בעתות משבר ובזמני שגשוג, פני המדינה חקוקים על ובתוך הערים, הרחובות, המבנים ובעיקר – הבתים. הבית הישראלי עבר שינויים וגלגולים לאורך השנים אך למעשה, אי אפשר באמת להגדיר מהו "בית ישראלי". עם אוכלוסייה מגוונת ורבת מגזרים, עושר של תרבויות, עדות ומוצאים, ערים צפופות לצד יישובים כפריים, ערבה מדברית או גליל ירוק והררי – כל אלו ועוד מרכיבים את המושג החמקמק שנקרא הבית הישראלי. מעין כור היתוך אקלקטי שניסיון להגדיר אותו נדון מראש לכישלון.
בתוך אחד המשברים העמוקים ביותר בתולדות המדינה, שאלנו מעצבים ואדריכלים ישראלים, מה יש "רק בישראל". אפשר להתחיל ולציין כמה מאפיינים מקומיים מובהקים, ובהם רצפות סומסום או בשמן העממי בלטות (טרצו – בסיס בטון ופירורי שיש, חצץ ואבנים עם או בלי פיגמנט לרקע - הוא לא באמת המצאה ישראלית אלא איטלקית, אבל עוד לפני קום מדינת ישראל אימצו כאן בחום את שיטת הריצוף הזולה, העמידה והמהירה, עד שהפכה למזוהה עם העיצוב המקומי ופופולרית עד היום); מזגנים תלויים בדיס-הרמוניה בחזיתות המבנים; תריסים מפלסטיק ותריסולים (האחרון הוא פטנט ישראלי ייחודי מ־1957 של מהנדס הבניין רם בן טל שיצר תריסים, תחילה מאזבסט ואחר כך מחומרים בטיחותיים יותר, שנועדו לסגור מרפסות בדירות בשל מצוקת הדיור באותה עת); דודי שמש המשובצים על הגגות בבניינים ותיקים (בעשורים האחרונים הם הולכים ונעלמים מבניינים חדשים וממגדלים); וכמובן, כל תחום המיגון – ממ"ד, ממ"ק, מקלט, קירות הדף, מיגוניות וכן הלאה.
שאול כהן בונה בתים מיניאטוריים שמשקפים את ישראל
(צילום: ירון שרון)
יש כמובן גם את בית הסוכנות או בית סבא־סבתא, שהיה נפוץ ביישובים כפריים – בית בצורת ריבוע עם גג רעפים אדום, צנוע במידותיו ופונקציונלי בתכנונו, את האבן הירושלמית ועוד אלמנטים שיש גם בעולם – אבל מזוהים מאוד עם ישראל בכלל ועם ירושלים בפרט. אבל מה עוד? יצאנו לברר.
13 צפייה בגלריה
בניינים ישנים עם דודי שמש, מזגנים גלויים תלויים, תריסים וחיפוי צהבהב
(צילום: Olga Mazo, shutterstock)
אור, צהוב ועיצוב ישראלי שעדיין מחפש את עצמו
האדריכל מיקי כתר ממשרד M2 אדריכלים מתכנן לצד שותפתו למשרד אדריכלית מירב ברמן בתים ישראליים ברחבי הארץ כבר 24 שנים. בכמעט שלושה עשורים הם ראו את הטרנדים בעיצוב ובתכנון בתי המגורים בארץ משתנים ללא הרף. "ישראלים קשורים מאוד למקום, אבל עדיין יש המון טרנדיות בעיצוב. אם הייתי צריך לומר מה הטרנד הכי גדול שהשתנה – הייתי מדבר על הצהבהבות", אומר כתר.
"פעם היינו מצפים וילות בשליכט מגורען מדברי צהוב. היום הבתים הרבה יותר נקיים, לבנים, מינימליסטיים. התרחקנו קצת מהחומר המקומי והלכנו למודרניזם. זה נובע כי המקומיות שלנו התרחבה: אנחנו נוסעים יותר לחו"ל, מחפשים השראה באינטרנט וגם האדריכלים עצמם מחפשים דברים חדשים. לטובת הקהל הישראלי צריך לומר שהוא לא תקוע במקום".
אם תשאלו את כתר, לעיצוב הישראלי אין עדיין באמת זהות מובחנת. "יש משהו בנו שאנחנו עדיין מחפשים. אין מאפיין מסוים שאני יכול לסמן ולומר – הנה אדריכלות ישראלית מובהקת", הוא אומר. הישראליות עצמה מתבטאת בבית הישראלי לא מתוך העיצוב אלא דווקא מהתרבות ומהשטח. "מה הכי ישראלי בעיניי? אור", אומר כתר, "כשאני חושב על אור ישראלי אני חושב למשל על העבודות של הצייר יוסף זריצקי, שתפס את הארץ דרך האור שלה. גם בחוויה שלי כאדריכל אני מרגיש שיש פה אור יוצא דופן בארץ. עם השנים, זה מתבטא בכך שהגדלנו את הפתחים. אור נכנס הביתה בצורה מהממת ולמדנו לנצל אותו נכון. בבתים של פעם בישראל היו חלונות קטנים, עם תריסים גסים. היום מצאנו פתרונות ואנחנו מצליחים לאכלס את האור בתוך הבית בצורה מהממת".
13 צפייה בגלריה
אי גדול, פינת אוכל רחבת ידיים והרבה אור. מאפייני הבית הישראלי החדש. עיצוב: מיקי כתר ומירב ברמן
(צילום: אלעד גונן)
טרנד נוסף שמאפיין כתר בבתים ישראליים בשנים האחרונות הוא הגודל. "אם בעבר בבית ישראלי חיו ארבעה אנשים בחדר אחד וסבתא בסלון, היום הנושא של הפרט ושל הפרטיות הפך להיות מהותי וכמעט מובן מאליו בכל בית", הוא אומר. "זה כמובן מראה על שפע ויכולת כלכלית לבנות בתים גדולים יותר, אבל גם על שינוי תרבותי. נושא הפרט הפך להיות מרכזי, ואת הגרעין המשפחתי השארנו במטבח. אני קורא למטבח כיכר העיר". לצד המטבח יש כמעט תמיד פינת אוכל גדולה, זו כמובן לא המצאה ישראלית כלל וכלל, אבל המשפחות הגדולות, החגים וארוחות שישי, לצד החיבה לאירוח – נותנים לפונקציה הזו משקל רב.
מה לדעתך האלמנט הכי פופולרי בבתים ישראליים היום?
"האי במטבח. אנחנו לא המצאנו את האי כאלמנט עיצובי, אבל ההתנהגות שלנו כמשפחה הפכה אותו מגימיק לחלק מאיתנו, וזה מאוד נעים לראות".
הוא מוסיף: "הדרך שבה אני בוחר להכניס את הישראליות הביתה בעיצוב היא אמנות מקומית. אנחנו עם מוכשר ויש אמנים מדהימים בישראל. שילוב של אמנות ישראלית בבית יוצרת את ההקשר של מקום, כי מקום הוא לא רק חומר הגלם, הוא גם התרבות וההקשר".
מקווה במרתף, שני כיורים ומיטות מופרדות
מעצבת הפנים שרי גורשטיין מתכננת בתי מגורים ב־18 השנים האחרונות עבור לקוחות פרטיים ויזמים. לאורך הקריירה שלה התמקמה גורשטיין בתוך נישה מסוימת, וללא ספק ייחודית לישראל - תכנון בתים עבור המגזר החרדי והדתי, זאת אף על פי שהיא חילונית לגמרי. "יש כאלה שידועים בעיצוב בתי מסחר, מסעדות או משרדים, ואילו אני ידועה כמעצבת עבור לקוחות דתיים, ואני מוכרת מאוד במגזר", מספרת גורשטיין.
כפי שהיא מעידה, לקוחותיה שייכים בדרך כלל לאוכלוסייה מבוססת והיא מעצבת בתים עבור לקוחות פרטיים, לצד מתחמי דיור גדולים עבור האוכלוסייה הדתית, בערים כמו צפת וירושלים. אולם כשמדובר על עיצוב עבור לקוחות דתיים, אורח החיים הוא אחד האלמנטים המשמעותיים והניואנסיים ביותר שמאפיינים את העבודה. "פינת נטילת ידיים למשל, חייבת להיות בכל בית חרדי", מספרת גורשטיין, "בין אם היא קרובה לחדר האוכל, לחדר השינה או נמצאת אפילו ממש בתוך חדר השינה עצמו, זה כבר תלוי ברמה ההלכתית של הלקוחות".
מבחינה סגנונית הספקטרום העיצובי לא שונה במגזר הדתי בהשוואה לזה החילוני: חלק מהבתים מודרניים מאוד, ואחרים מאוד קלאסיים ו'כבדים' יותר. אך אורח החיים הדתי, ויותר מכך החרדי, דורש התאמות עיצוביות בכל חלק בבית, מחדרי השינה ומיטות ההורים, דרך המטבח המוכשר ועד לפרטי שולחן השבת, ארונות מותאמים לספרי קודש ולתשמישי קדושה ועוד. "יש אלמנטים שחייבים לעצב בהתאמה אישית, למשל, מיטות חדר השינה של ההורים, שם חייבים להציב מיטה יהודית שהיא מיטה מופרדת. אני נוהגת לעצב מיטה שאפשר לחבר ולהפריד בלי לאבד את האסתטיקה. בימים המותרים היא נראית כמיטה אחת ובימים המופרדים אפשר לפצל אותה לשתי מיטות יחיד", היא מסבירה.
"שולחן השבת הוא דוגמה נוספת להבדל. בבית חילוני, כשמארחים פותחים בדרך כלל את השולחן לכמה שעות וזהו. בבית של חרדים, מחמישי עד מוצ"ש השולחן צריך להיות פתוח. זה משהו שצריך להביא בחשבון גם במיקום השולחן וגם בעיצוב שלו", מוסיפה גורשטיין. "יש גם אלמנטים מיוחדים שלקוחות לפעמים מוסיפים לבתים, כמו מקווה במרתף. היום הרצון שלהם הוא שזה ייראה כמו ספא, זה לא מקווה שבאים, טובלים ויוצאים, אלא משהו משודרג יותר".
אלמנט מרכזי נוסף בעיצוב בתים עבור המגזר הדתי הוא חדרי הילדים. שם, מספרת גורשטיין, גם בקרב הלקוחות העשירים ביותר, הילדים חולקים חדר. "הבית יכול להיות בתקציב מאוד גבוה, אבל החדרים יהיו עבור שניים או שלושה ילדים. בציבור החילוני נהוג יותר שלכל ילד יש את החדר שלו, במיוחד כשהילדים גדולים. בציבור הדתי, גם בבתים יוקרתיים מאוד, עדיין ילדים חולקים חדר, ויש בזה משהו יפה בעיניי".
בנוסף היא מציינת את המטבח הכשר, וככל שיש יותר מקום וכסף – כך אפשר לעצב הפרדה בין אזור בשרי ובין אזור חלבי, עד כדי הקמת שני מטבחים. מי שידו משגת דואג לשני כיורים או לכיור מחולק, שני תנורים, שני מקררים, משטחי עבודה נפרדים וכפילות בכלים ובאחסון כמובן.
13 צפייה בגלריה
מטבח למשפחה דתית עם שני כיורים, שני תנורים ואזורי עבודה נפרדים. עיצוב: טלי גולד
(צילום: תמיר רוגובסקי)
לגור בקומה 40: המגדלים משנים את ערי המגורים
אם עושים זום אאוט מסלון המגורים ומסתכלים על קו האופק של ישראל, אפשר לראות אותו משתנה במהירות: כבר לא מעט שנים, אך ביתר שאת בעשור האחרון, שמגדלים וגורדי שחקים מתחילים לאפיין את הנוף. מהצפון עד הדרום, בערים הגדולות ובעיירות הפיתוח, הבנייה לגובה היא מעבר לטרנד, היא העתיד של המגורים בישראל הקטנה. "מדינת ישראל גדלה, עקומת הילודה גבוהה מאוד, יש לנו משאב קרקע מצומצם ועלייה לגובה היא הכרח", אומרת האדריכלית רחל פללר, שותפה בכירה במשרד האדריכלים יסקי מור סיוון ומנהלת התכנון במשרד.
לפי נתוני התחלות הבנייה של הלמ"ס, ב־2022 נרשם זינוק של 29% בקצב בניית המגדלים בארץ. העיר המובילה בבנייה לגובה ב־2022, היא בת־ים, עם 2,349 דירות שהחלו להיבנות בבניינים בני 16 קומות ויותר. ב־2022 - זינוק של 91% מ־2021. במקום השני מבין הערים המובילות בבנייה נמצאת נתניה. תל־אביב, שהייתה העיר המובילה בבניית המגדלים בעשורים האחרונים, נמצאת רק במקום השלישי.
"העלייה לגובה היא שינוי בתפיסה של הבנייה למגורים. לא מדובר היום רק על תל אביב, ירושלים או חיפה, אלא על כל הארץ. האבטיפוס של עלייה לגובה הוא בהכרח סוג בנייה שונה שצריך להתייחס אליו אחרת תכנונית. הוא משפיע יותר על הסביבה, על הולך הרגל ועל הרחוב", אומרת פללר.
13 צפייה בגלריה
העלייה לגובה היא שינוי בתפיסה של הבנייה למגורים. פרויקט הדר ים, תכנון: יסקי מור סיוון אדריכלים
(צילום: יורי מיכאלי)
13 צפייה בגלריה
העתיד טמון בעירוב שימושים ומגורים בערים? פרויקט exchange commercial center
(הדמיה: 3D Vision)
אחת המגמות הייחודיות בתהליך הבנייה לגובה הוא מתחמי עירוב השימושים, שמייצרים סביבת מגורים שיש בה הכול: דירות, משרדים, מתחמי מסחר וגני ילדים, הכול בקומפלקס אחד. "מבחינה היסטורית, היו תמיד מרכזי הערים האזור האינטנסיבי, ואזור המגורים היה המקום שבו הולכים לישון. הגישה היום מדברת על אינטראקציה פעילה עם הסביבה 24/7", אומרת פללר. "יצירת מתחמים שנותנים שירותים לכל אורך היום. זה קומפקטי, הליכתי, מעודד יותר קשר ויכול להחיות ערים שעד היום קראנו להן 'ערי שינה'".
אחת הדוגמאות לכך היא פרויקט עלית שברמת־גן. פרויקט הענק, בתכנון משרד יסקי מור סיוון, הוא מתחם עירוב שימושים הכולל בניין משרדים, בניין מגורים, בניין לשימור ושטחי ציבור. "מחקרים מראים שסביבת מגורים כזו היא גם בטוחה יותר. בגלל השימוש התכוף, נוצר סוג של פיקוח טבעי. הסביבה לא ריקה", מוסיפה פללר.
הבנייה הזו מביאה איתה שינוי תרבותי ואורבני משמעותי. במקום ליבה של עיר שכולם נוהרים אליה בבוקר, מערכות החיים העירוניות מתפזרות. מצד שני, נוצרת מגמה מהותית של עיור, כשמגדלי הענק הופכים למעין one stop shop שבזכותם גם פרבר מנומנם יכול להפוך למוקד אורבני תוסס. "בלב העיר יש ניסיון לשמור על מרקם מסוים ברוב המקרים, ולא לבנות לגובה. הבנייה המגדלית נוטה להיות בשולי העיר", אומרת פללר. "מצד שני, תופעת ההתחדשות העירונית למשל, מכניסה את המגדלים גם למרכזי הערים".
גם מבחינה סגנונית משנים המגדלים מהותית את הנוף הבנוי בישראל. על מבני המגורים המוכרים שנבנו בין שנות ה־50 ל־80 בערים ברחבי הארץ ברוח ברוטליסטית, מטילים את צילם, תרתי משמע, מגדלי המגורים גורדי השחקים. למעט דוגמאות ספציפיות, רבים מהם בנויים בסגנון גנרי וחזרתי יחסית: מגדלי אבן בהירים המתנשאים לגובה של 30 ואף 40 קומות, עם מרפסות מרובעות זהות ובלי הרבה אופי.
"בנייני מגורים הם בהחלט מבנים מורכבים מאוד מבחינה עיצובית. הם צריכים לענות על הרבה מאוד פרמטרים ולשלב מרפסות, חלונות, ממ"ד, חדרי מדרגות, מעליות, לובי, חנייה ועוד", אומרת פללר. "קנה המידה כאן מייצר איזשהו דיאלוג שהוא קצת שונה וזה בהחלט מאתגר מאוד בכל בניין למצוא את השפה שלו". דוגמה למגדל שדווקא כן יושב על הצד היצירתי נמצאת בלב תל־אביב, ברחוב פרישמן 46. מגדל המגורים בן 28 הקומות מתנשא מעל מבני הבאוהאוס שסובבים אותו, אך מצליח לשמר גם חלק מהאלמנטים שלהם. "בפרישמן היה לנו אתגר לייצר בניין עם מאפיינים של העיר הלבנה ולנסות לארוג אותו במרקם של מערך קורות אופקיות", אומרת פללר, שתכננה את הבניין. "הקורה האופקית המעוגלת באה מהקונטקסט של העיר הלבנה, והיא מאגדת בתוכה את אותה פרוגרמה מורכבת של בניין המגורים. ניסינו לתכנן בניין שלוקח את אותם אלמנטיים מקומיים, אבל מצד שני יש לו זהות ייחודית כזו, שגם מרחוק אפשר לזהות אותו".
13 צפייה בגלריה
אתגר לייצר בניין עם מאפיינים של העיר הלבנה. מגדל פרישמן בתכנון יסקי מור סיון אדריכלים
(צילום: אמילי טפר)
"במקום בנייה מגזרית, בנייה קהילתית"
השינוי הזה באופי המגורים מורגש גם במגזר הערבי. בפברואר האחרון אישרה הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור (או בקיצור ותמ"ל) תוכנית לפיתוח רובע חדש בכפר־קרע, שיכלול כ־12 אלף יחידות דיור חדשות. עוד כוללת התוכנית שטחים בהיקף של כ־332 אלף מ"ר עבור תעסוקה ומסחר ושטחים בהיקף של כ־113 אלף מ"ר עבור מבני ציבור. זאת, לאחר שבחודש מאי האחרון הכריז שר הפנים, משה ארבל, על כפר־קרע כעיר.
ברקע לכך עומדת ביקורת שמושמעת כבר עשורים על כך שלא הושקעה חשיבה תכנונית לבנייה ייעודית למגזר הערבי, בפרט ביישובים המעורבים, ובהם ירושלים, חיפה, לוד ויפו. לצד זאת, צעירים רבים עוברים לגור ביישובים יהודיים הסמוכים ליישובים ערביים. כך למשל עלה שיעור האוכלוסייה בנוף־הגליל בין השנים 2012 ל־2023 ב־13%, בין היתר כתוצאה ממעבר של צעירים מנצרת הסמוכה.
בעיני האדריכל ד"ר איימן טבעוני, המתכנן תחת משרדו גם במגזר היהודי וגם בערבי, מדובר במגמה טבעית, ואולי אף מבורכת. "מגזרים הם תפיסה מיושנת. אנחנו רוצים לבנות ערים בנות קיימא שיש להן זכות חיים, וערים כאלה לא יכולות להיות מגזריות. בכלל, בעיניי המילה מגזר לא נכונה, המונח הנכון הוא קהילה".
ד"ר טבעוני הוא דור שני למשפחת אדריכלים, ומ־2014 הוא מחלק את עבודתו בין משרדיו בלונדון ובחיפה. "העיר צריכה להיות פלטפורמה שמאפשרת לכל קהילה להתקיים בה, בלי למנוע פעילות תרבותית", הוא אומר. "בלונדון, למשל, יש קהילות שמתקיימות בתוך עצמן, אבל המרחב הציבורי הוא של כולם. אני לא בטוח שאפשר לקרוא ליישוב חדגוני עיר. החוסן התרבותי והקיימות שלה נמוכים. איפה שיש גיוון, יש ייצור תרבותי, מדעי וכלכלי".
בנוסף, מתייחס ד"ר טבעוני לסוגיית האקלים, שאותה הוא גם חוקר באקדמיה. "אנחנו צריכים לשנות פרדיגמה. עיצוב עדיין נתפס כמשהו ששייך יותר ליופי, אבל כמתכננים יש לנו אחריות סביבתית למצוא פתרונות שעוזרים בקידום החברה", הוא מסביר, "הבניינים והערים אחראיים על יותר מ־80% מפליטת החמצן. במקום העיסוק בבנייה מגזרית ובעוד ועוד בתים חדשים, צריך לחשוב קדימה ולמצוא בנייה שתקדם אותנו למערכת אקולוגית בריאה יותר".
