שנת 2022 הייתה שנתו ה-90 של האדריכל והמעצב הישראלי המעוטר דוד דה מאיו, ואחת מהעמוסות רגשית בחייו. אחרי יותר מ-50 שנה שבהן התגורר ברמת גן, בדירה שאותה חלק עם שני ילדיו ורעייתו תמר דה מאיו ז"ל, הוא החליט להעתיק את מגוריו לתל אביב, ולפתוח דף חדש בעיר שבה יושבים רבים מהפרויקטים המזוהים ביותר עמו.
עבור דה מאיו, הייתה זו הזדמנות להביט אחורה על חייו ועל יצירתו הענפה שחולשת על יותר מ-60 שנה, ששוזרת בתוכה רבות מאבני הבניין של התרבות הישראלית. בין עבודותיו של דה מאיו תכנון התיאטרון הלאומי "הבימה" בשנות ה-70, תכנון מוזיאון תל אביב ומרכז ענב לתרבות בתל אביב, עיצוב מטוסי בוינג עבור "אל-על", עיצוב לשכות שרי ממשלה ואפילו תכנון מיטות השיזוף של חברת "כתר". על עיצוביו השונים הוא זכה בפרסים רבים לאורך השנים, בהם גם אות העיצוב על מפעל חיים בשנת 2005.
יחד עם בתו, האמנית הרב תחומית סיגל דה מאיו, הוא הפיק תערוכה משפחתית שהוצגה עד תחילת החודש בנווה צדק, שכללה גם יצירות של רעייתו שנמצאו במהלך אריזות דירתו העמוסה. דה מאיו אפילו תכנן ועיצב עבור בתו גלריית פופ-אפ בשוק הפשפשים ביפו, שבה היא הציעה את מוצריה הצבעוניים למכירה.
גם בגיל 90, דה מאיו ממשיך לעבוד ללא הפסקה. "אני תמיד בעשייה ובחתירה קדימה", הוא אומר בחיוך בריאיון ל-ynet. "כבר 25 שנה שאני שוחה בגורדון, ואני מקפיד להיות עסוק כל הזמן. בקרוב גם אשיק מחדש את האתר שלי. לא בשביל עבודה או משהו, אלא בשבילי. עדיין מגרה אותי לעשות את זה".
בתנועה מתמדת
מעברי הדירות אינם דבר זר לדה מאיו, בין האדריכלים היחידים בעולם מאסכולת ה-Total Design שמזוהה בעיקר עם סגנון הבאוהאוס. הוא נולד בברצלונה, ספרד, בשנת 1932 ובשל עיסוקו של אביו כסוחר שטיחים, עקרה משפחתו לארגנטינה, ומשם למקסיקו. לאחר שנפטר אביו, כשדה מאיו היה בגיל מצוות, היעד הבא של משפחתו היה ישראל. כשהגיע ארצה בשנת 1948 התגייס מיד לצבא, שירת כטייס בחיל האוויר וחתם קבע לשלוש שנים נוספות. המעבר הבא היה לסקנדינביה, לשם החליט הוא לעבור כדי ללמוד אדריכלות ועיצוב.
תמיד ידעת שעיצוב זה בעורקיך?
"מאז שאני ילד אני מצייר. אני זוכר שכשגרנו במקסיקו הייתי רושם ומשרטט פרטי בניינים, בלי שבאמת הבנתי בזה. פחות אהבתי את הקישוטיות של הבתים, אבל אהבתי לצייר אותם. נמשכתי לבניינים ורציתי לתכנן כיסאות ובתים".
הטוטאל דיזיין, כשמו, מאחד את כל תחומי האדריכלות והעיצוב. החל ברמת המבנה ועד לתכנון החללים הפנימיים, לרבות הכיסא, השולחן, ואפילו פריטים כמו סכו"ם וידיות. כך, מנצח אדם אחד על כל ההיבטים התכנוניים בפרויקט – החל בחומרים, דרך הגוונים, כיווני האוויר וכמות האור, ועד לשימושיות של כל פרט ופרט. דה מאיו, שביקש ללמוד מהמאסטר עצמו, וממי שנחשב לאבי אסכולת הטוטאל דיזיין, הצליח לעבוד בצמוד לאדריכל הדני, פרופסור ארנה יאקובסון שהלך לעולמו בשנת 1971.
עוד בתקופת שירותו כטייס בחיל האוויר, דה מאיו מספר שהחל לאייר מבנים דמיוניים, בין שעות טיסה. "הגשתי בקשה להתקבל ללימודי אדריכלות בדנמרק ובשוודיה, מתוך כוונה להיות קרוב ליאקובסן, אבל לא התקבלתי ללימודים בדנמרק, אלא בשוודיה", הוא משתף בכנות. "שמחתי שלפחות השפות קצת דומות זו לזו, ולמדתי את השפה תוך כדי לימודים", הוא מחייך.
דה מאיו, שבשלב זה כבר נישא לרעייתו, טס ללמוד בפקולטה לבינוי ולאדריכלות בשוודיה ובמקביל גם עיצוב מוצר. כבר במהלך לימודיו זכה בשני פרסים. האחד על תכנון מרכז קהילתי בוונרגרן שלא קרם עור וגידים, והשני על תכנון ועיצוב כנסייה פרוטסטנטית באופסלה, שזכה להבנות. "פתחתי משרד בשוודיה עם כמה אדריכלים צעירים שלמדו איתי, והקמתי צוות לצורך פרויקט הכנסייה", הוא מספר. עם משרד שבו חמישה עובדים, החל דה מאיו לעבוד במרץ ולהוציא לאור פרויקטים שממחישים עיצוב טוטאלי, מאל"ף ועד ת"ו.
23 צפייה בגלריה
דה מאיו עיצב גם את המדים של צוות הדיילים באל על בשנות ה-90
(צילום באדיבות דוד דה מאיו)
דוגמה מובהקת לעיצוב הטוטאלי של דה מאיו מוכרת במיוחד לציבור הישראלי – הוא האיש שעומד מאחורי עיצוב רבים מהאלמנטים של חברת התעופה "אל-על", בכלל זה הפס הכחול שמעטר את מטוסי הבוינג של חברת התעופה. "עיצבתי להם את חוץ המטוס, את פנים המטוס, את הטרקלינים, את המדים של הדיילות והדיילים, ואפילו את הסכו"ם במחלקת תיירים".
איך הגעת לעצב ל"אל-על"?
"זה היה לגמרי במקרה. ב-1990 אדריכל שבנה עבורם בניין עזב והמליץ עלי לעיצוב פנים המטוסים והטרקלינים. ואני תמיד שמח לעבוד על פרויקטים חדשים ולא לחזור על דברים שעשיתי, אז הסכמתי כמובן. טיפלתי בכל מיני בעיות שהיו במטוס, לדוגמה במחלקת תיירים הרוחב בין הכיסאות הוא מאוד קטן, 54 ס"מ בערך. כשאוכלים עם סכו"ם רגיל, אז המרפקים של הנוסע מפריעים לשכן. אני תכננתי ועיצבתי סכו"ם שלא נוח להחזיק בצורה קונבנציונלית, אלא מחזיקים כמו עיפרון. בצורה כזו המרפקים נצמדים באופן אוטומטי.
"טסתי כמה פעמים במחלקת תיירים כדי לבדוק שהסכו"ם אכן עובד. גם את המושבים של מחלקת עסקים אני עיצבתי בצורה קצת אחרת. עם 'כנפיים' בצדדים שנותנות פרטיות לשכן, עם רמקולים מוסתרים ועוד פרטים טכניים שעושים את ההבדל. בניתי את האבטיפוס במפעל באנגליה, ולקח לי בערך שנה לתכנן את הכיסא הזה".
"אחרי שנעצב את התיאטרון, אכין את הכיסא"
30 שנה לפני שעיצב ל"אל-על", דה מאיו קיבל את העבודה הראשונה שלו בישראל, כשעלה ארצה בפעם השנייה בחייו. "הגעתי לארץ עם אשתי משוודיה, ושאלנו את עצמנו 'איך מתחילים לעבוד בכלל?'. אני לא יודע לחפש עבודה. התמזל מזלי והתקשר אליי אשר שרף, מי שהיה אז ממלא מקום מנהל תיאטרון 'הבימה'. הוא אמר לי שקרא בכתבה ב'ג'רוזלם פוסט' שאני מומחה לכיסאות. השבתי לו בחיוב והוא ביקש שניפגש".
דה מאיו נענה לבקשה ופגש את שרף בתיאטרון, שהראה לו את כיסאות העץ הישנים והחורקים. גם שם, הפרויקט כאילו "נפל" עליו. "הוא אמר לי 'תאר לעצמך עכשיו שאלף אנשים קמים בבת אחד, איזה רעש יש'. בינינו, יכולתי לתת לו פתרון פשוט של גומייה בתחתית הכיסא (צוחק), אבל רציתי מאוד לתכנן משהו. ביקשתי שיעשו לי סיור בתיאטרון, בחנתי את הכל, ורשמתי וציירתי במחברת שלי. לא ידעתי בשביל מה, עשיתי את זה בעיקר מסקרנות. חזרתי הביתה והתחלתי לתכנן את כל התיאטרון".
"יכולתי לתת פתרון פשוט של גומייה בתחתית הכיסא, אבל רציתי מאוד לתכנן משהו. ביקשתי שיעשו לי סיור בתיאטרון, בחנתי את הכל, ורשמתי וציירתי במחברת שלי ... אחרי עשרה ימים קמתי מהכיסא ונפגשתי עם המנהל להראות לו את התכנון החדש. הוא שאל אותי 'אבל איפה הכיסא?' ועניתי לו שאחרי שנעצב את התיאטרון אכין את הכיסא"
דה מאיו מוסיף שעבד מתוך אינרציה, מתוך רצון עז לעבוד וליצור. "אחרי עשרה ימים קמתי מהכיסא ונפגשתי עם המנהל להראות לו את התכנון החדש. הוא שאל אותי 'אבל איפה הכיסא?' ועניתי לו שאחרי שנעצב את התיאטרון אכין את הכיסא". למרות שנדהם, המנהל העביר את השרטוטים לקבלת האישורים המתאימים ולבסוף, לאחר שהעבודה יצאה למכרז, צלצלו להודיע לו שקיבל את העבודה וזכה בתחרות מול שני אדריכלי צמרת. "אחד מהם היה רם כרמי", הוא מחייך. "בסוף, אגב, תכננתי את הכיסא. מאז לא הייתי צריך לחפש יותר עבודה. הכל בזכות הפרויקט הזה".
יש מי שיגיד שההתנהלות שלך היתה בגדר חוצפה, לא?
"מעניין מה שאת אומרת. את העבודה בדנמרק אצל יאקובסן השגתי בצורה דומה. הגעתי לשם, הייתי צעיר, דיברתי רק שוודית, העובדים במשרד צחקו עלי שהגעתי בשיא התמימות, כאילו שאני לא מודע שיש תור ארוך של אדריכלים שמנסים להתקבל למשרד שלו. אבל אני עליתי למשרד שלו עם תיק העבודות, וביקשתי מהמזכירה לפגוש אותו. היא הייתה בהלם, אבל הציעה לי לחכות למטה, עם העובדים, כי בדיוק הוא מסיים פגישה ויוצא. החבר'ה במשרד ראו אותי יורד למטה והיו בטוחים שכבר הצגתי לו את העבודות. אחד העובדים רצה כנראה להרשים את יאקובסון, וכשהוא הגיע לבסוף, אותו עובד אמר שתיק העבודות שלי יפה. יאקובסון התקרב אליי, עד היום אני זוכר את ריח השוקולד שנדף ממנו, הוא בחן את התיק שלי ואמר לעובד שאם הוא התרשם, אז אפשר לקבל אותי. בדיוק התפנה שולחן במקום אחד העובדים שעזב. שמתי את התיק שלי על השולחן, אמרתי להם שאני חייב לחזור הביתה לאשתי, ושאחזור למחרת בבוקר".
לא היה לך קשה? לא חשבו שאתה עוף מוזר?
"לא היה קל. בהתחלה יאקובסן לא דיבר איתי, הוא היה קצת אנטיפת, אבל אחרי תקופה התיידדנו. הוא התחיל להראות לי דברים, לשתף אותי. היינו יוצאים בזמנו באוניה לסיורים ובילינו זמן ממושך ביחד. הוא נפתח ושיתף אותי בתיאוריית הטוטאל דיזיין כשהוא שותה שנאפס ואני נס קפה. אחרי תקופה הוא פתאום אמר לי 'תיקח את תמי, תארוז ותחזור הביתה'. ואני נעלבתי ושאלתי אותו 'מה, אתה כבר לא אוהב אותי?' והוא ענה לי 'בגלל שאני אוהב אותך אני אומר לך לצאת לדרך. אם תישאר פה עוד חצי שנה תיראה בדיוק כמו החבר'ה שעובדים פה'. וזהו. חזרנו ועלינו לארץ ופתחתי את המשרד שלי כאן".
"אין לי זכויות יוצרים ולא חייבים לי כלום. אני רק יכול לומר שחבל שלא משמרים כאן דברים כמו שעושים בעולם. פה הורסים דברים ולא מספיק משמרים. יש הרבה בניינים שמורידים בשביל לבנות מגדלים. לא ביקרתי בכוונה ב-'הבימה' מאז השיפוץ האחרון. מצד שני, בגלל שאני לא אוהב תיאטרון תמיד נמנעתי מללכת לשם"
מה חשבת על השיפוץ שעשו ב"הבימה" לפני כעשור?
"קאופמן (האדריכל אוסקר קאופמן – ל"מ) תכנן במקור את הבימה והעתיק אותו ממבנה תיאטרון בברלין, עם עמודים בחוץ ומדרגות. אחריו היה דב כרמי (אביו של האדריכל רם כרמי – ל"מ) שלדעתי קלקל כשהוריד את העמודים. אחר כך הייתי אני, ואחרי רם כרמי, שהרחיב את המבנה והוסיף קומה. אני זוכר שהמנהל (יעקב אגמון – ל"מ) הזמין אותי בזמנו אליו הביתה, להתנצל על זה שלא קראו לי לעצב שוב. אבל אין לי זכויות יוצרים ולא חייבים לי כלום. אני רק יכול לומר שחבל שלא משמרים כאן דברים כמו שעושים בעולם. פה הורסים דברים ולא מספיק משמרים. יש הרבה בניינים שמורידים בשביל לבנות מגדלים. לא ביקרתי בכוונה ב-'הבימה' מאז השיפוץ האחרון. מצד שני, בגלל שאני לא אוהב תיאטרון תמיד נמנעתי מללכת לשם".
מבנים אחרים שתכננת נשמרו?
"אני מבקר הרבה במרכז ענב ובאולם רקאנטי במוזיאון תל אביב, שנשארו כמו שהם. המנהלים דאגו להישאר נאמנים ולקרוא לי כשהיה צורך בשינוי או בתוספת. אבל השלמתי עם זה שהעתיד שייך לצעירים. בכל שנה יש יותר אדריכלים, ואני חייב להודות שאני לא מתחבר למה שקורה היום. יש הרבה גחמות אדריכליות ולאו דווקא התחשבות סביבתית והרמוניה. הכל גבוה מדי ועוד מעט יהיה עוד יותר גבוה. כל העולם מגדלים".
אז אתה נגד בניית מגדלים?
"מגדלים נבנים בחיפזון, בשליטת היזמים, ואדריכלים יוצאים למסעות צילום בעולם ומביאים סגנונות וגחמות של אדריכלים ידועי-שם. לא הייתי רוצה לראות את הערים הגדולות בישראל במראה של ארצות כמו דובאי למשל. הנחמה כאן בעיניי היא שימוש בבנייני הבאוהאוס שארכיטקטים מוכשרים יודעים בכבוד ובמקצועיות לשמר, תוך כדי הוספת שטחים".
23 צפייה בגלריה
מצבה לזכרם של שלושת אנשי צוות בטיסת אל על שנספו באסון בליימר באמסטרדם
(צילום באדיבות דוד דה מאיו)
23 צפייה בגלריה
דה מאיו תכנן ועיצב את מבני המזללה הבריטית "ווימפי" בישראל וזכה על כך בפרס ב-1967
(צילום באדיבות דוד דה מאיו)
יש מגדלים שאתה כן אוהב בישראל?
"יש שני מגדלים שאני אוהב, בתל אביב. אחד מהם הוא למעשה קומפלקס המבנים בעזריאלי, שלושת המגדלים בצורניות גיאומטרית, נקייה ופשוטה שיוצרים מתחם הרמוני. החזיתות הן בלי יומרה, והם מהווים שלמות על ידי תבנית החלונות. עם השני אני קצת חצוי בדעתי, והוא עזריאלי-שרונה, המבנה המתפתל והספירלי. אני אוהב את המבנה הספירלי מבחינת הצורניות שלו, אבל מבחינה אדריכלית, זו בעיניי גחמה של ארכיטקט או לקוח. מה פתאום ליצור משהו מסתובב? אני לא בטוח שזה טוב לעשות משהו בולט כל כך בנוף. בטח שלא בצורה מתריסה.
"למדתי בדנמרק שצריכה להיות סיבה לכל דבר שמעצבים. בעיניי דבר פונקציונלי ונכון הוא גם יפה. מבחינה אסתטית היופי צריך להיות קו ישיר לשימושיות. זו אולי אמירה קצת שחצנית, אבל החיים הוכיחו לי שהיא נכונה"
"כל זמן שיש הצדקה לחומר ולצורה זה בסדר. אני מאוד פונקציונלי. למדתי בדנמרק שצריכה להיות סיבה לכל דבר שמעצבים. לא לעצב סכו"ם בצורת אווירון, לדוגמה, אלא שתהיה לו הצדקה מתוך שימושיות. בהתאם לתפיסה הזו אני שואל את עצמי לגבי כל דבר, בשביל מה אני עושה את זה, מה הסיבה. בעיניי דבר פונקציונלי ונכון הוא גם יפה. מבחינה אסתטית היופי צריך להיות קו ישיר לשימושיות. זו אולי אמירה קצת שחצנית, אבל החיים הוכיחו לי שהיא נכונה".
