"לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" - כך מורה הדיבר השני בעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני. הציווי האלוהי מופיע פעם נוספת בספר שמות, פרק כ', ובו התוספת "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ". ולמרות זאת, ברחבי מדינת ישראל פזורים אלפי פסלים, חלק נכבד מהם מוקדש לאנדרטאות והנצחה.
ספירת מלאי קצרה של פסלי החוצות בערים המרכזיות בארץ תגלה כי אלו מנציחים בין היתר את הטייסים, את הפועל העברי, הלוחם היהודי, נפגעי פעולות האיבה, כובשי יפו, חללי מלחמות ישראל ואפילו חללי הצבא המצרי. בנוסף, בשטח הציבורי פזורות הנצחות של דמויות היסטוריות רבות ומגוונות, בהן נפוליאון, צ'רצ'יל, דוד וגוליית, הרב מרדכי שורנשטיין, דוד גוטמן (ממייסדי החברה ליישוב ארץ ישראל), יצחק רבין, שלום עליכם (כשהוא רכוב על עז), זרח ברנט (פעיל ציוני), הכדורגלן נתן פנץ, ראול ולנברג, בן גוריון, מאיר דיזינגוף, דרייפוס ואפילו זמר האופרה האיטלקי לוצ'יאנו פאברוטי. נעדרות כמעט לגמרי - או נוכחות באופן מצומצם עד מאוד - הן נשים.
את הפסלים המנציחים נשים מההיסטוריה של מדינת ישראל ניתן לספור על יד אחת. גולדה מאיר, חנה סנש ורחל אימנו הן בין היחידות שזכו לכבוד הזה. פסלה של גולדה מאיר מופיע פעם אחת לצד פסלו של בן גוריון על ספסל בגן ההסתדרות בתל אביב; פעם נוספת בגן מנהיגי האומה בראשון לציון, לצד ששה פסלים נוספים (של גברים); ופעם אחרונה בכפר בלום. פסלה של חנה סנש, שפוסל בהונגריה ב-1945 והגיע לארץ ב-2007, נמצא בשדות ים, היכן שעומד הבית שהוקם לזכרה. פסלה של רחל אימנו, שמחבקת לחיקה ילדים קטנים, נמצא בקיבוץ רמת רחל. פסל נוסף בפתח תקווה, בשם "ארבע אמהות", הוקם לזכרן של המתיישבות הראשונות שייסדו את העיר. בפרטים המפורסמים על הפסל נכתב כי "האמהות היהודיות הן המקור והשורש להמשכיותו וקיומו של עם ישראל".
המחשבה הכמעט מיידית שעולה נוכח הפער בין אופן ההנצחה של גדולי האומה אל מול גדולות האומה, היא שאולי מדובר בשיקול דתי שבמסגרתו נעדר הגוף הנשי מהמרחב הציבורי. למרות זאת, ספירת המלאי של הפסלים במרחב הציבורי בישראל תחשוף כי מרבית הפסלים שכן מציגים דמויות נשיות, מציגים את גופן העירום. דוגמה לכך ניתן למצוא למשל בגן "אישה" בחולון, שבו פזורים פסלים המציגים את גוף הנשי.
"הציווי 'לא תעשה לך פסל ותמונה' אמור לתפוס את כולם, אבל זה לא המצב", אומרת ל-yet פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי, חוקרת זיכרון והנצחה במחלקה לסוציולוגיה וראשת מכון טרומן באוניברסיטה העברית. "זה מתלבש על שוביניזם כללי, תעדוף גברים, שגם המדינה חטאה בו. זה לא התחיל היום. אנחנו רואות את זה בכל המרחב - גם בשטרות כסף רק לאחרונה חל שוויון בין ייצוג נשים וגברים, וזה בא לידי ביטוי גם בכנסת, באוניברסיטה ובזירה הציבורית והסימבולית".
"זה כמו פרסומת סמויה", מצטרפת לדבריה פרופ' דפנה הקר, ראשת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב. "אנחנו לא קולטים שזה מה שאנחנו רואים כל הזמן. זה שטיפת מוח בכפייה. האחריות במרחב הציבורי היא האחריות הכי גדולה כי הקהל שלה שבוי. זהו בעצם גם מרחב פוליטי במובן שהוא מראה לנו את מי אנחנו מנכיחים, והבולטות של הגברים גם במרחב הזה יותר גדולה רק בגלל שהם גברים".
לפסל זיכרון קולקטיבי
הדיון סביב פסלי הנצחה, כוחם ומשמעותם הפוליטית והחברתית, עלה בשנים האחרונות פעמים רבות, והתחזק לאחר מותו של ג'ורג' פלויד תחת רגלו של שוטר לבן בארצות הברית. מותו של פלויד עורר זעזוע ביבשת והוביל למחאות נרחבות גם מחוץ לגבולותיה: מפגינים בלונדון השחיתו אז פסל של צ'רצ'יל בכיכר הפרלמנט וריססו עליו את הכיתוב "הוא היה גזען", ובעיר הנמל בריסטול מפגינים עקרו ממקומו פסל בדמותו של אדוארד קולסטון, סוחר עבדים מהמאה ה-17, והשליכו אותו למים. גם בבלגיה הושחת פסל של המלך לאופולד השני, שהשתלט על קונגו ב-1885 ושיעבד רבים מאנשיה, ובאלבמה הבטיח ראש העיר למשחיתי אנדרטה לזכר לוחמי הקונפדרציה שהוא "יסיים עבורם את העבודה". במדינות נוספות בארצות הברית כמו פלורידה, וירג'יניה ואינדיאנה, הורדו והופלו פסלי הנצחה של חיילים ומנהיגים של הקונפדרציה, לצד פסלים של דמויות נוספות כמו מגלה היבשת כריסטופר קולמובוס.
גם בישראל עוררו פסלים מחאות וסערות ציבוריות, בהם הפסל המוזהב של בנימין נתניהו, שהוצב ב-2016 בכיכר רבין בשם "המנהיג העליון". כמה שעות בלבד לאחר שהוצב, הופל הפסל, שביטא ביקורת על ראש הממשלה לשעבר, על ידי אזרח שהגיע למקום. ב-2018 הושחת גם פסלו של יצחק רבין בתל אביב, כשצלב קרס צויר עליו, לצד הכיתוב "תודה (בגרמנית)", והמספר שישה מיליון. כמו כן, במרץ 2021 פינו עובדי עיריית ירושלים את הפסל "גיבור ישראל", שהציבו מפגינים נגד נתניהו בכיכר פריז בעיר.
סערה התעוררה גם סביב הצבת פסלו של הנשיא לשעבר, משה קצב, בגן משכן הנשיא. שדולת הנשים דרשה אז להסיר את הפסל של מי שהורשע באונס ובעבירות מין נוספות, ונשיא המדינה דאז ראובן ריבלין נענה באופן חלקי והורה להשאיר את הפסל על כנו ולהצמיד אליו שלט שמסביר את מעשיו של קצב. "נשיאי ישראל הכריעו שיש להותיר על כנו את פסלו של הנשיא השמיני, אף שהורשע באונס ונאסר, מתוך מחשבה שאין לשנות את העובדות ואין להעלים את שנעשה", נכתב על השלט.
"אנחנו אומה של זכור", אומרת ויניצקי-סרוסי. "במדינות לאום רבות הזיכרון הקולקטיבי הוא הדבק, והזיכרון במדינת ישראל הוא עיקרון מהותי. יצירת הזיכרון היא עבודה שמתבצעת על ידי סוכנויות רבות - יש לה חוקים שהיא מחוקקת, כמו חוק הזיכרון, או חוק הנכבה שאסור לזכור, וזרוע אחרת שלה היא מערכת החינוך - שם יש טקסים, לימודים וסמלים ששומרים על הזיכרון הלאומי. יש תחזוקה מאוד גדולה של אמנים, אדריכלים, היסטוריונים, מוזיאונים, מעצבות פסלים - עולם ומלואו שעוסק בשמירה על הזיכרון הקולקטיבי".
לדבריה של ד"ר ענבל בן אשר גיטלר, מרצה בכירה בראש החטיבה לתרבות חזותית של בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, הנשים המעטות שהונצחו לאורך השנים במדינת ישראל היו בעיקר גיבורות שמזוהות עם הרעיון הציוני של המדינה, כמו גולדה מאיר וחנה סנש. "במחקר שעשינו על הנצחה של נשים בבולים ישראלים - שגם שם ישנה הדרה ברורה של נשים - מצאנו שנשים לא יצרו לעצמן לובי חזק, כמו למשל קבוצות של גברים שמנציחים חטיבה לוחמת וכדומה. בנוסף, מצאנו שנשים מזוהות הרבה יותר כקולקטיב, כמשהו שהוא חלק מהמדינה כמדינה והחברה הישראלית כחברה, ולא כיחידות".
12 צפייה בגלריה
מימין: פרופ' ורד וניצקי-סרוסי, פרופ' דפנה הקר וד"ר ענבל בן אשר גיטלר
(צילום: דניאל חנוך, יח"צ, מכללת ספיר)
בן אשר גיטלר מסבירה כי זיכרון קולקטיבי נוצר, בין היתר, באמצעות המרחב הציבורי והמבנים בו - ובכלל זה פסלים. "הגענו לתובנות שפיסול במרחב הציבורי מעניק אופי אחר לחוויה התרבותית וגם נותן סוג של זיכרון והוויה ציבורית שהוא מאוד משמעותי. בספרה 'כוחו של מקום' כתבה החוקרת דולורס היידן על האופן שבו אמנות במרחב הציבורי מעניקה זהות לקהילה, מעודדות פעילות תרבותית ונותנת שייכות למקום".
"זה מה שיש, רק גברים"
ב-20 שנה האחרונות, בכל מדינת ישראל, אין תקציב לפיסול חוצות - כך אומרת מנהלת המחלקה לאמנויות בעיריית תל אביב-יפו צלילית בן נבט. בתל אביב עצמה יש לדבריה כ-180 עבודות פיסול במרחב הציבורי, "וביחס למטר, זאת כמות מאוד מאוד גדולה - אפילו ביחס לערים בעולם". כל פסל דורש תחזוקה ותפעול שוטף שכולל שיפוץ ובטיחות - והתקציב היחיד הקיים מנותב עבור הדברים האלו.
לעיתים פותחת עירייה תחרות עבור הקמת פסלים. במקרים כאלה, למשל, מוקצה סכום מסוים לטובת פסל שיוצב בכיכר או באזור אחר, והעירייה מקימה את התחרות, פונה לאמנים, מקבלת הצעות ולבסוף בוחרת את הפסל המתאים ביותר. עם זאת, ברוב המקרים, לפי בן נבט, פסלי החוצות מתקבלים דווקא על ידי תרומות. ועדה המוקמת מטעם העירייה מגיבה להצעות שמגיעות לשולחנה - אלו יכולות להיות תרומות מערים תאומות (כמו הפסל של דרייפוס שהתקבל מפריז), מקרנות כלשהן או אף מאנשים פרטיים שמעוניינים שמבקשים להנציח את יקיריהן. "אך העירייה לא חייבת לקבל כל פסל, גם אם הוא תרומה. החשיבות של הוועדה הזאת היא גם להגיד לא - כיוון שזה שטח ציבורי", אומרת בן נבט.
מבנה הוועדה קיים כבר 20 שנה וכולל את אדריכל העיר, אדריכל שיפור פני העיר וגורמים חיצוניים כמו אוצרים, אמנים ואדריכלים. מבנה הוועדה נשאר זהה אך הדמויות הציבוריות מתחלפות כל כמה שנים. לפי בן נבט, כרגע מכילה הוועדה הקיימת בעיריית תל אביב-יפו ייצוג שווה לנשים וגברים. "ישנן אמנית ושתי אוצרות, והאדריכלים הם גברים - אנחנו בסך הכל חצי-חצי". במרחב הציבורי לעומת זאת, היא מסכימה כי ישנו העדר של נשים. "עשיתי ספירה של האמנים המוצגים במרחב הציבורי ובסך הכל ישנן 22 נשים פסליות שמוצבות בעיר (מתוך 180 פסלים, ת"מ). זה עדיין לא שוויוני, אבל הן גם לא נעדרות לגמרי. הן נעדרו, זה נכון. כי גם פה וגם בעולם, כשאתה מנציח אנשים, מי שקובע מי יונצח זה מי שמחזיק בעמדות האלה, ואתה בדרך כלל מנציח את מי שעומד בעמדות הכוח. נגיד החליטו שמנציחים נשיאים, והיו רק נשיאים גברים - אז זה מה שיש, רק גברים".
לדעת בן נבט, שינוי למצב הקיים צריך לעלות מתוך הדור עצמו. "לא אני צריכה להכתיב את זה. זו לא אמנות מוזמנת. אנחנו לא אומרים לאמנים 'בואו תיצרו לנו'. התיקון יהיה אם ניתן לאמניות טובות הזדמנות, ולא רק להן - אלא גם לאמניות ערביות, וערבים ואתיופים, יש הרבה חלקות מודרות, ואנחנו עושים מאמצים לאתר אותם. זה תהליך של התפתחות. מתי הוא יתיישר לגמרי? לא יודעת להגיד. מה, אם נציב פתאום 50 פסלים של נשים אז פתרנו את העניין? לא, זה עניין של חינוך ותהליכים ארוכים".
"יש הרבה חלקות מודרות, ואנחנו עושים מאמצים לאתר אותם. זה תהליך של התפתחות. מתי הוא יתיישר לגמרי? לא יודעת להגיד. מה, אם נציב פתאום 50 פסלים של נשים אז פתרנו את העניין? לא, זה עניין של חינוך ותהליכים ארוכים"
ואכן, הפתרון לאי השוויון המגדרי בישראל לא יגיע מייצוג שווה של פסלים במרחב הציבורי, אך מהווה חלק - קטן ככל שיהיה - בדרך לשם. במסגרת כך, יש שטוענות כי שוויון יבוא לידי ביטוי בהעדפת נשים לתפקיד יצירת פסלי החוצות הנבחרים למרחב הציבורי, ואחרות טוענות שההעדפה צריכה להיות להנציח יותר דמויות נשיות, גם אם יהיו אלה גברים שיפסלו אותן. ד"ר הקר מדגישה, ובצדק, שלא צריך לבחור בין שתי האופציות - אלא לבצע את שתיהן במקביל ובהתאם לצורך. "באוניברסיטת תל אביב למשל יש מלא פסלי חוצות שהערך שלהם הוא ערך אמנותי, ואז השאלה הנכונה היא כמה מהם נוצרו בידי נשים וכמה מהם בידי גברים. נושא אחר וחשוב לא פחות הוא הדמויות המונצחות. זהו פרויקט היסטורי, פוליטי - לא אמנותי. האמנות משרתת משהו אחר פה".
כשהיא נשאלת לגבי פסלי הנצחה של נשים שהיא הייתה רוצה לראות במרחב הציבורי בישראל, היא לא מתקשה לענות. "וואו, הייתי רוצה פסל של אליס שלוי (מחלוצות הפמיניזם בישראל, ת"מ), רות ביידר גינזבורג, ויקי שירן, רונית אלקבץ, הנרייטה סאלד, שולמית אלוני - הנה, למשל - איך זה יכול להיות שאין פה אף פסל של שולמית אלוני?"
