תושבי מדינת ישראל ידעו לא מעט הפגנות ומחאות לאורך שנות קיומה. אולם נראה שהמחאה הנוכחית, שהחלה מעט אחרי כינונה של ממשלת ישראל ה-37, היא היצירתית מכולן. השותפים למחאה פועלים נגד הקואליציה שהתגבשה ונגד המהפכה המשפטית שהיא יוזמת, והמוזות לא שותקות. כבר יותר מחצי שנה שפעילויות המחאה מתקיימות ברחבי הארץ, בעיקר במוצאי שבת, אך גם במסגרת ימי שביתה ושיבוש בימים אחרים. אלו כבר הפכו לחלק מהשגרה, אך מה שלא הפך לחלק מהשגרה זו היצירתיות הרבה שמציפה את הרחובות וגם את הרשתות החברתיות.
כל מחאה משולבת בשלטים, תמונות ומיצגים שהופכים לסמל המאבק וליצירות אמנות בזכות עצמן. המחאה הנוכחית מסמנת עליית מדרגה בכל הקשור לארגון ולעיצוב האירועים שמלווים אותה כדי לבטא את המסרים בדרכים כמה שיותר גרפיות. נוסף על המסר שברוב המקרים מופיע גם שחור על גבי לבן, כל כרזה, מיצג או אלמנט כוללים שלל החלטות עיצוביות ואמנותיות. גודל האותיות, סוג הכתב, צבע, מיקום וכיוון, זווית, תלבושות, תחפושות ועוד. החלטות שנלקחות במטרה להשאיר חותם, להדהד ולהשפיע.
עוד בנושא:
"המקום הוא היבט מכריע של המחאות, המשפיע על הדינמיקה ועל דפוסי המעורבות בין המשתתפים", כותבת פרופ' טלי חתוקה בספר שפורסם ב-2018
המיקום הוא המסר
ארגון ועיצוב המיצגים כבר מזמן התפשט מעבר לשעות ההפגנה ומעבר לרחוב קפלן בתל אביב, המוקד המזוהה ביותר עם המחאה, והגיע לכל רחבי הארץ. אגב, גם המיקום החדש – צומת הרחובות קפלן ובגין – במקום כיכר רבין תרם ככל הנראה לא מעט לאופייה של המחאה הנוכחית, שנחשבת יצירתית, ספונטנית ותוססת יותר. קפלן הפך לכיכר העיר החדשה, ככל הנראה בעקבות החפירות והשיפוצים בכיכר רבין ובזכות הגישה הנוחה לצומת קפלן.
22 צפייה בגלריה
כיכר רבין בשיפוץ אז המחאה עברה לצומת קפלן-בגין. "המקום משפיע על הדינמיקה ועל דפוסי המעורבות"
(צילום: רויטרס)
מבט מעניין על המיקום הפיזי-גיאוגרפי של מחאות הציגה כבר ב-2018 פרופ' טלי חתוקה, אדריכלית ומעצבת מאוניברסיטת תל אביב המנהלת את המעבדה לעיצוב עירוני, בספר בשם The Design of Protest: Choreographing Political Demonstrations in Public Space. "בעוד שההיבטים הפוליטיים והחברתיים של המחאה נחקרו בהרחבה, תשומת לב מועטה ניתנה למרחבים הפיזיים שבהם מתרחשות המחאות. עם זאת, המקום הוא היבט מכריע של המחאות, המשפיע על הדינמיקה ועל דפוסי המעורבות בין המשתתפים", נכתב בספר. במילים פשוטות – המיקום הוא חלק מהמסר.
22 צפייה בגלריה
המיקום החדש - בצומת קפלן - שינה את אופי המחאה הזו. מיצג על הכביש הראשי
(צילום: יובל חן)
מקומן הרשמי של המחאות בתל אביב, כיכר רבין, סגור כאמור בעקבות עבודות הרכבת הקלה. ההפגנות הראשונות עוד התקיימו בכיכר הבימה ואז התבססו ברחוב קפלן שהפך לסמל המחאה. כך, לאחר שנים של הפגנות בכיכרות העיר, המחאה עברה לרחוב, לכביש. "גודלה של כיכר הבימה והיכולת של המשטרה לסגור אותה וליצור דוחק הובילו אותנו לאתר מקום אחר", מספרת עו"ד נאווה רוזוליו, פעילת מחאה מקבוצת סיירת הדמוקרטיה, "התבססות המחאה בכביש לא קרתה במחאות הקודמות ויחד עם השימוש בצילום העילי של הרחפנים אנחנו יכולים להגיב בדרכים חדשות שלא היו זמינות עד כה".
עוד הדגישה רוזוליו כי צומת קפלן הוא היעד שאליו מגיעים לאחר צעדה שבדרך כלל מתחילה במבנה איקוני בתל אביב, כמו בית העצמאות בשדרות רוטשילד, הבימה או מבני השגרירויות. "הצעדות מכוונות לתושבים, מעודדות אותם לצאת ולהצטרף אלינו. לאחר שכל הצעדות מתכנסות בצומת קפלן, אז נמתחים דגלי הענק - דגלי הפריסה. דגלים שהודפסו מראש בבתי דפוס ונמתחים לגדלים של 20 ואפילו 30 מטרים, דגלים אלו כבר נועדו ליצור תמונות ויזואליות משמעותיות עבור העיתונות הבינלאומית".
עד כמה המחאה הנוכחית כבר הגיעה למיינסטרים? פעילותה של רוזוליו הובילה את מארגני אירוע "בתים מבפנים" המתרחש מדי שנה לפנות אליה השנה בבקשה להדריך סיור בנושא "איפה מפגינים ואיך ניתן לעשות שימוש באדריכלות ובמרחב לצורך ביטוי". על כך אומרת רוזליו כי "'בתים מבפנים' מאפשר לפתוח ולחשוף דירות מגורים או מבנים שסגורים בפני הקהל הרחב במהלך השנה. השנה, כדי לתמוך במאבק גם במסגרת האירוע, נערך סיור בעקבות אתרי המחאה".
דמויות ומיצגים במרחב
בין המיזמים השונים והיצירתיים אפשר לזהות את הופעותיה של הדמות "שושקה" שיצר זאב אנגלמאייר שפועלת משנות ה-90 ומלווה באופן קבוע את ההפגנות; מיצג הטנק של לוחמי כיפור 1973 שנודד ברחבי הארץ; מיצגי השפחות באדום של ארגון "בונות אלטרנטיבה" ואף מיצג ארונות הקבורה-עגלות התינוקות שיחד עם התהודה קיבל לא מעט ביקורת על חציית גבול הטעם הטוב. אפשר לראות מפגין בבגדי אסיר מפוספסים עם מסכה בדמותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כיתת לימוד במחאת אנשי ההוראה, דגמים בקנה מידה גדול של המנורה ושל מגילת העצמאות כמו גם של דגל ישראל, וכך הלאה.
22 צפייה בגלריה
מחאת המילואימניקים מחוץ לביתו של יצחק גולדקנופף נגד "חוק ביזת הארנונה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
כל אלו ואחרים מופיעים בתצלומי התקשורת, בתערוכות אמנות ובקורסי לימוד חדשים שנערכים בתגובה למציאות המתהווה ברחובות.
22 צפייה בגלריה
המחאה הנוכחית הגיעה גם לספרות המקצועית. ציור של האדריכל עמי שנער שפורסם בספר וגם מוצג בביאנלה לאדריכלות בוונציה
(באדיבות אדריכל עמי שנער)
מחאה מחומרים שיש לכל אחד בבית
יחד עם דגלי ישראל ומגילות העצמאות, שלטי המחאה הם אולי הבולטים והנפוצים מבין מראות המחאה. טל רובינשטיין, יחד עם הקבוצה שהקים בשם "הכיסא המתנדנד", אחראי על כמה מהשלטים והמיצגים הבולטים בהפגנות. רובינשטיין שעוסק במהלך היום בפרסום, מיתוג ודיגיטל בחברת Aman Digital, עובר למשמרת שנייה בשעות הלילה ועובד על סמלי המחאה הבאים.
רובינשטיין מציג את עבודתו כ"חסרת עיצוב", יצירה המנוגדת לעקרונות העיצוב שמלווים את עבודתו במהלך היום. את הפונט, סוג הכתב, שנבחר עבור השלטים הוא מתאר כפונט של "טעות" בעולם העיצוב. זהו הפונט הנפוץ ביותר שמאפיין את העיתונות הכתובה. הוא נבחר במכוון כדי להנגיש את המסר המופיע בשלטים. "בניגוד לעולמות הדיגיטל שבהם החברות הגדולות אפילו מעצבות לעצמן פונט שיאפיין אותן, כשיוצאים לרחוב הפונט, סוג הכתב, לא חשוב", רובינשטיין מסביר בריאיון.
22 צפייה בגלריה
מיצג בקנה מידה גדול - המנורה ומגילת העצמאות. ובכלל, גודל זה שם המשחק במחאת 2023
(צילום: מוטי קמחי)
"כדי לחסוך בעלויות ולאפשר לכולם לקחת חלק, אנחנו משתמשים בקרטונים ובשאריות של בתי דפוס עבור השלטים. את האותיות מדפיסים גדול ככל האפשר על דפים בגודל של מדפסת ביתית ומרכיבים את המילה או את המסר. בזכות הנגישות, המסר הברור והצבעוניות של השלטים, התגובה אליהם היא מיידית", הוא מוסיף.
המסרים המודפסים מושאלים לרוב מציטוטים של הפוליטיקאים. אחד הדיונים על האיחוד בין שלוש הרשויות הוביל ליצירת אחד מהשלטים המזוהים עם "הכיסא המתנדנד" שעיצב רובינשטיין. הכרזה מבוססת על שלטי ההכוונה הקיימים בכל כבישי ישראל. תמרור בצורת חץ לבן עם מסגרת שחורה שעליו כתוב שם האתר שאליו מכוון בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית. רק שהפעם, במקום לכוון ל"בית המשפט העליון" מופיע השם "בית המשפט התחתון".
"מה שהתחיל בשלטים התרחב למיצגים כשאנחנו עומדים בחצי מעגל שמייצר התרחשות מסוימת. כך, עיצוב השלטים הפך ליצירת זירות אגרוף. הפעם הראשונה שהבאנו את זירת האגרוף הייתה בהפגנות בבלפור לאחר שנתניהו אמר שצריך להלום במפגינים", מספר רובינשטיין, "הזירה הורכבה מארבעה מקלות מטאטא וחבלים שמצאנו בבית ואיתם עלינו לירושלים. הזירה יוצרת במה ומרחב שהופכת את האלימות למגוחכת, לקומדיה. היא מאפשרת להביא את האלימות לרחוב בצורה של קומיקס", מסביר רובינשטיין. כמובן שעולם החולצות גויס אף הוא למחאה והיום יש מגוון אדיר של חולצות של שלל ארגונים עם שלל מסרים, חלקם מניעים לפעולה כמו הצטרפות או תרומה.
יש עמודים ברשתות החברתיות המוקדשים לעדכון של יצירות גרפיות חדשות, למשל עמוד הפייסבוק של איש הקריאייטיב רוני דונביץ' (Roni Dunevich) ועמוד האינסטגרם creativity for democracy.
שפחות צועדות בגלימות אדומות
גם המיצגים של "בונות אלטרנטיבה" עם תלבושות השפחה באדום והתהלוכות בקצב מדוד הפכו לחלק בלתי נפרד מהמחאות האחרונות. הארגון "בונות אלטרנטיבה", שהוקם לפני שלוש שנים במטרה לפעול למען קידום זכויות הנשים, נרתם כעת מדי שבוע והפעילות בו משתתפות באירועי המחאה. "נשים הן 51% מהאוכלוסייה והרפורמה המוצעת תפגע בצורה ניכרת במעמד הנשים, בין אם בעקבות בתי הדין הרבניים שמבקשים להגדיל את הסמכויות שלהם, ואם בעקבות חוק האפליה שיוכל לאפשר לגברים לא לתת שירות לנשים", מספרת עומר שטיינמץ הסקל, קריאייטיב ארט דירקטורית בארגון "בונות אלטרנטיבה".
עוד היא מסבירה כי ריבוי המסרים והחוקים יצר קושי להכיל ולבטא אותם תחת כותרת ברורה. לכן, בחרו להשתמש בעולם הדימויים של הסופרת מרגרט אטווד מתוך הספר "סיפורה של שפחה", שכתבה בשנת 1985. "העיבוד של הספר לסדרת טלוויזיה נתן לנו כלים חזותיים ויצר מסר ברור שמפגין כוח ואומר 'אנחנו 51% מהאוכלוסייה ואנחנו כאן, לא תשתיקו אותנו'", היא מוסיפה.
מאז עליית הסדרה, תלבושות השפחה מלוות מחאות רבות בכל העולם. "בתחילת ינואר חשבנו להתחפש לשפחות בפורים אבל לאחר שהחקיקה עברה הבנו שאנחנו לא יכולות לחכות עד פורים ובספונטניות הלכנו לקנות את הגלימות הראשונות בחנויות תחפושות ואת הכובעים תפרנו בלילות עם מדריכים שהורדנו מהאינטרנט. משם זה צבר תאוצה, התחלנו לאסוף תרומות כדי לתפור גלימות ואת כובעי בונט הלבנים במתפרות ולשלוח לכל רחבי הארץ", מספרת שטיינמץ הסקל.
"הצעידה בפנים חפויות כשהכובע מכסה אותנו, מסתיר את הזהות שלנו, ומבטא את החשש שלנו מאובדן הזהות והזכויות של הנשים", מסבירה שטיינמץ הסקל, "בדרך כלל אנחנו צועדות בשני טורים מקבילים שמסמנים את סמל השוויון כשההליכה לאורך נתיב מסוים מסמלת קו אדום שאותו אסור לנו לעבור". כך, גם הצבע האדום התווסף לצבעי המחאה הנוכחית שמאופיינים לרוב בכחול ולבן של דגל ישראל (בניגוד למחאת בלפור הקודמת שהתאפיינה יותר בדגלים שחורים).
מדי שבוע נפגש צוות "בונות אלטרנטיבה" ויחד הן מתכננות את הפעילויות ואת המיצגים שיערכו בהתאם לנושאים אקטואליים ולחוקים שעתידים לעבור. "המיצגים והתהלוכות במהלך ההפגנות קרו בשיתוף עם סנואו ר. שי, במאי ויוצר סרטים, שהצטרף אלינו בהתנדבות והביא היבט נוסף של תכנון הכוריאוגרפיה בהתחשב במיקום הרחפנים שמצלמים מלמעלה. ככל שעובר הזמן מצטרפים אלינו אמנים שמפיקים ימי צילום ומרחיבים את הפעילות שלנו", היא מספרת על העשייה מאחורי הקלעים, "כך למשל הופק יום צילום אמנותי בים המלח על ידי הצלם אדם שפיגל, יחד עם נשות הערבה".
תערוכת מחאה בבניין להריסה
המיצגים הרגעיים קיבלו משמעות חדשה ומיקום מעט יותר קבוע כששני סטודנטים לאדריכלות, יובל זיו ואילון ברוש, יזמו את הקמת התערוכה "אמנות מגיבה, זמן משבר" בבניין מגורים שיועד להריסה ברחוב בלוך 34 בתל אביב. יוזמי התערוכה חברו ללולה ליאת לוי עזרן, האוצרת הראשית, והעלו שאלות בנוגע לזהות, שייכות ואחריות אישית ביחס למקום שבו אנו חיים. התערוכה כללה כ-60 יצירות אמנות שנחשפו לכ-6,000 מבקרים, בתשעת הימים שבהם הייתה פתוחה.
"מיקום התערוכה בבניין שמיועד להריסה היה המטאפורה הטובה ביותר לשבריריות של האווירה הישראלית בתקופה הזו", מתארת לוי עזרן, "בשלושה שבועות היינו צריכים לבחור את היצירות ולהקים את התערוכה לפני שהבניין נהרס. פתחנו את הפנייה לאמנים שונים שעובדים בכלים מגוונים כדי להציג קשת רחבה של נקודות מבט. העקרונות שהובילו אותי לבחירת האמנים היו נוכחותם של אמנים צעירים וייצוג של נשים יחד עם אמנים בעלי רקע שונה שעוסקים באקלים הפוליטי, החברתי והתרבותי".
בניין המגורים בן ארבע קומות כלל 13 דירות שחלקן לא שופץ משנות ה-70. "היה לי ברור שארצה להשאיר את הדירות בבניין כפי שהן ולשלב בהן את יצירות האמנות", מסבירה לוי עזרן, "רציתי שהמבקרים ירגישו את הסיפור שנשאר בין הקירות ואת הקשר בין הסיפור של הבניין לאמנות שמוצגת בו. חלק מהחללים אף נותרו כפי שהם, ללא יצירות אמנות, כי הרגשתי שגם הם מדברים בזכות עצמם".
"עם תחילת העבודה על התערוכה, ביקשתי שיעצרו את פינוי הדירות כדי להשאיר חפצים שנותרו כמו ספות, שטיחים ווילונות. להשאיר חלק מההיסטוריה", מוסיפה לוי עזרן, "אחת ההחלטות שלקחתי הייתה לשבור את הקיר שהפריד בין שתי דירות צמודות בכל קומה כדי לאפשר את המעבר ביניהן ולייצר תחושה של מציצנות לתוך דירות שעד לא מזמן חיו בהן אנשים. הפעולה הזו לחיבור הדירות תרמה לשילוב יצירות האמנות בחפצים שנותרו בדירות המגורים. כך, שלא תמיד ברור אם הדירות הן חלק מהאמנות והעיצוב, מה הגבול של יצירות האמנות והיכן הן נמצאות".
מאיה קפלן, אחת האמניות שנבחרו להציג בתערוכה, עסקה בשאלות על חירות האדם ויכולתו לשמור על זהות ייחודית בעולם עם מגבלות. המיצג "בובה אנושית" כלל בובות מריונטה שמחוברת בחוטים למנגנון שמזיז את ידיה ואת רגליה. קפלן עיצבה גם את התלבושות שעוטפות אותן ומשנות את חלקי הגוף. עבודה נוספת שהוצגה במקום, "זמן בחומר", בוצעה משאריות של אבן ושיש. האמנית הגר אופק שיצרה אותה מעצבת מחדש את השאריות שנזרקו לכדי אובייקטים שמסמלים את הזמן שעבר ואת ההרס והשחיקה שטמון בו.
לוי עזרן מספרת כי מאז התערוכה בבלוך 34 בבניין שנהרס מאז, היא מקבלת פניות רבות מיזמים ואדריכלים שמתעניינים ובודקים את האפשרות לקיים תערוכות בפרויקטים נוספים המצויים לקראת הריסה. "אני מאמינה בכוחה של האמנות לייצר דיון ולהשפיע ואני מרגישה שזו הזדמנות להגיב למצב הנוכחי בזמן משבר", מסכמת לוי עזרן.
הניגוד שבין הספונטניות והמהירות לבין התכנון המקדים והעבודה הרבה שנעשית לפני קיום המיצגים והפעילויות מאפיין את כל אירועי המחאה. תכנון שלא פוסק ורק מתרחב ומקבל עוד ביטויים ומופעים. רובינשטיין כבר התחיל לעבוד על עיצוב מיצגים לקראת הקיץ ו"בונות אלטרנטיבה" עסוקות בימים אלו גם בכתיבת ספר בשם "אדומות" שעתיד לצאת לאור בחודש הבא. הספר יתעד את פעילותן במסגרת המחאה של 2023 וכל הכנסותיו יוקדשו להמשך פעילות הארגון וקידום שוויון חברתי.
