דמיינו לעצמכם יום שבו הרי אשפה יהפכו לפארקים ירוקים עם בריכות כחולות, יום שבו – במקום עשן שחור – ארובות המפעלים יושבתו, והשטחים העצומים יוסבו למרחבים ציבוריים. אם אתם לא מצליחים לדמיין את זה, תוכלו גם להציץ לפרויקטי הגמר של בוגרי המסלול לאדריכלות נוף בטכניון, שהפכו דמיון – למיזם.
בשנים האחרונות נוספה משימה לבוגרים האלה, שמתכננים את המרחב הבנוי והפתוח: היום, יותר מתמיד, אדריכלי הנוף הם דמויות מפתח ביצירת מרחבים מקיימים. במסגרת סטודיו "משבר אקלים וסביבה _ נופים מקומיים LandBasics", הסטודנטים ניסו למצוא פתרונות יצירתיים לתכנון ירוק יותר של המרחב הישראלי.
"למשבר היבטים גלובליים אך גם מקומיים: המאפיינים שלו מקבלים ביטויים שונים בכל מדינה״, מסבירה מתניה ז״ק, אדריכלית נוף ומרצה בכירה בטכניון. לטענתה, האתגרים הגדולים של ישראל נובעים משילוב של גידול אוכלוסין, הצטופפות מאסיבית, המשך פיתוח כולל של המרחב העירוני והצורך הגובר במגורים. "התקווה שלנו היא שהתכנון הישראלי יתמקד בעיקר בציפוף – תוך שמירה על המרחבים הפתוחים והנופים הקיימים, ולא על המשך התפרסות במרחב״, אומרת ז"ק, ומוסיפה, ״בתור אדריכלי נוף אנחנו רוצים להאמין שבעזרת תכנון אפשר להשפיע על המרחב העתידי".
לנהל את המים
כאמור, פרויקטי הגמר עוסקים באתגרים המרחביים הנובעים מהמשבר, במקביל להמשך פיתוח המרחב הישראלי. אחד הפרויקטים המעניינים בסטודיו מבקש להתמודד עם תופעה מדאיגה שאנחנו עדים לה בשנים האחרונות: הצפות. בחורפים האחרונים תושבי הערים בישראל סובלים מהצפות חזקות יותר. התופעה צפויה להחמיר ומומחים מצביעים על הכשלים התכנוניים והביצועיים שגורמים למצב הזה. בפרויקט שנקרא ״תקווה מתחדשת״, מציעה הסטודנטית עדן מוסרי פתרון להתמודדות עם בעיית ההצפות במרקם עירוני וותיק ומוחלש, תוך שימור המורשת האורבנית.
הפרויקט מתמקד בשכונת התקווה שבדרום תל אביב. ב-2020, בני הזוג דין שושני וסתיו הררי מצאו את מותם שם, כשנלכדו במעלית שהוצפה בחניון. מוסרי מנסה לתת מענה לבינוי ולציפוף ששומר על המרקם השכונתי והאיכויות המרחביות-קהילתיות שזיהתה בו; במקביל, היא מבקשת לדאוג לניהול נגר עילי (מי גשם שזורמים על פני הקרקע במקום לחלחל ועלולים לגרום להצפות) ולתת מענה לנושא הניקוז בשכונה.
בין היתר, היא מציעה לתכנן רצועת פארק שבה ינוהלו עודפי הנגר, כך שגם תהווה הפרדה משמעותית מנתיבי איילון. הפארק החדש יאפשר לכלול תוכנית בינוי חדשה, עם ציפוף גבוה יותר ובשילוב של מוסדות ציבור וחינוך. בנוסף, מוסרי מציעה לכלול סט כלים לניהול הנגר, שכולל צמחייה במרחב הציבורי, גגות ירוקים-כחולים (שבנויים ממערכת שמטרתה אחסון וטיפול בגשמים) ועוד.
מזבל לזהב?
אחד האתגרים הסביבתיים הגדולים בישראל הוא נושא הפסולת, וגם אליו נדרשו הסטודנטים. ישראל היא מעצמת אשפה: מדי שנה מייצרים כאן כ-6 מיליון טון פסולת עירונית – נתון שנמצא בראש הטבלה העולמית. זאת ועוד, על פי דו"ח מבקר המדינה מ-2021, בזמן שרוב מדינות ה-OECD משתמשות בהיקפים גבוהים בפתרונות ירוקים כמו מיחזור והשבה לאנרגיה (הפקת אנרגיה מפסולת), שיעורי השימוש בפתרונות אלה בישראל נמוכים משמעותית.
למשל, ב-2020, בעוד שבכלל מדינות ה-OECD כ-60 אחוז מהפסולת הביתית מוחזרו או הושבו לאנרגיה, בישראל היה מדובר כ-22 אחוזים בלבד; בנוסף, בשנה זאת 78 אחוז מהפסולת שלנו הועברה להטמנה – פתרון מזהם למדי. "תוכניות שאפתניות של המשרד להגנת הסביבה מתכננות להפוך את האחוזים: מ-80 אחוז הטמנה ו-20 אחוז מיחזור והשבה לאנרגיה, ל-20 אחוז הטמנה ו-80 אחוז פתרונות ירוקים, עד 2030״, מסבירה ז"ק. "במקביל, קיימים סוגים שונים של מטמנות, ואין פתרון קסם אחד לכולן".
מטמנות הפסולת המעורבת מייצרות מפגעים סביבתיים שפוגעים בבריאות הציבור וגורמים לריח רע, לזיהום אוויר, לפליטת גזי חממה ואף לזיהום קרקע ומי תהום. על פי נתונים של המשרד להגנת הסביבה, בתוך שנה צפוי מחסור משמעותי בשטח להטמנת פסולת בישראל. הפרויקט של גל זאב, ״ממטמנה למטמון״, עוסק בשאלה כיצד אפשר להשתמש מחדש במטמנות הפסולת המעורבת לאחר סגירתן והשבתן למרחב הציבורי.
הפרויקט מתמקד באתר הפסולת "תאנים" שבגליל העליון, שאומנם נסגר ב-2019, אבל עדיין מזהם את הקרקע והנחלים שעוברים לצידו וזורמים לכינרת. הפרויקט מציע שיקום של אתר המטמנה תוך טיפול במים המזוהמים שנשטפים מהפסולת באמצעות בריכה מטוהרת (ללא כימיקלים). מעבר לכך שהבריכות יגדילו את המגוון הביולוגי באזור, הן ישמשו גם כאתר תיירותי. המטמנה תהפוך למרכז חוויתי שחושף את הציבור למפגעי הפסולת ונזקי האדם, ובמקביל – תלמד על אפשרויות התיקון והצמצום, כמו מיחזור ושימוש חוזר.
אנרגיה לעולם נשארת
השימוש באנרגיה מבוססת-פחם נחשב לאחד התהליכים המזהמים בעולם, ועל כן גם הוא הפך לנושא חשוב בפרויקטי הגמר של הסטודנטים. לפי הערכת ארגון הבריאות העולמי מ-2015, זיהום האוויר מתחנות פחמיות בישראל, נוסף לזיהום האוויר מתחבורה – מהווים את מקורות הסיכון העיקריים לבריאות התושבים. לפי דו"ח "בריאות וסביבה בישראל 2020" של הקרן לבריאות וסביבה, מדי שנה מתים מעל ל-2,000 ישראלים כתוצאה מחשיפה לאוויר מזוהם. לזיהום גם השפעות נוספות: הנזק הכלכלי שגורם מוערך בכ-27 מיליארד שקל בשנה. בהתאם למגמה העולמית, גם בישראל הוחלט לסגור את רוב תחנות הכוח הפחמיות עד 2025. מה יקרה לאותן תחנות?
הפרויקט של שאול רובין, "אנרגיה מתחלפת״, עוסק בעתיד תחנות הכוח הפחמיות "רוטנברג" באשקלון ו"אורות רבין" בחדרה. בשלב הראשון, התחנות צפויות לעבור הסבה מלאה לגז, ועל פי הצהרות הממשלה, בשלב השני הן עתידות לעבור לייצור אנרגיות מתחדשות, עד 2050. הפרויקט בחן כיצד תחלופת האנרגיה בתחנות הכוח תשפיע על המרחב, תוך התייחסות לשינויים שיווצרו בעקבות הפיתוח במערך האנרגיה הארצי והעולמי. רובין מציע מבט רחב על המגמה: תכנון חדש הכולל היבטים כמו קישוריות משופרת של התחבורה הציבורית למפעלים, שימור ושיקום אקולוגי בקרבת החוף ושפך הנחל ויצירת מרחבים ציבוריים חדשים משטחים שכיום נמצאים בתחום תחנת הכוח.
הפרויקטים פורצי-הדרך האלה הם יצירתיים וחשובים, אך לצערנו – רבים מהם נשארים על שולחן השרטוטים. יש לקוות שכמה שיותר מהם יצאו לפועל, שהקיימות תהפוך לחלק אינטגרלי מהתכנון העירוני – ושהרוח האקטיביסטית, השואפת לשינוי, תשפיע על קובעי המדיניות בעתיד הקרוב. "השנה האקדמית התחילה בוועידת גלזגו שיצרה תזמון מצוין ליוזמה״, מסכמת ז״ק. ״כולנו מבינים שהגיעה העת לעסוק במשבר האקלים״.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
