מאז אותה שבת של 7 באוקטובר, פסקו מפעילותם עסקים ישראלים בדרום, קטנים כגדולים. ההפשרה מתחילה לאט לאט ובהדרגה. לצד האיומים הביטחוניים, רבים נאבקים לקיים בחזרה שגרה בצל המלחמה, מתוך הבנה עמוקה כי המשק והכלכלה הישראלית, תלויה גם בהם והעשייה מחזיקה אותם אישית ומחזקת את העורף. "בשבועות האחרונים אנחנו ממש בקו האש. נתיבות ממש קרובה לאזור המלחמה ויש בה גם אזורים שנמצאים שבעה ק"מ מהגדר", מספרת לירון מיכאלשוילי, בעלת נגריית "עוצלי" בנתיבות, "ראש המועצה שלנו וראש עיריית נתיבות וכל מי שגר באזור נלחם כדי להכיר בנו כיישובים שנפגעו. אנחנו ממש כאן ונפגענו. נתיבות הייתה נצורה במשך שבועיים לפחות בגלל החשש מפני חדירת מחבלים והשיגורים מעזה. הנגרייה הייתה ממש שוממת, והאמת היא, שגם אנחנו היינו בטראומה. היישוב שאנחנו גרים בו, מבועים, נמצא פחות מק"מ בקו אווירי מהנגרייה ולא הרגשנו מוגנים".
לירון ובן זוגה מנדי מעצבים ומייצרים בנגרייה שלהם רהיטים מיוחדים בגישת מונטסורי בנגרייה המשפחתית בנתיבות. כעת הם מנסים לחזור לפעילות ולשרוד כלכלית. על ההישרדות בתחומים אחרים עוד מוקדם לדבר. כדי לנסות ולשוב לשגרה הם מעצבים ומייצרים רהיטים מיוחדים.
"בתחילת המלחמה עברנו למשפחה במרכז אבל אחרי שבוע שהילדים לא ידעו כבר מה לעשות עם עצמם והחלטנו לחזור הביתה. אז הגיעה הדרישה בפעם הראשונה מפיקוד העורף שישיג לנו מיגונית. גילינו שברחוב שלנו בכלל אין מרחב מוגן ולא ניתן היה בכלל לפתוח את הנגרייה. יאמר לזכותם שהם טיפלו בזה מאוד מהר – תוך שבוע כבר הגיעה המיגונית ומצאנו את עצמנו פותחים את העסק מחדש ומנסים לחזור לשגרה", מספרת מיכאלשוילי, "הבנו שזה לא פשוט. מסתבר שאף אחד לא רוצה להגיע לאזור שנקרא אזור מלחמה. כשאת כותבת 'נתיבות' בווייז, את מקבלת התראה שאת נכנסת לאזור מסוכן. יש התראה אדומה עם סימן קריאה וצריך ללחוץ אישור. סיפור לא נעים".
"נתיבות הייתה נצורה במשך שבועיים לפחות בגלל החשש מפני חדירת מחבלים והשיגורים מעזה. הנגרייה הייתה ממש שוממת, והאמת היא, שגם אנחנו היינו בטראומה"
"פרסמנו פוסט - והתקשרו אלינו מכל הארץ"
"פרסמנו פוסט בפייסבוק כדי להזכיר שכמו שתורמים לחיילים - חייבים להחזיק את המשק. כל מה שאנחנו מייצרים הוא 100% כחול-לבן ואנחנו מייצרים בתוך ישראל, בעבודה ישראלית ועבור בתים בישראל" אומרת מיכאלשוילי. "התקווה שלנו היא שנצליח להמשיך להניע את הדבר הזה בעזרת הציבור, כי זה מי שאנחנו ואנחנו כל כך אוהבים את מה שאנחנו עושים. הפוסט באמת הצליח והתקשרו אלינו מכל הארץ וקיבלנו הודעות שמחממות את הלב והנפש. הרבה אנשים שידעו שהם צריכים מיטה לילד או שולחן ניצלו את ההזדמנות. אנחנו מוצפים בכל כך הרבה אהבה שבא לי לנעול אותה בקופסה ולקחת אותה איתי לעד כדי להתמלא ממנה כל פעם שצריך. זה ממש מטורף".
גם המעגלים הנוספים שמקיפים את העסק בפעילות המקצועית השוטפת, הביעו חשש להמשך הפעילות בתקופה הטעונה הזו. "הבנו מספקים שהם לא כל כך רוצים לבוא ונתקלנו בדילמה. יש לנו לקוחות שרכשו מאיתנו דברים ואנחנו חייבים לספק להם אותם, וזה גם חיוני לשפיות שלנו ולפרנסה שלנו. יש לנו עסק, יש לנו עובדים, יש לנו הוצאות, אין אופציה לא לכלכל את עצמנו. זה תהליך, אבל כסף בינתיים לא נכנס. אז מצאנו כל מיני פתרונות. לדוגמה, עד היום, היו מגיעים אלינו ועכשיו נדרש עוד קו שינוע – אנחנו משנעים לבית של משפחה במרכז וחברת השליחויות בעצם מפזרת את ההזמנות משם לכל הארץ", אומרים בני הזוג מיכאלשוילי.
רהיטים שמעודדים את הילדים
אז מה מיוחד ברהיטים של הנגרייה בנתיבות? ארון בגדים שמאפשר לילדים לבחור את הבגדים בעצמם, שולחנות כתיבה שמעודדים את חדוות היצירה, כבוד לחומרי הגלם וצבעוניות מתונה. כל אלה מהווים חלק מעקרונות גישת מונטסורי שבני הזוג מיכאלשוילי מיישמים בכל רהיט ואביזר שהם מתכננים, מעצבים ומייצרים. לאחר שלושה שבועות של דממה מ-7 באוקטובר המשפחה שבה לביתה בדרום ולפעילות מלאה בנגריית "עוצלי", עם ההתאמות הנדרשות לתקופה. כעת הם מבקשים לקחת כמה שיותר הזמנות כדי להחזיק את הראש מעל המים.
כשמצאו עצמם יושבים בבית בזמן הקורונה, הגשימה משפחת מיכאלשוילי חלום והקימה נגרייה משפחתית. בלב הנגרייה עומדת גישת מונטסורי, שבה מחנכים ההורים את שלוש בנותיהם, שוהם (7.5), לשם (5.5) ושייה (2.5). בהשראתה הם משלבים בין האהבה לבין עץ ובין האופן שבו הם רואים את תפקידם כהורים המעצבים עבור בנותיהם את סביבת המגורים והלמידה. כך, לדבריהם, הופכים הרהיטים לאמצעי שמעודד צמיחה והתפתחות אישית ומסייעים להם לנווט בסביבתם באופן עצמאי.
"מאז שהכרנו, למנדי היה חלום לעבוד בעץ. כל פעם מחדש אמרתי 'לא'. מה הוא יעשה עם זה? ואז הגיעה הקורונה וכל הקלפים נטרפו", מספרת מיכאלשוילי, "הוא ישב בבית והתחיל לעבוד עם הכלים כתחביב. יש לנו שלוש בנות בחינוך ביתי מאז ומעולם, ואנחנו מגדלים אותן בגישה המונטסורית. בגישה הזו יש חשיבות רבה לסביבה שבה הילד לומד ומתפתח וגם הרהיטים תומכים בזה. אז התחלתי לבקש שיעשה שולחן, שידה וכל מיני דברים. לרוב, הרהיטים בשיטה יהיו מעץ כי אנחנו רוצים לתת כבוד לחומר הגלם, והם מינימליסטיים, בקו נקי ולא צבעוניים מדי. הרהיטים נגישים והילדים יכולים לעשות דברים בעצמם כמו מתלה כביסה במידות שלהם, או מטבח שאפשר לקלף בו ירקות. כאמא, שיתפתי את הדברים שאנחנו עושים בבית לצורך חינוך, וראינו שההתלהבות גדולה. התחילו להגיע כל מיני בקשות לרהיטים". בתחילת דרכה פעלה הנגרייה מביתם בבאר שבע ועם הזמן כשהביקוש גבר, העתיקו את מיקומה של הנגרייה לנתיבות והמשפחה עברה ליישוב מבועים הסמוך.
אל תעזור לילד אם הוא חושב שהוא מסוגל לעשות את זה לבד
התפיסה החינוכית שמלווה את המשפחה נוגעת לכל היבט בחייה: מעיצוב הבית והשיח ועד האופן שבו הילדות בוחרות את הבגדים בבוקר. בראשית המאה ה-20 נחשבה מריה מונטסורי, מחנכת איטלקייה, פורצת דרך כאחת מהנשים הראשונות שקיבלו תואר דוקטור לרפואה. היא התמקדה בתצפיות בילדים, מתוך מחשבה שאפשר לגשת לבעיות רבות שנטו לאבחן כרפואיות דווקא מזווית של הפדגוגיה ולסייע לילדים להתמודד עם הסביבה ולצמוח ממנה. לשיטתה, זיהתה מונטסורי ומיפתה תחנות משמעותיות בהתפתחות הילד על סמך תצפיות וגיבשה גישה חינוכית שמאגדת את המסקנות שמניחות כי כל ילד וילד הוא אינדיבידואל, שיש לו היכולת לקלוט רשמים מהסביבה ולפעול בהתאם, מתוך עולמו. תפקידם של ההורים והמחנכים במקרה הזה הוא להניח את מסגרת הכללים להתנהגות, אך באופן שמאפשר לילד לעשות את הצעד הבא בכוחות עצמו.
"יש משפט של מריה מונטסורי, 'אל תעזור לילד אם הוא חושב שהוא מסוגל לעשות את זה לבד'. זו הגישה שבה אנחנו מייצרים", אומרים בני הזוג, "יש לנו ארונות לילדים קטנים שבהם אנחנו מנגישים להם כמות מסוימת של בגדים בכל פעם. כמה זוגות מכנסיים וחולצות ושני זוגות נעליים, כדי שהילד יקום ויוכל לתרגל בחירה. אני שמתי את המסגרת, אני בחרתי שמחר בבוקר הילד ייקח בגדים שיתאימו לגן, אבל הוא יכול לבחור משם מה שהוא ירצה. ככה, הילד גם לא פותח ארון ענק עם מלא בגדים והמון צבעים ומוצף מכל האפשרויות ויש טנטרום. אז כל הראייה מאוד תואמת את הייצור ברזולוציות הקטנות האלה. השיטה מסתכלת דרך העיניים של הילד ואנחנו מייצרים את הריהוט בהתאם. למעשה, רהיטים בהשראת הגישה המונטסורית שואפים להיות יותר מסביבה דקורטיבית ונגישה לילדים. הריהוט הוא אמצעי שמסייע לילדים להבין את המרחב ולפעול בתוכו. ריהוט הבית משחק תפקיד חשוב כאן".
גם תכנון מיטת הילדים ושולחנות היצירה בבית מגלמים את התנועה החופשית והעצמאית שמבקשים לעודד בגישה החינוכית. "רוב השולחנות שקיימים היום בשוק לילדים מגיעים במידה סטנדרטית של 60X60 ס"מ. אם ננסה להכניס במידה הזו שני דפי A4, כלומר אם שני ילדים רוצים לצייר זה מול זה, לא נצליח. שולחן מונטסורי תמיד יהיה לפחות 65X65 ס"מ והלקוח יכול לקבל מידה גדולה יותר, כי חשוב לנו שהמענה לילדים באמת יהיה פונקציונלי, בלי תסכול. גם הגובה יתאים לילדים ולתקן על פי גילם, כדי שהילדים יוכלו לשבת על הרגליים, על הרצפה ובאופן שמבטיח יציבה בריאה", היא מסבירה.
"במקרה של מיטה, המעקה יהיה נמוך והמיטה תשב על הרצפה, בתוך מסגרת. כך הילד יכול להיכנס ולעלות לבד. הוא לא צריך שאמא או אבא יבואו ויושיעו אותו מהדבר הזה. אנחנו מייצרים רהיט שנותן לו את חוויית המסוגלות לילד. זה הלב של הגישה המונטסורית - אתה יכול, אתה מסוגל", אומרת מיכאלשוילי.
בנגרייה מייצרים רהיטים כמו מיטות בסגנונות שונים, שידות, מגדל למידה, כיסא נדנדה, מדפים, כיסאות מונטסורי, ספרייה ועוד.
בסביבה מוסדית עם תקני ייצור ועיצוב מחמירים יותר, איך מצליחים לעצב סביבת לימודים בגישת מונטסורי?
"משרד החינוך אימץ היום את גישת M21 למרחבי למידה (תוכנית לאומית לעיצוב חוויית הלמידה דרך עיצוב מרחבי הלמידה בהתאמה למאה ה-21 - ק"ד) ומפה השמיים הם הגבול. זה התחיל מעבר לים ועכשיו מגיע אלינו. בכל בית ספר, בהתאם לתקציב שיש לו, מושקעים משאבים אדירים בעיצוב ובתכנון. אנחנו נכנסים לרזולוציות הכי קטנות ומשלבים בנגרייה גם מעולמות הריתוך והריפוד. אם אנחנו מייצרים ספרייה, נחשוב איפה הילדים ישבו, על מה הם ישבו ומספקים לספרייה את הפתרונות בכל הזירות, גם לגבי אחסון הספרים שלא מוצגים בספרייה עצמה. הכל נעשה במחשבה הכי מדויקת שיש, בהתאמה לגיל ולשימוש, בין אם זה גן או בית ספר חרדי. אנחנו יושבים עם המעצבת ועם הצוות החינוכי ולומדים על החלום שלהם, מה הילדים הולכים לקבל ומתאימים את עצמנו לחוויה שהם מעוניינים בה מבחינת מרחב הלמידה וזה יוצא מדהים", מספרת מיכאלשוילי.
בחללים מוסדיים, השולחנות בגישה המונטסורית לא מיוצרים בסטנדרט אחד לכלל בית הספר, אלא מותאמים לגיל הילדים. הרהיטים עצמם לרוב מיוצרים מעץ ליבנה, עמיד וחזק, ובמידת הצורך משלבים בתהליך העיצוב גם פורמייקה וחומרים נוספים המתאימים לשימוש ארוך טווח. "בגנים הלוחות יהיו נמוכים יותר ומעוצבים בצורה שמעודדת התבטאות. בפרויקט אחד, הלוח היה בצורת בועת חשיבה, וכל אחד זרק רעיונות משלו", היא מוסיפה.
גם בחירת הצבעים אינה אוטומטית ולא בהכרח מקדשת את גווני הפסטל הנעימים שמזוהים עם העיצוב המינימליסטי והרגוע. הריהוט אמנם נקי וקרוב למצבו הטבעי, אך הצבעים הם נגזרת נוספת של אותה מטרה – לשרת את הצורך בחלל ולהגשים את ייעודו כסביבת לימודים או מגורים מעניינת, מאוזנת וחופשית, שתסייע לילדים להעמיק את הסקרנות בסביבה.
"הרבה פעמים אני נזכרת בילדה הקטנטונת שהייתה הולכת לבית ספר ויושבת על הכיסא האפור עם רגלי המתכת והשולחן המשמים מול הלוח, זה היה כל כך משעמם וכל כך לא מותאם לילדים. עכשיו, אני מסתכלת על הריהוט החדש ואומרת – איך בא לי ללמוד פה. אנחנו מכניסים כל כך הרבה אלמנטים שקשורים לפסיכולוגיה וללימודים - צבעים, עומסים, הצפות, משפטי השראה וצמחייה. הכל כדי להפיק את המקסימום".
