זוג שילדיו בגרו ועזבו את הקן החליט לעזוב גם הוא את הבית במושב ולעבור לדירה במרכז הארץ. השניים קנו דירה לא משופצת, בת כ-100 מ"ר, בבניין משנות ה-60 בתל אביב. הם פנו לאדריכלית טליה דוידי וביקשו שתיצור עבורם דירה נוחה, נעימה וצנועה, שתכיל גם פינת עבודה וחדר אורחים עבור בני משפחה שמתגוררים בחו"ל ומגיעים לביקורים ארוכים.
"הם לא לגמרי ידעו מה הם רוצים ומחפשים, ולא הגיעו עם תמונה ספציפית בראש", נזכרת דוידי. "עם זאת, הם היו פתוחים וגמישים, ויחד עם הקבלנית ליאור כרמי עברנו תהליך די ארוך עד שמצאנו את המכנה המשותף שעונה על כל הצרכים שלהם. שיתוף הפעולה הנהדר הוא שיצר את הפרויקט המיוחד הזה".
על קצה הקרחון
את הפרויקט מכנה דוידי "הקרחון", על שם המבנה שנמצא במרכזו - ארון דו-צדדי בן שמונה מטרים מעץ ליבנה מולבן, שמחלק את הבית ומפריד בין האזור הפרטי לציבורי ומזכיר בצורתו את מבנה הקרח הפרה-היסטורי. כמו כל שאר פריטי הנגרות בבית גם הוא נבנה על ידי הנגר אמיר ויזר. "קראנו לו הקרחון גם בגלל שהוא גדול מאוד - האלמנט הכי משמעותי בדירה וגם בגלל הצורניות הזוויתית שלו", היא מסבירה.
הקרחון נולד כפתרון לבעיה טכנית: הדירה מחולקת לאזור ציבורי שחלונותיו פונים לדרום ולמערב, ולאזור פרטי שחלונותיו פונים לצפון ולמערב. החלוקה בין פרטי לציבורי, אומרת דוידי, הייתה מחויבת מציאות בגלל כיווני האוויר, והתאימה לרצון להכניס כמה שיותר אור לסלון ולמטבח ובמקביל לייצר חדרי שינה ממוזגים ונעימים. עם זאת, דלת הכניסה קבועה דווקא באזור שהוגדר כפרטי, והיה צורך למצוא פתרון אורגני שיפנה את הנכנסים אל החלק הציבורי של הדירה.
הפתרון הזה מורכב משני גורמים. האחד, הקרחון עצמו, על צורתו הזוויתית שהקצה שלה מתחיל מול דלת הכניסה ונוטה אלכסונית אל עבר הסלון. השני, הריצוף. הבית כולו מרוצף באריחי טרצו, אבל קיימים ביניהם הבדלי צבעים: בחלק הציבורי מדובר באריחים חומים עם אגרגטים לבנים, ובחלק הפרטי אריחים לבנים עם אגרגטים חומים.
16 צפייה בגלריה
שני גוני הטרצו מחלקים את הדירה לחלק הפרטי והציבורי, גם ויזואלית
(צילום: מיקאלה ברסטו)
"הרעיון הוא לספוג את אור השמש הבוהק של הסלון ומנגד להאיר את חדרי השינה", מסבירה דוידי. ההחלפה בין הצבעים היא אלכסונית, בקו תפר שנמשך ישירות מדלת הכניסה ומשמש כדרך נוספת לכוון את הבאים אל הכיוון המבוקש - הסלון. "מבחינה טכנית זו עבודה מסובכת מאוד, והקבלנית עשתה כאן עבודה מדהימה", אומרת האדריכלית.
מרחב מקיים
לאריחי הטרצו ולליבנה המולבן, שחוזר בבית במגוון אלמנטים נוספים (החל בקרחון עצמו, עבור בארונות המטבח, דרך מדף עץ ארוך ועמוק שמחבר בין המטבח לסלון וכלה בארונות בחדרי הרחצה), יש לדברי דוידי מכנה משותף אחד, של קיימוּת. "הנושא האקולוגי היה חשוב מאוד לבעלי הבית, שהם אנשים עם מודעות אקולוגית עמוקה, וגם לי עצמי. ככלל אני חושבת שאנחנו, כולנו, כבר לא יכולים להמשיך להשתמש בחומרים מזהמים ולהתעלם מההשלכות, וגם לא יכולים להתנהג כאילו שהבנייה מסתיימת ברגע שהמבנה עומד. לבניין שנבנה או לדירה שמשתפצת יש מחזור חיים מסוים, וחייבים לחשוב מה קורה גם בשלב הבא, בעתיד, כשהדברים יפורקו".
דוידי מסבירה שזו הסיבה לשימוש בחומרים מקומיים כמו הטרצו, תוך הקפדה על חומרים שניתנים למיחזור כמו עץ הליבנה. "נוסף על כך, כל הדירה לא נצבעה, אלא רק טויחה בטיח סיד טבעי ואקולוגי של חברת 'בוץ', חברה אקולוגית שכל שרשרת הייצור של החומרים שלה מקיימת. למרות שמדובר בשכבה דקה, הטיח יוצר שכבת הגנה תרמית נוספת לקירות החוץ שסופחים את השמש, וכך גם מסייע מעט במיזוג הדירה. מבחינה אסתטית הופתעתי מאוד מהאווירה שהטיח מייצר. הוא רך מאוד ושונה מאוד מטיח לבן שמחזיר את האור ומסנוור. שבירת האור עליו מדהימה, הוא כל הזמן משנה את הצבעים ביחס לתאורה, וזה מקסים ונוכח מאוד".
שקט בלב הכרך
דלת הכניסה לדירה, כאמור, נפתחת אל המסדרון שתחום על ידי צידו האחד של הקרחון, המשמש כארון ארוך, שדלתותיו מתקפלות לפתיחת אקורדיון כדי לא לתפוס מקום בחלל הצר. הידיות עשויות פליז וצורתן הטרפזית, לדברי דוידי, מהדהדת את הצורניות של הארון כולו. אם נתעלם לרגע מהתפר האלכסוני של האריחים, שמוביל אותנו אל החלל הציבורי, ונתחיל דווקא בצד הפרטי של הבית, נגלה חדר שינה נזירי בצבעים רגועים וחדר רחצה עם דלתות הזזה דו-כיווניות. ביומיום הוא משמש את בעלי הבית בלבד, אבל כשמגיעים בני משפחה מחו"ל להתארח, הם יכולים לשהות בחדר העבודה שהופך אז לחדר אורחים וליהנות מכניסה משלהם אל חדר הרחצה.
16 צפייה בגלריה
מבט מחדר השינה הזוגי אל דלת הכניסה. מימין ה"קרחון" הפונה אל החלל הפרטי
(צילום: מיקאלה ברסטו)
"אני אוהבת שקט", אומרת דוידי, "וחשוב היה לי להשאיר גם לבעלי הבית מקום להביע את עצמם בתוך העיצוב. לכן החומריות בבית מאוד חזרתית, עם ליבנה מולבן, ריצוף טרצו וקירות מטויחים, כמעט ללא שינויי גוונים, למעט אלה של הריצוף. השימוש בסט חומרים מוגבל מייצר שפה אחידה ותחושה של רוגע לאורך הבית".
בחזרה אל החלל הציבורי - משמאל לכניסה נמצא המטבח עם ארונות ליבנה וחיפוי קיר מאריחי קרמיקה חומים בהירים. אחריו, פינת האוכל עם שולחן וכיסאות שהגיעו עם הדיירים מביתם הקודם, כמו כל פריטי הריהוט האחרים בבית, ולבסוף הסלון. פה הופך הקרחון למדפים, ומולו ניצבת ספה בילט-אין שממוקמת בתוך אלמנט עץ אורכי נוסף, 80 ס"מ עומקו, הנמשך כל הדרך מקצה החלל הציבורי ועד למטבח. בסלון הוא משמש לספה, ובפינת האוכל אפשר לשבת עליו לצד השולחן, אבל דוידי מסתייגת מהגדרתו כספסל. "הוא עמוק יותר מספסל, וההגדרה הזאת קצת חוטאת לו", היא אומרת. "בעצם הוא מעין מרחב לא ידוע ולא מתוכנן שיכול לשמש כמדף, כספסל, כספה או כשולחן לנכדים, כי הגובה והעומק שלו מתאימים בדיוק עבורם. זה מרחב לא צפוי מסוג שאני מאוד אוהבת, כזה ששייך לבעלי הבית, מקבל על עצמו פונקציות שונות לפי הצורך ומשתנה עם הזמן".
במסגרת תכנון הדירה מחדש החייתה האדריכלית את שתי המרפסות המקוריות, שנבנו כאן בשנות ה-60 ועם השנים הפכו לחלק מהדירה. המרפסת שצמודה לסלון פונה מערבה וזו של המטבח דרומה, והגדרתן מחדש מקילה את החום בבית - זאת משום שהשמש מכה במרפסות ולא מגיעה אל הבית פנימה במלוא עוזה. קיומה של מרפסת במטבח פותח לדירה כיוון אוויר נוסף, רביעי.
עם זאת, דוידי מספרת כי המטרה המקורית והראשונית הייתה לאפשר לבעלי הדירה, שעברו אליה מבית עם גינה, מרחב לגידול צמחים. "הם אוהבים מאוד גינון, ורציתי לתת להם מקום לתחביב הזה", היא אומרת. "ובאמת, היום שתי המרפסות עולות על גדותיהן מרוב ירק".
