזים ביחד". הרעיון של בורט הוא אי מלאכותי מול חופי תל אביב שמתחיל כקילומטר מקו החוף ונמתח בניצב פנימה אל הים לאורך ארבעה קילומטרים. על פי התכנון, בחלקו העליון של הטרמינל יוקמו מסלולי המראה בגובה 80 מטר, בעוד שמתחתם תעבורנה אוניות משא גדולות במיוחד, כאלה הדורשות נמלי מים עמוקים יותר מאשר נמלי ישראל, עקב קרבתם ליבשה. את הנמל הוא מציע לחבר לרכבת ובכך לנצל את התשתיות המשותפות באופן מיטבי. ההוצאה לים תביא גם לכך שמטוסים לא ימריאו וינחתו מעל ליבשה, ולא יפגעו בערים ובתושבים.
"נתב"ג נכנס לקונפליקט עם סביבתו הבנויה שהולכת וסוגרת עליו ... התוצאה המתפתחת היא מצור אווירי על ישראל. יש מציאות חיה ובועטת, ומציאות שבהרבה מקומות נוטים להדחיק"
"בארץ זה כורח המציאות", טוען בורט. "מספר הנוסעים כיום בנתב"ג הוא כ-24 מיליון בשנה, שירותי הנוסעים במצב קריסה ועל פי תחזיות עדכניות מספר הנוסעים יוכפל תוך 15 שנה. בנוסף, נתב"ג נכנס לקונפליקט עם סביבתו הבנויה שהולכת וסוגרת עליו – קיום משותף בינו לבין סביבתו האורבנית הוא בלתי אפשרי, ויגיע בקרוב לקריסה ולמפולת בתחום התנאים הסביבתיים, מבחינת זיהום כימי ואקוסטי. אלה יביאו לכך שעלות השירותים ודמי הטיסה יאמירו לרמות בלתי סבירות. התוצאה המתפתחת היא מצור אווירי על ישראל. יש מציאות חיה ובועטת, ומציאות שבהרבה מקומות נוטים להדחיק. היינו לא מזמן אצל שרת התחבורה מיכאלי, אבל ימיה בתפקיד ספורים. היא הביאה אותנו לוועדה שלה בירושלים, אבל גם ימיהם ספורים".
תקווה לאדריכלים הצעירים
"רוב החיים המקצועיים שלי לא היו טיולים בגני נוי ועל פני השטח, אלא במכרות עמוקים וחשוכים ששם חיפשתי רעיונות ופתרונות, ובן הלוויה העיקרי שלי היה בדידות. אני לא יודע איך זה אצל אחרים אבל אצלי זה היה ככה. ובכל זאת, את המסע שלי עשיתי בחברת אנשים שתרמו ושאבתי מהם השראה. יש הרבה אנשים שעזרו, דחפו, עודדו. וזה חשוב. כשאתה צעיר אתה נתקל בקירות ומישהו צריך לומר לך שאפשר לעבור מעל זה. אתה לא תמיד רואה את זה בעצמך".
7 צפייה בגלריה
"כשאתה צעיר אתה נתקל בקירות ומישהו צריך לומר לך שאפשר לעבור מעל זה": פרופסור אדריכל מיכה בורט
(צילום: גיל נחושתן)
את קשרי המחקר הענפים, את האינטראקציות שפיתח לאורך השנים ואת ביקוריו הרבים ברחבי הגלובוס הוא מאחל גם לאדריכלים הצעירים. "בכל זאת גם הייתי דיקן שמונה שנים. אני מאמין בזה שכמה שרואים יותר זה חשוב ומשמעותי לחינוך ולהתבשלות. בגלגול הראשון שלי כדיקן התקשרתי לראש העיר ירושלים, טדי קולאק, ואמרתי לו שאני רוצה שנעשה עבודה על התפר של העיר העברית והערבית. הזמנו קבוצות סטודנטים מכל העולם להצטרף. וזה עניין אותם. באו מלונדון, מפריז, אפילו דיקנית מסיביר פנתה אליי. אני מאמין באינטראקציות האלה. אני מאמין שזה בונה פרספקטיבה וזה חשוב מאוד. גם התחום של מורפולוגיה, וגם הנושא של חילופים – הם קצת שקעו, וזה חבל. אבל אולי יום אחד הם יתעוררו".
