"בעיצוב מסחרי קל לי יותר כי אפשר להשתולל ולהעז", אומרת מעצבת הפנים אלין לנגליב. "בעיצוב בתי מלון ומסעדות את יכולה להביע את עצמך יותר. גם התהליך הוא אחר, מול אנשי עסקים שאת צריכה להגיע איתם מנקודה a לנקודה b ומנקודה b ל־c. זה הכול. כשאת מעצבת ללקוחות פרטיים, הכול מאוד אישי ורגשי. את מתחילה בתהליך שלפעמים צריך להתחיל אותו מחדש. בית של אנשים הוא המראה של הנפש שלהם, ממש כמו שהבית שלי הוא המראה של הנפש שלי והוא משקף את מי שאני ומה שעברתי בחיים, אם החכמתי, מה למדתי ומה קרה לי בדרך".
הרבה שנים חלמה לנגליב (48) לפרסם ספר עיצוב שיביא את האני מאמין שלה אל האנשים בבית. היא ויתרה בו על צילומים, הכניסה איורים צבעוניים וקריאטיביות, טקסטים והרבה צבע, כמו שהיא אוהבת. התוצאה היא Global Nomad, ספר עיצוב מיוחד ושונה מאלו שנמצאים בדרך כלל על המדף או על שולחן הקפה (רואה אור בימים אלו ונמכר בצומת ספרים ובחנויות לילו הום וריזורט).
"בספר שכתבתי אני מלמדת איך להכניס את מי שאת לתוך הספר. לא יכולתי לסבול שמעצבים עושים את אותו שטאנץ בכל בית ומוחקים אישיות מבתים של אנשים. זה כמו להגיע למסיבה ולשתוק כדי לצאת בסדר. כך מעצבים היום בתים, לא מניחים ספה צהובה כדי להיות בסדר. ואני אומרת, תהיי את בבית שלך בלי לעשות חשבון לאף אחד. תציפי את מי שאת. מעצבים היום מוציאים את כל הכיף מהעיצוב של החלל שמקיף אותנו, מנחם אותנו ומזכיר לנו מי אנחנו, מה אנחנו אוהבים, מה משמח אותנו, איפה היינו ואת מי פגשנו. אין לזה זכר בבית.
"הספר הזה נולד כדי להפיח חיים בבית שלך ולהבין מה זו אותנטיות. בספר הבא הסגנון יהיה הוליווד גלאם: ספות קטיפה ורודות והכי להשתגע. הפעם זה ספר על סגנון ה־Global Nomad שמתאר סגנון אקלקטי, עם קצת מוטיבים ביולוגיים (קרניים של חיה) ואנתרופולוגיים וגם קצת ארכיאולוגיים וכל מה שמעניין מכדור הארץ. במילים אחרות, בית שמשקף את הסקרנות שלך והמסע של חייך".
17 צפייה בגלריה
Global Nomad מתאר סגנון אקלקטי, עם מוטיבים ביולוגיים ואנתרופולוגיים
(צילום: חיים אפריאט)
17 צפייה בגלריה
מנורה של המעצב Serge Mouille מעל פינת האוכל מאיקאה ששודרגה עם שיש וכיסאות קלועים
(צילום: חיים אפריאט)
מפרסונס בניו־יורק לעיצוב מלונות בראון ופתאל
לנגליב, שגדלה רוב חייה בתל־אביב, מתגוררת כיום בנווה צדק. היא בתם של זוג תפאורנים מהטלוויזיה החינוכית. הוריה למדו תפאורה ברומניה לפני שעלו ארצה והשתלבו בעיצוב תוכניות הילדים שכולנו גדלנו עליהן. לנגליב נשואה לאייל, מסעדן במקצועו ואם לשני בנים (12 ו־10). בשנות ה־20 לחייה התגוררה במשך עשור בניו יורק, שם למדה בבית הספר פארסונס תואר בעיצוב פנים והחלה את הקריירה שלה. כשהגיעה לארץ הביאה משב רוח מרענן של עיצוב קוסמופוליטי שמציג קלאסיקה לצד שימוש עז בצבעים ובשילובים נועזים. כיום היא מעצבת בתי מלון ("בראון", רשת "פתאל") ועושה הום־סטיילינג לבתים.
זה לא המקרה הקלאסי של הסנדלרית הפוסעת יחפה. הדירה של לנגליב ומשפחתה מתפרסת על פני כ־150 מ"ר ועוד 30 מ"ר של מרפסות על שני מפלסים וחצי והיא מעוצבת בטוב טעם. "היה לנו חשוב להיות קרובים לים כי הבן הקטן שלנו גולש וזה עושה לו טוב ומרגיע אותו", היא מספרת על הבחירה. "לא עיצבתי אותו בחודשיים וככה אני חיה. בית מתפתח כמו שאת מתפתחת, את אוספת מפה ומשם ומכל טיול את מביאה כרית או אהיל, והוא משקף את החוויות שלך. אני לא הולכת לפי מה שנוצץ או יוקרתי אלא לפי מה שמדבר אליי. אותנטיות היא משהו שמאוד חשוב לי בעיצוב".
איך בחרת את הדירה הזו?
"גרנו באותו קומפלקס בכניסה אחרת בבית בלי מרפסת, והיה קשה לנו, כך שחיפשנו בית שכור עם מרפסת. נכנסתי לבית הזה באמצע הקורונה וראיתי שהגג שיוצא מחדר השינה שלנו הוא כמו צריף על הדירה. יש איזו תחושה נורא כיפית. אהבתי את החלוקה של החדרים, כך שלכל ילד יש את הספייס שלו. זו דירה שבנויה מאוד נכונה. יש חנייה ויש מעלית ויש בה תחושה אינטימית, למרות שהיא לא קטנה וצפופה. עצם זה שהילדים ישנים למטה ואנחנו למעלה זו אפשרות להתנתק מהם קצת. בהתחלה הבן שלי אמר שכשהוא עולה אלינו לקומת ההורים זה מרגיש שהוא עולה למגדלור, וזו באמת תחושה קצת יותר מבודדת שיש לנו ספייס שלנו".
ספרייה ענפה, סוכה במרפסת ועציצים
מדלת הכניסה נכנסים לחלל משותף, שכולל מטבח, סלון וספריית ענק, שחולשת על חלק מפינת האוכל. הבית מאופיין בחלונות גדולים שמכניסים את צמרות העצים הביתה ויש עציצים רבים שמחזקים את תחושת הירוק גם בפנים.
חדרי הילדים נמצאים בחצי מפלס למעלה, לכל ילד יש חדר ויש מרפסת מקשרת ביניהם. הם משחקים בה כדורגל למרות שהיא קטנה מאוד, בסוכות בונים בני המשפחה סוכה. "הבן הצעיר מביא חברים לישון בה ומבחינתו זו חוויה, כאילו הקמנו אוהל באיזה אתר נופש", אומרת לנגליב.
קומת ההורים ממוקמת במפלס העליון במעין חדר על הגג, שיש בתוכו שלוש מדרגות לחדר ארונות. חדר הרחצה הוא במפלס של מיטת השינה. מכאן יוצאים למרפסת קטנה ונעימה. "כל הקטע של הבחוץ זו הממלכה של בעלי. הוא משקה את העציצים והוא מתנהל שם כמו שריף. לי תמיד קר מדי או חם מדי. הוא נהנה שם", היא אומרת.
בחלל המשותף אפשר לראות את היצירתיות העיצובית של בעלת הבית. "השולחן העגול מאיקאה אך הנחתי עליו שיש לבן. אני אוהבת לקחת דברים של איקאה ולתת להם טוויסט שעושה את כל ההבדל", מסבירה לנגליב. "מעל השולחן יש מנורה של המעצב Serge Mouille. הפעם הראשונה שראיתי עבודות שלו הייתה בבלומינגדיילס. בכל אזור הבשמים היו מנורות שלו על התקרה. זה היה עוצר נשימה. יש לו שיק תעשייתי עם קלילות מודרנית ועל־זמנית. זו מנורה קלאסית שתמיד תהיה באופנה - זה שנדליר למי שלא אוהב שנדליר. הכיסאות מרטאן הן מחווה לסגנון קולוניאלי ובעצם המפגש של אירופה עם מקומות אקזוטיים. הם רופדו בבדים שהבאתי מחנות 'הרלקווין זאמארה' בניו יורק. כשאני רואה קש קלוע מתוח על כיסאות זה משרה בי אווירה נינוחה של ריזורט. חוץ מזה שהכיסאות נוחים מאוד. גם בספר שלי יש אזכור לקש הקלוע כחלק מסגנון קולוניאלי".
בסלון יש ספה גדולה מאוד. "ספה גדולה מקיר לקיר היא טריק שירחיב את החלל. הספה בעצם מספחת את השטח הגדול אליה. הייתי צריכה להשאיר מקום לשולחנות כדי להניח עציצים ושלט, אז לא יכולתי לגמרי להתפרס. את הצבע תורמות הבחירות של הטקסטיל - שטיחים וכריות במראה אקלקטי מקסיקני. הבן הקטן שלי אוהב שמיכות וגם היינו צריכים שמיכה לכלב, אז פרסנו פונצ'ו שהבאנו מטיול בחו"ל, וזה לא נראה סדין לבן אלא חלק מהעיצוב", היא מוסיפה. את רוב האקססוריז בבית ליקטה בחנויות "לילו הום" ו"ריזורט".
איזה שינויים עשית בבית לאחרונה?
"ויתרתי על עץ חג המולד עד התקרה עם קופסאות בכתום ופוקסיה וקישוטים. זה היה קסום והרגיש חוץ לארץ. כיוון שאבא שלי לא יהודי, חגגתי גם כריסמס כל שנה. מאז 7 באוקטובר אני כבר לא מסוגלת להוציא את העץ ולחגוג את זה. זה נגמר. כולנו הגדרנו את עצמנו מחדש כישראלים וכיהודים".
על הפסנתר לנגליב לא מוכנה לוותר. "גדלתי עם פסנתר כשהייתי ילדה, וכשלא היה לי בבית שלי פסנתר, אמא שלי השתגעה. כשקניתי פסנתר לבן היא שאלה למה לבן, זה הרגיש לה כמו פסנתר של סוחר סמים קולומביאני. אבל ברגע שהיא ראתה אותו היא התאהבה".
במעלה הזיכרונות והמדרגות
הקיר שמלווה את מדרגות העץ היה ריק כשנכנסו לגור בדירה. "לי היה ברור שאת כל אוסף התמונות שלי אפזר על הקיר הזה כמו יומן מסע. אלה ציורים שציירתי כשהייתי סטודנטית וציורים שהוריי ציירו, ויש פה קטעי עיתונות או גלויה מהביקור הראשון שלי בפריז ואפילו כרטיס רכבת וכוכב ים", מספרת לנגליב. "היה דרוש הנדימן מאוד אמיץ וממש מדדתי את התמונות, שרטטתי איפה כל תמונה צריכה להיות בתוכנת אוטוקד, והוא עלה לגובה ותלה את כל התמונות. גם בבית ילדותי היה קיר תמונות כזה, וכל הזמן התמונות היו מתחלפות. בכל הבתים שלי זו החותמת שלי".
למעלה, בחדר השינה של בני הזוג, יש תחושה של חופשה. "כשאני ואייל בעלי חוזרים מחופשה אנחנו נכנסים לחדר השינה וחושבים, וואי, הבית שלנו זה המלון הכי טוב. רציתי לעצב חדר שהוא חופש והוא בריחה. שילבתי טקסטיל מכל מיני מקומות בעולם כדי שהבית ירגיש שטיילתי בכל מיני מקומות בעולם והבאתי לארץ. כיסוי המיטה הוא של חברת Zoffany והוא לוקח השראה מתרבות ההדפס השיבורי היפנית של שנות ה־30. גם הכריות של הגבר והאישה ההודיים נקנו בחנות שנמצאת בעיירה סן ז'אן קאפ פרה מימי הביניים, בין ניס לקאן. זו החנות הכי יפה למוצרי בית שראיתי בחיי", משתפת לנגליב.
בחדר של ליאם, הבן הצעיר, עשתה המעצבת שילוב בין ריהוט גנרי שנקנה ברשתות ובין פריטים מיוחדים, למשל כורסת צ'סטרפילד בריפוד פסים ופונצ'ו עבור הכלב. על הקיר תלוי אוסף תמונות של חרקים שמוסגרו בשחור. "ליאם אוהב את הארי פוטר, ועד לא מזמן היו לו קישוטים של כריסמס אבל הם כבר לא חלק מהבית", היא מחדדת.
בעלך הוא מסעדן. האם היה לו חלק בעיצוב המטבח?
"כן, ברור, אני לא קשורה לזה. בהתחלה, כשהכרתי אותו, הייתי מבשלת ובאמצע התהליך הייתי מוצאת את עצמי על הספה מול הטלוויזיה כי הוא היה פולט אותי החוצה ומבשל בעצמו. היה לו חשוב תנור מקצועי והוא אחראי על הסירים, הסכינים וכל השאר, עד מסחטת המיץ".
מי אחראי על העציצים?
"הם צמחו לבד, מישהו שתל משהו, גרעין של משהו, אולי עטלפים ירקו פירות של איזה צמח, וזה פתאום נהיה ככה. אני לא יכולה לקחת על זה קרדיט כי זה קרה בשיטת הברירה הטבעית, או שאתה נובל או שאתה משגשג, אבל אני לא נתתי לזה יד. קרה פה משהו מקרי לחלוטין. אני לא טיפוס של גינון. ניסיתי ושום דבר לא צלח. אנחנו לא ממש משקים אותם יותר מדי".
17 צפייה בגלריה
ציורים של לנגליב והוריה ומזכרות אחרות, למשל כרטיס רכבת מפריז וכוכב ים
(צילום: חיים אפריאט)
מה הכנסת אל הדירה שמשקף אותך כמעצבת וכאדם?
"היה לי ברור שתהיה ספרייה. שרטטתי אותה בעומק של 33 ס"מ ובנו אותה במיוחד בשביל אוסף הספרים שלי, חלקם ספרי עיצוב ואמנות. התחלתי לאסוף אותם כשהייתי סטודנטית ועברתי לניו יורק. מהמשכורת הראשונה שלי בבית קפה בסוהו קניתי לעצמי ספר. בכל בית שבו אהיה - תמיד תהיה ספרייה עד התקרה. גם אם התקרה היא בגובה של שתי קומות הספרים יגיעו עד לשם. כך גדלתי וגם חמותי כזאת. בן זוגי אייל גם גדל בבית שכולו ספרים והם יותר טובים מכל טפט. התוכן הזה ממלא את החלל בקונטקסט.
"חוץ מהספרייה הכנסתי פרקט. אני בחיים לא אגור בבית בלי פרקט. יש נשים שאוהבות בטון מוחלק. אני לא יכולה לדרוך על שום דבר שהוא לא פרקט, לא משנה איפה אגור, גם ביוון. אנשים אומרים שאי אפשר להיכנס רטובים כי זה הורס את העץ. אז שייהרס. הבית הראשון שעברתי אליו בניו יורק היה מחופה בפרקט וזה מה שעשיתי מיד כשחזרתי לארץ. פרקט מכניס חום. אריחים זה דבר קר. אני לא מבינה למה אנשים שמים בבית בטון מוחלק, מה זה נותן? זה מתאים רק לגלריות לאמנות. בניין שעשוי מבטון נראה לא גמור, כאילו שכחו לחפות אותו".
איזה חדר בעינייך הוא הכי חשוב בבית?
"הסלון הוא המקום הראשון שרואים כשנכנסים לבית, וזה המקום שבו כולנו נפגשים כמשפחה".
על מה ויתרת בגלל אילוצים של בית שכור?
"יש לי בעיה קשה עם צבע אפור. אני לא סובלת אפור ושני חדרי הרחצה בבית הם אפורים. אם הייתי יכולה הייתי עושה את זה אחרת. אני אוהבת קלאסי, כמו חדר רחצה צרפתי שיש בו פסיפס מחומשים של שיש לבן, שנראה כמו כוורת דבורים ואריחים לבנים. יש עכשיו טרנד שהכול נראה חול, ואני אוהבת טאד לק, חומר עמיד במים בעל מראה מאוד טבעי שאת יכולה לעבור איתו מקיר לרצפה והוא בגוונים של חול".
כשחיים עם כלב, מעצבים בית אחרת?
"ג׳ורג׳ יודע מתי הוא מלוכלך ולא עולה על ספות, כלב מתחשב. לא אילפנו אותו. ממילא אצלנו על כל כורסה וספה יש שאל כי אנחנו אוהבים להתכסות, וכך הכלב שלנו התרגל לשכב רק על שאל. כלב אריסטוקרטי".
את זוכרת אירוע בלתי נשכח כמעצבת?
"לפני שנים עיצבתי למשפחה בית ברמת השרון. המשפחה הטיסה אותי לניו יורק לבחור את כל הפריטים בראלף לורן ובחנות 'רסטורשן הארדוור'. הבאתי במכולה ספות, גופי תאורה, מסגרות לתמונות ואפילו ידיות לארונות. רמת הדיוק הייתה גבוהה. זה היה תהליך שהגיע לשיאו כשעבדתי על חדרי הילדים ובשלב מסוים הבחנתי שכל הפריטים שמיקמתי בחדר של הנערה המתבגרת הועפו למסדרון. הכול. השטיח, הכריות, שולחן הצד, הכורסה. זה היה נורא מעליב. אני וההורים ניסינו להבין מה קרה. היא אמרה שהיא לא אוהבת ונשארה עם המיטה ועם הגלשן. והנה לאחרונה הבן הגדול שלי עשה את אותו דבר. העיף את כל מה שהיה לו בחדר ונשאר עם מיטה ומחשב".
על מה את שמחה בבית הזה?
"אנשים שואלים למה לקחת שטח מפינת האוכל כדי לבנות ספרייה, אבל מבחינתי ההחלטה הזו לא לקחה מקום, אלא נתנה מקום ועומק. קיר ריק מרגיש כאילו הוא עומד ליפול עליך. זה לא מזמין. ברגע שיש לך חלל עם ספרייה, שפת הגוף שלך יותר נינוחה".
יש חלומות שלא הוצאת לפועל?
"אין חלום שאני לא משתדלת להגשים, ותשמעי סיפור: ראיתי באתר של חנות יוקרתית שולחן בן שלושה חלקים עשוי שיש קררה, שאמור היה לעלות ביבוא עם מיסים 33 אלף שקל. היה ברור שאין סיכוי, אבל המשכתי לחלום עליו. יום אחד הסעתי את הבן שלי לחבר בחולון, וטעיתי בדרך. עברתי בסמטאות צרות, ופתאום הגעתי לבית קברות מוסלמי. בסמוך אליו עמד צריף ואני רואה פלטות שיש קררה בדיוק כמו השולחנות שרציתי. הגעתי לאיש מצבות. יצאתי מהרכב ושאלתי אם הוא יכול להכין לי שולחן. הוא ביקש תמונה. שלפתי את הנייד. הוא ניסה להיראות רציני וענייני, אבל ראיתי שהוא מת להתפקע מצחוק. הוא אמר: 'את מעצבת? אז תכיני לי שבלונה'. למחרת הגעתי והוצאתי שבלונה אחד לאחד בגודל, עשויה קרטון. אחרי שלושה ימים השולחן היה מוכן. אין צורך לומר שהשולחן עלה לי פחות מעשירית מזה של החנות המפונפנת, אבל התוצאה – אותו דבר".
