הפרויקט "הטחנה הבאה" של מאי וויטסון הוא הזוכה בפרס על שם דוד עזריאלי לפרויקט הגמר המצטיין בלימודי אדריכלות לשנת 2021. מדי שנה מוענק הפרס לפרויקטים סטודנטיאליים יוצאים מן הכלל, והוא נחשב לפרס היוקרתי ביותר בקרב בתי הספר לאדריכלות בישראל. לצד הכבוד הגדול, האדריכלית הצעירה שסיימה את לימודיה באוניברסיטת תל-אביב בשנה שעברה תגרוף לכיסה סכום נאה של כ-60 אלף שקלים. המקום השני והשלישי יקבלו אף הם מענקים כספיים של 25 ו-15 אלף שקלים בהתאמה.
זו הפעם ה-18 שקרן עזריאלי מעניקה את הפרס, כשבאתר הקרן מסבירים כי מדובר בדרך לתמוך ולעודד יצירתיות, מקוריות ואיכות אדריכלית בקרב סטודנטים לאדריכלות. אף אחד מהפרויקטים שהשתתפו בתחרות אמנם לא נבנה במציאות, וספק אם ימומש בעתיד, אך מדובר בהצצה מעניינת לאקדמיה האדריכלית ולנושאים שמעסיקים את הסטודנטים לאדריכלות בישראל בימינו. בניגוד לפרקטיקה המקצועית שמחויבת ברגולציה, בירוקרטיה ושלל לחצים תקציביים, פרויקט הגמר בסיום התואר מהווה הזדמנות עבור סטודנטים רבים להביע את תפישת עולמם האישית. ניתן להבחין שמרבית הפרויקטים שלקחו חלק בתחרות השנה עוסקים בסוגיות עכשוויות ורלוונטיות למציאות הישראלית כמו הצטופפות הערים, יחסים בין אדם וטבע, חינוך ותשתיות.
הפרויקט שתכננה וויטסון מכונה "הטחנה הבאה" משום שבחרה למקם את ההתערבות האדריכלית שלה במבנה טחנת הקמח בהצטלבות הרחובות שלבים ודרך בן צבי בתל אביב. בסרטון הפרזנטציה מסבירה מאי כי הבחירה בטחנה נבעה מהסמיכות למכללה האקדמית תל-אביב יפו ומהקרבה לשדרות ירושלים, שבהן תעבור הרכבת הקלה שמסלולה קורם עור וגידים בימים אלו. את טחנת הקמח וויטסון קישרה למבנה האקדמי הקיים והסבה אותה לשימוש חדש של בית ספר לאדריכלות וכך לשמר את רוח המקום כמקום יצרני.
"ניסיתי לבחון את האפשרות לתת חיים חדשים לממגורות על ידי שימוש בחיבור וגריעה, היחס בין הנפח לאור והחומר והיחס לממד הוורטיקלי וקנה המידה האנושי", היא מסבירה בסרטון את תהליך התכנון והעיצוב שלה. הפילוסופיה שעומדת מאחורי הפרויקט של וויטסון מכונה Adaptive Reuse – תהליך שהולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות בעולם האדריכלות ומתמקד בהסבת מבנים קיימים שיצאו מכלל שימוש למטרות חדשות. "בניגוד למבני תעשייה פונקציונאליים המתוכננים על פי העיקרון "Form follows function", "Adaptive reuse" הוא התהליך ההפוך – התאמת התוכן למיכל".
המבנה החדש-ישן אותו תכננה מאי אמור לשיטתה להוות כניסה חדשה למכללה, כשבקומת הקרקע היא מיקמה פונקציות ציבוריות שמעודדות אינטראקציה. במרווחים שבין המבנים היא מיקמה קירוי שמתפשט לעבר מוקדים נוספים ויוצר ציר מחבר בין בית הספר לאדריכלות למכללה. "הגאומטריה הפשוטה של הממגורות הן מצע ההקרנה של משחקי האור והצל של הקירוי", היא אומרת. "השימוש מחדש הוא גם תפיסת עולם אקולוגית וגם התנסות פילוסופית – בה אובייקט שאיבד מערכו ומשמעותו בהקשר אחד הופך לסימן חדש וחי בהקשר אחר".
להוביל את הבקעה
במקום השני נבחר הפרויקט "הר מוביל עמק" של ליבת שרה עדן ויובל ידלין מבצלאל. הפרויקט של השתיים מתמקד בתשתית המוביל הארצי ובאופן ספציפי בחלק שיוצא מכלל שימוש באזור בקעת בית נטופה. הנושא שהוביל אותן, הן טוענות, הוא מערכת היחסים המורכבת בין אדם, תשתית וטבע וכיצד ניתן ליצור הרמוניה בין שלושת המרכיבים הללו. "בעוד שבקנה המידה הלאומי נתפס המוביל כתשתית, בקנה המידה המקומי הוא נתפס פעמים רבות כגבול הקוטע את המרחב", הן מסבירות בסרטון הפרזנטציה. "בבקעת בית נטופה התעלה מהווה buffer (חוצץ) של מאה מטר, שלאורך 17 קילומטר חוצה את המרחב החקלאי ומונע עבירות".
השתיים ביקשו להפוך את תעלת הבטון העזובה מאלמנט קוטע לגורם מקשר באמצעות יצירת מוקדים תרבותיים ולימודיים בנקודות אסטרטגיות. הן תכננו מוקד חינוכי חקלאי בנקודה שבה תשתית הבטון נפגשת עם הציר שמחבר בין בועיינה נוג'ידאת לעיילבון, במטרה לחשוף את המורשת המקורית של המקום. המתחם החדש שתכננו משלב בין בית ספר חקלאי, כפר סטודנטים וכפר מטיילים למרקם החקלאי והעירוני. תעלת המוביל שחוצצת את המרחב הופכת לפי התכנון של השתיים למקום עבור בריכות חקלאיות, חממות לימודיות ומרחבי התכנסות. "פיתוח זה צפוי לחזק את מעמדה של הבקעה, פעם אחת כאתר תיירות לאומי ופעם שנייה כאתר מורשת חקלאית עולמי".
בין הפורמאלי ללא מוכר בנגב
אל המקום השלישי הגיע הפרויקט של אסמא אבורייא מהטכניון. הפרויקט שיצרה המכונה "תהליך א-פורמליזציה". הפרויקט של אבורייא נוגע בסוגיית המרחב הלא מוכר בנגב, ובקונפליקט בין הממסד הישראלי הפורמאלי אל מול תהליכי ההתפתחות והבנייה הא-פורמליים שהתגבשו לאורך הזמן על ידי המקומיים. כמקרה בוחן היא בחרה להתמקד בכפר אבו תלול. "מצד אחד המדינה הכירה ביישוב וסימנה אותו על המפות, מצד שני התעלמה מהרכבו בעל שבע החמולות במרחב ומאפייניו המקומיים והציעה תוכנית אחרת שלא בהכרח הולמת את ערכיו", היא מסבירה בסרטון הפרזנטציה.
אבורייא ניתחה את התפתחות אבו תלול לאורך תקופה של כ-15 שנה והסיקה שזו תלויה בארבעה אלמנטים מרחביים: מגורים שמבוססים על התרחבות המשפחה הגרעינית, תוואי השטח הטבעי, מבני ציבור ותשתיות המים. היא ערכה השוואה בין האלמנטים של התכנון הממסדי שנמצאים בשטח לבין אלו שהתפתחו באופן אורגני וספונטני, והציעה שיטה תכנונית חדשה שמקורה במשא ומתן בין התכנון הפורמלי מלמעלה לא-פורמאלי מלמטה. כך למשל היא מבקשת לתכנן את תשתיות המים, החשמל והתחבורה בזיקה לתוואי הטבעי על קו הרכסים. לצידן יתווספו מוקדי חלוקת מים חדשים במרחב שיאפשרו למבני המגורים להתפתח באופן טבעי וספונטני.
בנוסף אבורייא מדגימה את שיטת התכנון שפיתחה באזור לא בנוי בכפר כאשר על ידי תכנון מבנה ציבור ומבנה מגורים. המגורים משלב בין אלמנטים פורמאליים כמו למשל מיקום מבנה מרכזי (דיואן) שישמש כמוקד חברתי שירכז את תשתיות המים. סביבו תתפרסנה יחידות המגורים שיושפעו מהבית הערבי המסורתי. את יחידות המגורים הבסיסיות והפורמאליות ניתן יהיה להרחיב עד לגבול מסוים ומוגדר מראש שתחום על ידי שביל.
השופטים נמקו את הבחירה בפרויקט של אבורייא כאחד הזוכים משום ש "נוגע בדואליות אמיתית של שתי שפות תכנון המשתקפות בשתי תרבויות שונות. הפרויקט שואף לבנות אפשרות של דיאלוג וחיים משותפים בין שתי התרבויות, תוך יצירת מרחב אפשרי להתפתחות מקבילה. הרעיון שבבסיס הפרויקט מעודד חשיבה אודות האופן שבו תרבות משפיעה על תכנון אדריכלי, ומחבר בין תהליכים פורמליים ותהליכים בלתי פורמליים, תוך שילוב המצב הגאוגרפי, התשתיות ומבנה הקרקע. זהו פרויקט אופטימי הצופה לעתיד נכון יותר".
