"לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר" גורס האדריכל שרון רוטברד באחד מספריו, תוך שהוא מתייחס למהלך ההיסטוריוגרפי שהוליד את המיתוג האגרסיבי של "העיר הלבנה" בתל אביב. מהלך זה החל בגילוי מבניה הצחורים והמינימליסטיים של העיר, קוּדם באינספור תערוכות, ספרים ומחקרים, עד שאלו זכו להכרה ממוסדת, מירקו את דימויה של העיר והשפיעו עליה עמוקות. אם כן, הסיפורים שסיפרו על תל אביב הפכו למציאות ושינו את פניה. בשנים האחרונות ניתן לזהות תהליך דומה גם בבאר שבע, עם גילוי האדריכלות הברוטליסטית שבה.
כעת, בספרה החדש "ערד: עיר ניסיונית", מנסה ד"ר הדס שדר, מרצה וחוקרת של השיכון הציבורי בישראל, להתניע מהלך דומה, גם אם קטן וצנוע יותר. "הסיפור של ערד הוא סיפור של עיר מאוד מעניינת, שאף אחד לא יודע או מכיר", היא מספרת בריאיון ל-ynet. "התכנון של ערד הוא תכנון מרתק. הוא חרג מעבר לניסיונות האדריכליים שהיו בארץ עד אז ושילב בתוכו ידע בינלאומי שקיבל פרשנות מקומית. מגיע לערד שיכתבו ספר על האדריכלות שלה, ומגיע לדברים שכאלה לצאת מחושך לאור".
שדר ממקמת את ערד בקונטקסט ההיסטורי והתיאורטי של התכנון העירוני הישראלי והבינלאומי. בחלקו הראשון של הספר היא סוקרת את מהלך התכנון הייחודי של העיר שהביא לתוצרים אדריכליים יוצאי דופן, ובחלקו השני מאגדת שלל יצירות אמנות שעוסקות בערד. כך, מציעה שדר נקודת מבט חדשה על העיר המדברית, שמחיה במידת מה את הדימוי הצבעוני שלה, שדהה עד מאוד עם השנים.
רוח חדשה, מודל אורבני חדש
הסיפור של ערד מתחיל ב-1960. אז מחליטה ממשלת ישראל להקים עיר חדשה במדבר, בסמוך לים המלח. את העיר מתכננים רחוק מספיק מבאר שבע, כדי שזו תוכל לעמוד בפני עצמה, תוך התחשבות בטופוגרפיה נוחה שתתאים לבנייה ובגובה שיספק בריזה נעימה לתושבים.
עד לאותו הרגע תוכננו לא מעט ערים חדשות בישראל, ונעשו לא מעט טעויות. על רקע זה, נראה כי הפעם היו המתכננים נחושים ללמוד מהכשלים של ערי הדור הראשון, דוגמת באר שבע, דימונה ומצפה רמון, ולייצר "חיה" עירונית אחרת. כך, בין היתר, החליטו כי כלכלתה של ערד תתבסס על תעשייה ולא על חקלאות, וכי גרעין המתיישבים שבה יתבסס בעיקרו על ישראלים ותיקים שיעברו להתגורר בה מרצונם החופשי, ולא על עולים חדשים בלבד.
"לא הרבה יודעים זאת, אבל בערד הייתה ועדת קבלה לתושבים", מספרת שדר. "הייתה עדיפות, כמובן, לזוגות צעירים, ואם אינני טועה העדיפו גם שיהיה להם ילד. שיהיה להם מזג טוב ושיעסקו במקצועות הנדרשים".
גם המודל האורבני של ערד היה אחר וחדשני: מודל בריטי של עיר לינארית, כלומר עיר שאיננה סובבת סביב מרכז, אלא מתפתחת לאורך ציר. הרעיון של תכנון קווי אמנם לא היה חדש בזמנו בבריטניה, אך התפתח ויושם במדינה בצורתו האורבנית רק בשנות ה-50. כדי להבין מקרוב את חידוש העיר הלינארית, טס מי ששימש כמהנדס העיר של ערד בעד תכנונה, אלכס שר, לסקוטלנד, לעיר קמברנולד. אך לבסוף, שרטוטיה של העיר הבריטית הוק – שמעולם לא נבנתה – הם שהיוו את ההשראה לערד.
16 צפייה בגלריה
תוכנית העיר הוק: לינארית ובעלת ליבה המתפתחת לאורך הציר הראשי
(מתוך הספר "ערד: עיר נסיונית")
הוק הלינארית תוכננה כעיר קומפקטית וצפופה יחסית שמיועדת בראש ובראשונה להולכי הרגל. עיר שבה מרחקי הליכה סבירים ממקום למקום הם אלו שמגדירים את מידותיה. תכנונה כלל עירוב שימושים בקנה מידה שכונתי, עודד מפגשים אקראיים בין התושבים, הגדיר חללים בצורה איכותית, והפריד בין התנועה המוטורית לבין התנועה הרגלית.
חלק גדול מיתרונות התכנון של העיר הוק היה האופי הלינארי שלה. היא תוכננה לאורך ציר ראשי שמתפקד כלב העיר, ובצמוד אליו מסתדר הבינוי, באופן המאפשר הליכתיות ונגישות למרכז המאורך. זאת בשונה מערים מרכזניות, בהן הליבה נשארת קבועה בגודלה, בעוד שהעיר צומחת הרחק ממנה, דבר שמייצר בעיות תנועה ובעיות נגישות למרכז העיר.
בערד הרעיונות של הוק אומצו בהתלהבות, עברו שיפורים והתאמות למרחב המקומי ויצרו "עירוניות עדינה, צנועה במימושה ובממדיה, וחלקית", כפי ששדר מגדירה בספר. כמו הוק, גם ערד תוכננה כעיר קומפקטית והליכתית, ומעל לכל תוכננה בהתאם לעקרון הלינארי של הוק, שלפיו ייבנו שכונות חדשות בזוגות מקבילים משני צדי המרכז המאורך. בצורה זאת יגדל גם המרכז העירוני של העיר בצורה שמאזנת בין מספר התושבים לגודל הליבה. באופן זה, בערד תוכננו שש שכונות ליבה מקבילות (מתוכן ארבע נבנו בפועל) שבכל אחת מהן 5,000 תושבים.
למדו על בשרם
חידוש משמעותי נוסף בערד, ככל הנראה היחיד בהיסטוריה הישראלית, היה הבחירה לבצע את כל מהלך התכנון של העיר מתוך השטח עצמו. שם, ממש על אדמת המדבר, הוקם "מחנה קדמי" לכ-150 איש שבו התגוררו מתכנני העיר ועובדים נוספים שקשורים בתכנון העיר. שדר מנסה להסביר את הבחירה הנועזת של המתכננים: "לובה אליאב (שעליו הוטלה משימת הקמת העיר, א"ק) היה איש חזון, מסוג הפוליטיקאים שכמובן כבר לא קיימים היום. הוא איגד סביבו אנשים שהיו טיפוסים מוזרים, משוגעים לדבר, ככה הוא תיאר אותם, שבאיזושהי חדוות נעורים רצו להתנסות במשהו חדש. ככל הנראה שנות ה-60 היו שנים של רוח אחרת, רוח של חדשנות בהרבה תחומים, וכך גם בתחום הזה - ללכת למקום שהוא 'פני הירח', ולייצר בו משהו שהוא חדש וחדשני".
מערך המגורים הזמני כלל צריפים המסודרים סביב חצרות פנימיות, שקושרו אלה לאלה באמצעות מעברים צרים ומקורים. כך, במקום לתכנן את ערד ממשרד מרוחק במרכז הארץ, ודרך ניסיונם בתכנון המחנה הקדמי ושהותם בו, למדו האדריכלים על האקלים, על תנאי השטח ועל המדבר באופן הישיר ביותר.
"אני חושבת שכך, בפעם הראשונה, הבינו לעומק את האקלים באזור, בניגוד לערים כמו דימונה או מצפה רמון שתוכננו עם בנייה דלילה מאוד ולא עמדו במבחן הזמן. ברגע שהמתכננים חיו במקום, הבינו באמת באיזה אקלים מדובר, ושצל הוא דבר מאוד חשוב. כך הם הבינו שהבנייה צריכה להיות צפופה, קומפקטית ובעיקר עם הרבה צל. על זה גם התבסס הפיתוח של בתי הפטיו שהגיעו מאוחר יותר".
בתי הפטיו, אותם מזכירה שדר, הם כנראה גולת הכותרת האדריכלית של ערד. בנייני דירות אלה, שכונו גם "בתי ערד", נבנו בשכונת יעלים, אחת משתי שכונות הליבה הראשונות של העיר. מדובר למעשה במבני מגורים בני 3-4 קומות שכללו מספר מאפיינים ייחודיים: ראשית, היחס בין השטחים הפתוחים והסגורים היה כזה שבו מחצית משטח יחידת הדיור יועד לשטחים לא מקורים – מרפסת רחבת ידיים בקומות העליונות וגינה מוקפת חומה גבוהה בקומת הקרקע – שהיוו למעשה המשך פתוח של חלל הפנים. מאפיין ייחודי נוסף היה חדרי המדרגות של הבניינים, שתוכננו כשהם פתוחים לגמרי אל הקרקע ואל השמיים.
הצבת המבנים במרחב אף היא הייתה ייחודית, במסגרתה הוצבו המבנים האחד אל מול השני ויצרו מעברים שכונתיים רחבים ומקורים. בניצב למעברים שכונתיים אלה, תוכננו גם מעברים משניים, שמהם מגיעים לחדרי המדרגות ולכניסות של יחידות הדיור, מעברים המשלימים את רשת התנועה המוצללת במרחב. כל המאפיינים הללו יחדיו יצרו מערכת משוכללת של מרקם שכונתי ייחודי, שמיושמות בו כל התובנות של המתכננים על קומפקטיות, הצללה ואקלים מדברי.
על אף היתרונות והחדשנות, בתי הפטיו לא שוכפלו בשאר שכונות הליבה: "קודם כל, האדריכלים האלה, כל הגוורדיה הזאת, לא המשיכה לתכנן. בנוסף הייתה בעיה אמיתית של אחריות על השטחים. זאת אומרת, ברגע שהמעבר הוא בתוך בית משותף, אבל המעבר הוא שכונתי, עלו שאלות – מי צריך לנקות אותו? זה חלק מהבית או שזה של העירייה? אז יש בעיה של הגדרת הבעלויות, שלא הייתה ברורה. גם היו אי אלו בעיות של פרטיות".
בשכונת אבישור, התאומה של שכונת יעלים, מצידו השני של הציר הראשי והמרכז העירוני, הבינוי כבר היה קונבנציונלי יותר: "גם שם הם שמרו על המעבר המרכזי ועל ההצללה מתחת לבתים בקומות עמודים, אבל לא היה ניסיון לתכנן רקמה ייחודית שהיא רקמה מדברית". עם זאת גם בשכונה זו אצורים ערכים אדריכליים, בייחוד בחצרות הפנימיות שנתחמו על ידי מבני המגורים בשכונה, בתוכן תוכננו גני בטון פיסוליים בשילוב מתקני משחקים וספסלים. כל חצר זכתה לתכנון של גן בטון בצורניות שונה, שאפיינה וייחדה את המרחב. בהמשך, אדריכל הנוף צבי דקל, שתיכנן את גני הבטון, אף זכה על תכנונן בפרס קרוון.
הצלחה זמנית
נדמה שהמאמצים של המתכננים ליצור עיר חדשנית השתלמו, וערד אכן פרחה בשנותיה הראשונות, החזיקה בדימוי איכותי ומשכה אליה אוכלוסיית תושבים חזקה. אולם עם השנים החלה התדרדרות. "אלה לא דברים שקורים ביום אחד", מסבירה שדר, "אבל באופן כללי, ברגע שהליכוד עלה לשלטון היו לו שתי אג'נדות. אג'נדה אחת הייתה אג'נדה של הפרטה – שהתחילה עוד קודם בשנות ה-70 עם שלטון המערך. אז המדינה כבר לא הייתה תומכת ומעסיקה וזה השפיע על מפעלי ים המלח שהיו המעסיק המרכזי של חלק מאנשי ערד. הדבר השני שהיה באג'נדה הוא שמרכז תשומת הלב עבר ליהודה ושומרון, ואז התהליך מתחיל וערד כבר לא נהנית מהדימוי של היהלום שבכתר של הנגב. זאת עדיין עיר שהיא כמובן לא עיירת פיתוח, אבל הופכת להיות פשוט אחת מערי הנגב".
16 צפייה בגלריה
רומן. מתוך התערוכה "מבטים על אדריכלות מדברית"
(שרון ברק אהרוני, מתת גומא כהן, נטע חובל הדדי)
16 צפייה בגלריה
מזל. מתוך התערוכה "מבטים על אדריכלות מדברית"
(שרון ברק אהרוני, מתת גומא כהן, נטע חובל הדדי)
לאורך השנים גם המודל הלינארי והרעיון של שכונות הליבה הלך והיטשטש, כאשר רוב הפיתוח עבר לשכונות דלילות בשולי העיר, שהתחזקו על רקע רצונם של תושבים לגור בבתים פרטיים הפונים לנוף המדברי. עם היטשטשות המודל הלינארי, נפגעו גם מאפיינים חשובים של קומפקטיות, הליכתיות והצללה בעיר. בהמשך, עם ביטול ועדות הקבלה לעיר, והעלייה הגדולה מברית המועצות, גם מאזן האוכלוסייה השתנה. "בתחילת שנות ה-90 ערד קולטת הרבה מאוד עולים ויש תחושה של הוותיקים שלקחו להם את הבית. ערד הייתה עיר נורא קטנה וברגע שאוכלוסייה גדולה ואחרת נכנסת, התחושה היא שזה כבר לא מה שהיה. כמובן שזאת אוכלוסייה שרוצה להיטמע ונטמעת. אחר כך בשנות האלפיים מגיעים פליטים ומהגרי עבודה מאפריקה ושוב יש חשש גדול. כיום האיום הוא כפול - האיום שהערדניקים רואים מצד חסידות גור, חסידות שלא רוצה להיטמע, ואיום נוסף שהוא שדה בריר, שזה שדה הפוספטים שרוצים לכרות שם. פוחדים שזה יהרוס את האוויר הטוב".
חזון ישן-חדש
את הספר חותמת שדר בתהיות לגבי עתיד העיר: "בנקודת זמן זו ערד צריכה לבחור את עתידה: האם היא עיר במדבר, על כל המשתמע מתפיסת העירוניות כיום, בהתייחס למגוון האדריכלי והאנושי ההכרחי בעיר חיה ושוקקת, או שמא היא יישוב מדברי פריפרי, אליטיסטי ורוגע, המספק התנתקות ליודעי ח"ן". לחלק מתהיות אלו כבר מסתמנות תשובות, אצל מתכנני תוכנית המתאר החדשה שמתגבשת בימים אלו. בשיחה עם האדריכל יאיר אביגדור ממשרד "מנעד", שאמון על התוכנית החדשה, הוא מתאר את החזון לעיר, עליו עומלים במשרד.
16 צפייה בגלריה
המעבר השכונתי הראשי של "בתי הפטיו" של ערד: מחשבה על הצללה בעיר מדברית
(צילום: הדס שדר)
"בגדול ערד מתוכננת כעיר עם תפישת תכנון מאוד ברורה, עם ערכים מצוינים שגם מותאמים לטופוגרפיה ולאקלים. התכנון בהרבה מובנים הוכיח את עצמו, ועבר את מבחן השנים, בדיוק 60 שנה. הדיור תפקד יפה, גם החללים הציבוריים חיים עד היום, היחס למדבר, וגם ההיבט של קצב הגידול ושלבי הגידול - אפשר לומר שבכל המובנים האלה הדברים עבדו. הבנו שצריך לשמור ולחזק את הערכים האלה, גם בגלל היתרונות שלהם וגם בגלל הערך של המורשת שיש בהם. זה לא מצב של מרקמים שהיו טעות ורוצים להעלים אותם. פה המצב הוא בדיוק הפוך, והמחקר של הדס מדגיש את האיכויות המאוד מובחנות של התכנון".
התוכנית שמתאר אביגדור כמובן נוגעת בהיבטים ואזורים מגוונים בעיר. בין השאר התוכנית תכלול חיזוק של העוגן התיירותי של העיר עם הנוף המדברי ומלא הפוטנציאל. כמו כן יישמר היחס בין מרכז עירוני רווי לבין שכונות היקפיות דלילות של צמודי קרקע שפונות למדבר. אולם נדמה כי הפעולה המרכזית תהיה חיזוק ליבת העיר והתרחבותה דרומה, לאזור שכיום נחסם על ידי הכביש הראשי.
"עם השנים קרו דברים שהפרו את האיזון. חלק מהמסחר יצא מחוץ לליבה של העיר ועבר לאזור מאוד מרוחק ולא נגיש. המסחר שם אמנם הצליח, אבל הוא במידה רבה החליש את מרכז העיר. והדבר הראשון שאנחנו רוצים לעשות זה לחזק את הליבה של העיר, ובשום אופן לא להתחרות בה. לייצר עיר שתשמור על הקומפקטיות הזאת ועל המרכז שיהיו בו עירוב שימושים ומרחב ציבורי. הייתה תכנית שקצת נגנזה או הושהתה להזיז את הכביש שיורד לים המלח דרומה. אנחנו חושבים שהתוכנית הזאת טובה ואנחנו מתבססים עליה.
"כביש בין-עירוני הכולל משאיות שעובר בתוך העיר הופך להיות מפגע, אז דבר ראשון יהיה להסיט אותו דרומה. במקום שייווצר (מפינוי הכביש, א"ק) זה בדיוק המקום שאפשר להכניס בו עירוב שימושים נוסף, להביא את התחבורה הציבורית, המסוף של האוטובוסים כבר שם, מבני הציבור כבר שם, יהיה אפשר להוסיף מלונות, ורכבת שאמורה להגיע לשם בעתיד. העוצמה של המרכז תחזור ויהיו גם הרבה יותר אנשים. מרכז עיר חיי מזה שיש בו הרבה אנשים שבמרחק הליכה יכולים להגיע לשירותים הציבוריים, לפארק, לתרבות, לחינוך - זה בדיוק מה שהמרכז יכול להציע והוא מציע כבר כיום. האטרקטיביות שלו תלך ותגדל. גם נזהרנו מאוד מלפתח דברים רחוקים מהמרכז. אמרנו שכל מה שיתפתח צריך להיות צמוד דופן".
ובאשר למבני הפטיו ולבינוי ההיסטורי מראשית הדרך – אלו צפויים להשתמר באופן חלקי, בהתאם לערכי התכנון המקוריים. שדר, שמשמשת גם כיועצת השימור של תוכנית המתאר החדשה, מסבירה: "בעצם התפקיד של יועץ שימור הוא תפקיד כפול – יש "את זה וזה אל תהרסו", אבל האמת שהתפקיד היותר משמעותי הוא לזהות את ה-DNA ולומר בישיבות עם המתכננים מהם הערכים שצריכים לשמור עליהם. והערכים זה לא מבנים ולא דברים. זה ערכים של עירוניות, של קומפקטיות של הצללה, של חומרים מקומיים. כל מיני דברים שאין להם כתובת".
"כללי המשחק שאנחנו אימצנו מהגישה של הדס", מסביר אביגדור, "זה לשמור על ערכים מרקמיים. ערכים מרקמיים הם לאו דווקא לשמור על המרחב כפי שהוא – אבל כן לשמור על המרחב הציבורי, כן לשמור על הפטיו, כן לשמור על הפרופורציות של הרחובות, על הרצף להולכי הרגל, על הכניסות והמורכבות התלת ממדית".
