האדריכל מתי (מתתיהו) קונס הלך לעולמו בסוף חודש מרס בגיל 77. קונס היה אדריכל פורץ דרך בכל הקשור לבנייה אקלימית ולתכנון מוביל בתחום, בעיקר בדרום הארץ. הוא עסק במגוון של פרויקטים, ובהם תכנון ערים, מבנים ציבוריים ובתים פרטיים, בכולם הושם דגש על הדרך הנכונה בהקשר של האזור והסביבה. בריאיון עמו שפורסם לפני כארבע שנים באתר "דעת מדבר" אמר כי "כל מקום צריך את האדריכלות שלו" - וכך הוא גם פעל.
במקביל לעבודתו כאדריכל במשרד "אקוטקטורה" שהקים הוא התנדב רבות במוסדות שונים לקידום הבנייה הירוקה בארץ, ובהם מכון התקנים, המועצה הישראלית לבנייה ירוקה והחברה הבינלאומית לאנרגיה סולרית. הוא גם הקדיש זמן רב להוראה וחינוך בנושא במחלקה לארכיטקטורה של האקדמיה לאמנויות בצלאל בירושלים; במחלקה לאדריכלות במכללה להנדסה סמי שמעון; במחלקה לאדריכלות במכללה האקדמית ספיר ובמרכז הבנייה הישראלי.
עלה מיוון והקים את המכון לחקר המדבר
קונס החל את דרכו המקצועית ביוון, שם נולד ב-1947. הוא סיים את לימודי האדריכלות באוניברסיטה הפוליטכנית של אתונה בשנת 1971 והחל לעבוד במשרד הידוע Doxiadis Associates עד לעלייתו ארצה בשנת 1974. בארץ הוא המשיך ללימודי תואר שני באדריכלות ותכנון ערים בטכניון. המחקר שלו עסק בתכנון אקולוגי של יישובים והנושא ליווה אותו לאורך חייו המקצועיים.
באותה שנה חבר קונס לאדריכלים משה ספדיה, ברוך גבעוני ואריה רחמימוב ויחד הם פעלו להקמת המכון לחקר המדבר בשדה־בוקר כפקולטה של אוניברסיטת בן גוריון. מכון המחקר נוסד מתוך מטרה להקים בסיס של מחקר אופרטיבי לפיתוח ידע, טכנולוגיות ושיטות ליישב את המדבר בצורה בת קיימא. זהו מכון מחקר רבֵ־תחומי שכולל בין היתר חוקרים מתחומי ביולוגיה, פיזיקה, אנרגיה סולרית, אקולוגיה מדברית, חקלאות, סביבה וחברה.
לאחר שלוש שנים שבהן עבד במכון לחקר המדבר הוא החליט להתמקד בעבודה פרקטית, אך חקר הסביבה המדברית, יחד עם תפיסתו הציונית, הובילו אותו להתגורר בירוחם, שם הקים משרד תכנון. גם לאחר שעזב את המכון לחקר המדבר, המשיך לתכנן ולהעמיק בשיטות הבנייה המתאימות למדבר ולהקלה על עומס החום, כדי לייתר את השימוש במזגן או בתאורה מלאכותית.
7 צפייה בגלריה
הקים בסיס של מחקר אופרטיבי לפיתוח ידע, טכנולוגיות ושיטות ליישב את המדבר. אדריכל מתי קונס
(צילום: וולפגנג מוצפי-האלר)
בנייה אקלימית פורצת דרך לצד כבוד לשימור
פרופ' יצחק מאיר שהכיר אותו בטכניון מעיד כי הגיע בעקבותיו למכון המחקר בשדה־בוקר ונשאר שם עד היום. "מתי היה מהראשונים בארץ שעסקו בתחום התכנון האקלימי והוא ודאי היה מהבודדים שחקרו את התכנון בסביבה מדברית. כבר אז הוא הבין את חשיבות המחקר והתכנון הנכון לאזורים מדבריים, במיוחד כשמדובר במדינה שיותר מחצית משטחה (כ־65%) מוגדר כמדבר ועוד יותר כשהמדבריות ברחבי העולם הולכים ומתפשטים".
אכן, המודעות כלפי עקרונות הבנייה האקלימית עלתה ושיטות הבנייה הפכו לנפוצות יותר, אך בתחילת שנות ה־80 שבהן החל את עבודתו בארץ, הן היו פורצות דרך. לפי תפיסות אלו פעל כשתכנן את שיפוץ בתי הבטון בקיבוץ יטבתה. הוא תכנן הוספת בידוד חיצוני וגג רעפים לבן, בניגוד לזה האדום והנפוץ, כיוון שהצבע הבהיר מחזיר את קרינת השמש ולא סופג אותה. את גג הרעפים לא קיבעו בצמוד למבנה אלא הרחיקו אותו כך שיצל על המבנה ויאפשר זרימת אוויר תחתיו לקירור ולהורדת הטמפרטורה בפנים.
בהצגת עבודתו של קונס במעמד קבלת פרס על שם ג'פרי קוק באוניברסיטת בן גוריון, נאמר: "הפרויקטים שלו צומחים מניתוח מעמיק והבנה של האתר והאילוצים שלו. הם משלבים אסטרטגיות פסיביות כמו זכויות שמש ורוח וכן חימום וקירור פסיביים. כמו כן, הוא הקדיש חלק נכבד מעבודתו המקצועית לקידום ולמימוש שיפור אנרגטי של מבנים קיימים".
עוד מוסיף מאיר כי "מבחינה אדריכלית, אפשר לראות חוט מקשר בין הפרויקטים שתכנן בשילוב בין ההשראה ששאב מהסביבה והאקלים עם הקווים ברורים שהיו אופייניים לו. כל שנותיו המקצועיות קונס עבד בדרום כשתכנן בתים פרטיים, מבני ציבור, תוכניות ערים והיה מעורב מאוד בשימור העיר העתיקה בבאר שבע, שהייתה קרובה ללבו. הוא פעל כדי לשמור על המבנים ההיסטוריים ולשקם אותם".
7 צפייה בגלריה
מעמד קבלת הפרס על שם ג'פרי קוק באוניברסיטת בן גוריון. קונס ופרופ' יצחק מאיר
(צילום: וולפגנג מוצפי-האלר)
כך הגיע אליו היזם והמרצה להשקעות הנדל"ן, צחי קווטינסקי, שהזמין את קונס לתכנן פרויקטים לשימור בבאר שבע. קווטינסקי מספר כי "בפגישת ההיכרות שקבענו בנכס, קונס החל לקלף את הטיח שחיפה את האבן שיועדה לשימור, מתוך כבוד וכאב כלפי המבנה ומצבו הנוכחי. זו הייתה דוגמה לחיבור שהיה לו בין האהבה כלפי האדריכלות והשאיפה לשמר את ערכיה ובין היכולת שלו לשלב את הבנייה הירוקה בתהליך התכנון המחודש".
"פרויקט הדגל של קונס הוא המכללה הטכנולוגית ובית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר שבע (שאותם תכנן לצד האדריכלים דוד כהן וגיל מרירס - טל"ר)", אמר מאיר. "זהו אחד הפרויקטים הביו־אקלימיים הגדולים והמורכבים ביותר שהתממשו בישראל. בהיותו ממוקם בבירת מדבר הנגב, הוא משמש כהדגמה של עקרונות ופרקטיקות של אדריכלות מדברית ביו־אקלימית. המבנה עונה על אחד העקרונות הקריטיים בתכנון באזורים מדבריים בכך שמספק נוחות תרמית תוך שימוש מצומצם ככל הניתן באנרגיה מלאכותית".
עוד הוא מוסיף כי "באזור הנגב אפשר בקלות יחסית לספק חימום באמצעות השמש ובקיץ המבנים מתקררים באמצעות אוורור במהלך הלילה, וכך אפשר לצמצם את הצורך לקרר באופן מלאכותי במהלך היום. עם זאת, מבנים שבעבר הצליחו להתמודד עם החום המדברי באמצעות שיטה זו בלבד, מתקשים לעשות זאת היום. זאת כיוון שהמדידות ב־30 השנים האחרונות מראות עלייה רציפה במדדי האקלים - עליית טמפרטורה בקיץ, עליית הלחות היחסית וירידה של מהירות הרוח, יוצרים חוסר נוחות שיחייב פתרונות נוספים להתמודדות".
7 צפייה בגלריה
תכנן בשנות ה-80 את השיפוץ של בתי הבטון ביטבתה. החליף את הגגות ללבנים
(צילום: מאיר אוחיון)
מתח ביקורת על אופי הבנייה בארץ
מאיר מספר על הדמיון במסלול חייהם שהחל מהרקע שלהם כילידי יוון, דרך לימודי האדריכלות וחקר הסביבה המדברית. "שנינו שמענו את אותה מוזיקה, קראנו את אותם הספרים ושנינו 'בן־גוריוניסטים' בכך שראינו את החיוניות בעליית הישראלים לנגב", מספר מאיר על עמיתו, "עלייה כיוון שמדובר בהחלטה מאוד מפוקחת ואמיצה להגיע למקום קטן, מבודד ודי מוזנח, לפחות בשנת 1986, שבה אני הגעתי לנגב".
בריאיון שהעניק ל"דעת המדבר" סיפר קונס גם על חלומותיו לתכנן עיר מדברית בצפון הערבה ולקשר את ערי הדרום למרכז הארץ ברכבת מהירה שתאפשר זמני נסיעה קצרים. הוא גם מתח ביקורת על אופי הבנייה בארץ שנע בין שני מצבי קיצון – האחד, בנייה פרטית צמודת קרקע באזורי הפריפריה, שמובילה לבזבוז שטחי אכלוס. השנייה מתרכזת במרכז הארץ בצורת מגדלים שמחייבים שימוש באנרגיה מלאכותית. כדוגמה הוא תיאר את השכונה שהקים עם שותפיו למחקר, נווה צין, שתוכננה כך שהבתים בה יפוזרו על פני שטח מצומצם ככל האפשר מבלי שבית אחד יצל על האחר.
"אם יודעים איך לזהות את התכונות המקומיות, יודעים לתכנן יופי של בניינים שיהיו נוחים לאנשים וגם יהיו יפים ארכיטקטונית. זה המסר שאני רוצה להעביר לכולם. לתכנן ולבנות יותר ברצינות", אמר קונס בריאיון. או כפי שניסחה זאת בהספדה אורנה אנג'ל, יו"ר התאחדות האדריכלים: "את ההבנה שלי לכך שלכל מקום יש את האופי שלו ואת מזג האוויר שלו; את הנחישות לא לתכנן בכל מקום אותו דבר; את חשיבות הצל והאפשרות לתכנן צל בקלות; את העובדה שלא נכון להדליק את המזגן ב־1 באפריל ולכבות אותו ב־1 באוקטובר - למדתי ממתי. לא לקבל כמובן מאליו את העובדה שהשמש שורפת אותנו בקיץ, לשלוט באפשרויות ששעת הזריחה וזוויות השמש בקיץ ובחורף מקנות לנו. על כוחו של האדריכל לתכנן בצורה בלתי מתפשרת, על הרוחות הטובות והרעות, על תכנון תוך התחשבות בסביבה בחברה ובכלכלה - למדתי ממתי. כבר שנים שאני לא נשברת מול הפרימיטיביות של ממשלות ישראל ורוב ראשי הערים והמועצות בתחומים אלה, כי מתי נטע בי את ההבנה והנחישות לתחומים אלה ואת ההבנה שזה אפשרי ולא תיאורטי. בהקשרים האלה יש שני אנשים שהלוואי שהיינו מקשיבים להם יותר: בן גוריון ומתי קונס".
